אוסקר ויילד: האיש השנון ביותר בלונדון והחורבן הציבורי הגדול ביותר שלה
"אין לי דבר להצהיר עליו," אמר ככל הנראה אוסקר ויילד (Oscar Wilde) לפקיד המכס בהגיעו לאמריקה ב-1882, "מלבד הגאונות שלי." הוא היה בן עשרים ושבע, עדיין לא מחבר של מחזה מפורסם אחד, וכבר האדם הצעיר שעליו דיברו יותר מכל בעולם דובר האנגלית – מפורסם, בעיקרו של דבר, מעצם היותו הוא עצמו. במהלך שלוש-עשרה השנים הבאות הוא יצדיק את ההתרברבות הזו באופן מרהיב, בכתיבת הקומדיה המצחיקה ביותר בשפה ואחד מרומני האימה המהפנטים שבה, לפני שישמיד את עצמו באופן מרהיב לא פחות בתוך אולם בית משפט. שום חיים בהיסטוריה הספרותית לא עלו וירדו בשלמות אופראית כזו.
מוח שהתחנך על יופי
ויילד נולד בדבלין ב-1854 להורים מבריקים ואקסצנטריים – אב שהיה מנתח מפורסם ואם שהייתה משוררת ולאומנית. הוא היה מלומד קלאסי מחונן, שזכה בהצטיינות יתרה בטריניטי קולג' דבלין (Trinity College Dublin) ולאחר מכן בתואר יוקרתי של "דאבל פירסט" באוקספורד (Oxford), שם נפל תחת השפעתם של הפילוסופים האסתטיים וולטר פייטר (Walter Pater) וג'ון ראסקין (John Ruskin). מהם הוא ספג את האמונה שתגדיר אותו: "אמנות לשם אמנות", התפיסה כי יופי אינו זקוק להצדקה מעבר לעצמו וכי יש לחיות את החיים כיצירת אמנות. הוא הפך את עצמו למופע ציבורי – השיער הארוך, הקטיפה, החמניות, העמידה המחושבת של האסתטיקן – והפך את השיחה לאמנות נעלה, כשהוא מפזר פרדוקסים שמאזיניו מיהרו לרשום.
הגאונות שבאפיגרמה
הברק המיוחד של ויילד היה האפיגרמה: המשפט הקצר והמאוזן להפליא שהופך קלישאה על פיה כדי לחשוף את האמת החבויה בה. "כולנו בביב, אך חלקנו מביטים בכוכבים." "אני יכול להתנגד להכל מלבד לפיתוי." "הדרך היחידה להיפטר מפיתוי היא להיכנע לו." אלו לא היו סתם בדיחות; הן היו שיטת מחשבה, דרך לחשוף את הצביעות של החברה הוויקטוריאנית על ידי הפיכת המוסכמות שלה על פיהן. מתחת לפני השטח הנוצצים, ויילד היה מבקר חברתי רציני, שהשתמש בצחוק כדי לומר דברים שלא ניתן היה לומר בצורה ישירה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא שפך את הכישרון הזה לתוך סדרה של קומדיות חברתיות – מניפתה של ליידי וינדרמיר (Lady Windermere's Fan), אישה ללא חשיבות (A Woman of No Importance), בעל אידיאלי (An Ideal Husband) – שהפכו אותו למחזאי המצליח ביותר בלונדון. שיאו היה חשיבותה של רצינות (The Importance of Being Earnest) משנת 1895, פארסה מושלמת של זהויות מוטעות ויומרה חברתית, שמבקרים רבים מחשיבים לקומדיה הטובה ביותר שנכתבה אי פעם באנגלית. הרומן היחיד שלו, תמונתו של דוריאן גריי (The Picture of Dorian Gray) משנת 1890, הפך את הפילוסופיה האסתטית למשל גותי: גבר צעיר ויפה נשאר צעיר בעוד דיוקנו מזדקן ונרקב עם חטאיו, סיפור על המחיר של חיים המוקדשים אך ורק להנאה ולחיצוניות.
הנפילה
בשיא הצלחתו, כששני מחזות מצליחים רצים בו-זמנית בווסט אנד (West End), ויילד השמיד את עצמו. מערכת היחסים שלו עם הלורד הצעיר אלפרד דאגלס (Lord Alfred Douglas) הובילה אותו לתבוע את אביו של דאגלס בגין לשון הרע; המשפט קרס וחשף את מערכות היחסים ההומוסקסואליות של ויילד, שהיו בלתי חוקיות בבריטניה הוויקטוריאנית. הוא נעצר, נשפט, וב-1895 נידון לשנתיים עבודת פרך בגין "מעשה מגונה". האיש ששלט בבמות לונדון שבר סלעים בכלא רדינג (Reading Gaol). ההמונים שהעריצו אותו הפנו לו עורף; מחזותיו הורדו, שמו נמחק מהשלטים, ומשפחתו נהרסה.
ובכל זאת, אפילו מתוך הכלא צמחה אמנות גדולה. דה פרופונדיס (De Profundis), מכתב ארוך שנכתב בתאו, הוא הגות צורבת על סבל, אהבה ומודעות עצמית, והבלדה של כלא רדינג (The Ballad of Reading Gaol), שנכתבה לאחר שחרורו, היא יצירה בעלת עומק מוסרי וחמלה אמיתית כלפי הנידונים. האסתטיקן קל הדעת נדחף לעומק על ידי האסון. לאחר ששוחרר, פושט רגל ושבור, הוא מת בגלות במלון פריזאי זול בשנת 1900, בגיל ארבעים ושש. "או שהטפט הזה הולך, או שאני הולך," כך אמר ככל הנראה בבדיחות הדעת לקראת הסוף – שנון עד הרגע האחרון.
מדוע זה חשוב
אוסקר ויילד חשוב מכיוון שהיה גאון של שפה שכל משפט שלו עדיין מהדהד, מצוטט על ידי אנשים שמעולם לא קראו אותו, ומכיוון שנפילתו הפכה לאחד מכתבי האישום המכוננים בהיסטוריה נגד האכזריות של חוקים המענישים אהבה. מאה שנה לאחר מותו, בריטניה העניקה חנינה לאחר המוות לגברים שהורשעו תחת החוק שהרס אותו; הוא מכונה באופן לא רשמי חוק אלן טיורינג (Alan Turing), אך ויילד ניצב מאחוריו כקדוש המעונה המפורסם ביותר שלו.
הוא נותר הפטרון של השנינות, של האאוטסיידר, ושל ההכרה כי יופי והנאה אינם דבר של מה בכך אלא חלק מרכזי בחיים שחיים אותם במלואם. הוא הפך שיחה לספרות ואת חייו שלו לטרגדיה במימדים יווניים, והוא הוכיח שהמגע הקל ביותר – בדיחה שנוסחה בצורה מושלמת – יכול לשאת את האמיתות הכבדות ביותר. סופרים מעטים העניקו לעולם יותר צחוק, ומעטים שילמו מחיר כבד יותר על היותם בדיוק מי שהיו.