אוסקר פיטרסון: מהראג'ה של המקלדת
דיוק אלינגטון (Duke Ellington) העניק לו את התואר והוא נדבק. ג'ו פאס (Joe Pass), שניגן לצדו במשך שנים, ניסח את ההערכה בצורה קלינית יותר: "החבר'ה היחידים ששמעתי שמתקרבים לשליטה מוחלטת בכלי הנגינה שלהם הם ארט טייטום (Art Tatum) ופיטרסון". ובכל זאת, עילוי צעיר ממונטריאול שיכול היה לנצח בנגינה כל אדם בקנדה, שמע פעם תקליט של טייטום והפסיק לנגן לחלוטין לתקופה. "טייטום הפחיד אותי למוות", אמר פיטרסון. הוא הוסיף כי הוא "מעולם לא היה שחצן שוב".
ליטל ברגנדי
אוסקר עמנואל פיטרסון נולד ב-15 באוגוסט 1925 במונטריאול, קוויבק, למהגרים מאיי הודו המערבית. אמו קתלין עבדה כמשרתת בית; אביו דניאל היה סבל רכבת ומוזיקאי אוטודידקט שניגן בחצוצרה, פסנתר ועוגב. המשפחה התגוררה בליטל ברגנדי (Little Burgundy), השכונה שרובה שחורים שבה התרכזה תרבות הג'אז של מונטריאול — מקריות גאוגרפית מכרעת.
הוא החל לנגן בחצוצרה ובפסנתר בגיל חמש. בגיל שבע, מחלת השחפת שמה קץ לנגינת החצוצרה, וכל המאמץ עבר למקלדת.
ליסט בשרשרת
הכשרתו של פיטרסון הייתה קלאסית וקפדנית. הוא למד אצל אחותו דייזי ולאחר מכן אצל פול דה מארקי (Paul de Marky), פסנתרן יליד הונגריה שלמד אצל אישטוואן תומאן (István Thomán), שהיה בעצמו תלמיד של פרנץ ליסט (Franz Liszt) — שושלת פדגוגית ישירה מהווירטואוז העליון של המאה ה-19 ועד לנער שחור במונטריאול של תקופת השפל הכלכלי. במשך שנים הוא תרגל סולמות ואטיודים קלאסיים במשך ארבע עד שש שעות ביום.
בשנת 1940, בגיל ארבע-עשרה, הוא זכה בתחרות המוזיקה הלאומית של ה-CBC. הוא נשר מבית הספר התיכון של מונטריאול, שם ניגן בלהקה עם מיינארד פרגוסון (Maynard Ferguson), והפך לנגן מקצועי. לאורך שנות ה-40 הוא כיכב בשידורי רדיו שבועיים, הופיע בבתי מלון ואולמות קונצרטים, ניגן עם תזמורת ג'וני הולמס (Johnny Holmes Orchestra) והקליט עבור חברת ויקטור (Victor) בין השנים 1945 ל-1949.
גראנץ והקרנגי הול
האמרגן נורמן גראנץ (Norman Granz) שמע שידור רדיו של פיטרסון ב-1949 והציג אותו בקרנגי הול (Carnegie Hall) במהלך קונצרט של ג'אז אט דה פילהרמוניק (Jazz at the Philharmonic). זוהי אחת מפריצות הדרך הברורות בהיסטוריה של הג'אז: מוניטין לאומי בקנדה שהפך בן לילה למוניטין בינלאומי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בשנת 1950 הוא הקים דואו עם הבסיסט ריי בראון (Ray Brown), ובתחילת שנות ה-50 הקים את שלישיית אוסקר פיטרסון (Oscar Peterson Trio) בהרכבה המקורי, עם בראון והמתופף צ'ארלי סמית' (Charlie Smith), שלימים עוצבה מחדש סביב הגיטריסטים אירווינג אשבי (Irving Ashby), בארני קסל (Barney Kessel) והרב אליס (Herb Ellis). ההרכב של 1953–1958 עם בראון ואליס היה ההרכב שפיטרסון עצמו החשיב כמסגרת המעוררת ביותר שהייתה לו אי פעם. אד ת'יגפן (Ed Thigpen) החליף את אליס ב-1958, ושלישייה זו הפיקה את Night Train ואת Canadiana Suite בין השנים 1963 ל-1965.
השלישייה התפרקה ב-1970. פיטרסון הוציא את Tristeza on Piano והקים קבוצה חדשה סביב הגיטריסט ג'ו פאס והבסיסט הדני נילס-הנינג ארסטד פדרסן (Niels-Henning Ørsted Pedersen); האלבום שלהם The Trio זכה בפרס גראמי לשנת 1974 להופעת הג'אז הטובה ביותר על ידי קבוצה. המתופף הבריטי מרטין דרו (Martin Drew) הצטרף ב-1974. בשנת 1978 הוא הופיע בקטע הביניים בתחרות האירוויזיון בפריז; בשנות ה-80 הוא הופיע בדואטים עם הרבי הנקוק (Herbie Hancock).
הצליל
הסגנון של פיטרסון היה סינתזה. באך (Bach) הניח את היסודות לקונטרפונקט ולמשמעת; טדי וילסון (Teddy Wilson), נאט קינג קול (Nat King Cole) וארט טייטום סיפקו את אוצר המילים של הג'אז; סווינג, בוגי-ווגי ורגטיים סיפקו את הדופק; והצפיפות ההרמונית חבה משהו לקונצרטים לפסנתר של רחמנינוב (Rachmaninoff). הוא היה מתפקד באותה מידה כסולן, מלווה ונגן הרכב — שילוב נדיר יותר מכפי שהוא נשמע — והוא העלה את שלישיית פסנתר הג'אז לדרגה של פורמט קומפוזיציוני רציני במקום להסתפק בנוחות של קצב.
הוא גם סייר בדרום ארצות הברית בתקופה שבה עשייה כזו הייתה מסוכנת. גראנץ הגן על המוזיקאים שלו ישירות מפני הפרדה גזעית, ובמקרה אחד התעמת עם שוטר דרומי חמוש שניסה למנוע מהשלישייה להשתמש במוניות המיועדות ללבנים בלבד.
השבץ
בשנת 1993 סבל פיטרסון משבץ שהחליש את צדו השמאלי והשבית אותו מעבודה במשך שנתיים. ראש הממשלה הנכנס ז'אן קרטיין (Jean Chrétien) הציע לו באותה שנה את תפקיד סגן מושל אונטריו; הוא סירב מסיבות בריאותיות. הוא חזר להופיע ולהקליט מדי פעם עבור חברת טלארק (Telarc) מ-1995, כשהוא מנגן בעיקר ביד ימין. פסיקתו של הפוליטיקאי בוב ריי (Bob Rae) הפכה למקובלת: "אוסקר ביד אחת היה טוב יותר מכל אחד אחר עם שתי ידיים".
מדוע אוסקר מכונה גאון
טענת הגאונות לגבי פיטרסון אינה מטאפורית והאנשים שטוענים זאת הם עמיתיו. אלינגטון כינה אותו "מהראג'ה של המקלדת"; ג'ו פאס הציב אותו לצד ארט טייטום כאחד משני מוזיקאים בעלי שליטה מוחלטת בכלי. האיכות המדוברת היא ספציפית ופיזית בחלקה: מהירות ביצוע ואחידות במגע שאפשרו לו לנגן רעיונות ברגע שהיו לו, ללא השהיה בין המחשבה ליד. שלבו זאת עם אוזן מאומנת קלאסית להולכת קולות ודמיון הרמוני שעוצב על ידי רחמנינוב, ותקבלו אלתור השורד תמלול — הקווים עומדים בפני עצמם כמוזיקה כתובה, מה שלא נכון לגבי כל סולן גדול.
יש לומר בבירור שחלק גדול מכך הוא מלאכה שנבנתה על ידי עבודה: ארבע עד שש שעות של סולמות ואטיודים מדי יום, במשך שנים, לפני שהיה אפילו בשנות העשרים לחייו. הוא ידע זאת טוב יותר מכל אחד, וזו הסיבה ששמיעת טייטום ריסקה אותו.
טיעון הנגד הוא הביקורת המקובלת כלפי פיטרסון בתוך עולם הג'אז: שהשטף שלו עלול לגלוש לעיטוריות, שהוא היה מבצע עליון ולא חדשן בקנה מידה של מונק (Monk), פאוול (Powell) או קולטריין (Coltrane), ושהוא הרחיב את מסורת הסווינג בצורה נפלאה במקום לשבור אותה. זה הוגן. פיטרסון לא שינה לאיש את התפיסה לגבי מה שהג'אז יכול להיות. מה שהוא עשה היה להעלות את תקרת היכולת הפיזית של פסנתרן בתוכו — ולאחר 1993, להוכיח שהאינטליגנציה המוזיקלית מעולם לא הייתה נעוצה רק בידיים.
מורשת
פיטרסון מת מאי-ספיקת כליות בביתו במיסיסוגה, אונטריו, ב-23 בדצמבר 2007. הוא הותיר אחריו יותר ממאתיים הקלטות ואלפי קונצרטים לאורך קריירה של יותר משישים שנה. הוא זכה בשמונה פרסי גראמי בין 1975 ל-1997 ובפרס גראמי למפעל חיים בשנת 1997; המגזין DownBeat הכתיר אותו כפסנתרן השנה ב-1950 ובמשך שתים-עשרה שנים רצופות לאחר מכן. קנדה העניקה לו את דרגת קצין במסדר קנדה ב-1972 ואת דרגת עמית ב-1984, והוסיפה את מסדר אונטריו, את פרס המושל הכללי לאמנויות הבמה ואת פרס גלן גולד (Glenn Gould Prize); בחו"ל הגיעו פרס ה-Praemium Imperiale בשנת 1999 ופרס המוזיקה של אונסק"ו (UNESCO) בשנת 2000. פארקים, אולמות קונצרטים, בתי ספר, פסלים ומטבע הנצחה נושאים את שמו. לחבריו הוא היה פשוט O.P.; לעולם הג'אז הוא היה מלך הסווינג הפנימי.