המשחקים האולימפיים: שביתת נשכח שהומצאה פעמיים
בשנת 776 לפני הספירה, לפי המניין המסורתי, טבח בשם קורואיבוס ניצח במרוץ ריצה בודד באולימפיה והפך לאלוף האולימפי הראשון שתועד. כמעט שנים-עשר מאות שנים מאוחר יותר, בשנת 393 לספירה, קיסר רומא נוצרי אסר על הפסטיבל כפגני. חמש-מאות שנה לאחר מכן, ברון צרפתי שכנע אולם של אלפיים איש באולם הרצאות בסורבון להחזיר אותו — והגאוניות הייחודית של המשחקים האולימפיים היא ששתי הגרסאות נבנו סביב אותה רעיון: שביתת נשק, לא רק תחרות.
פסטיבל לכבוד זאוס
המשחקים העתיקים נערכו באולימפיה בחצי האי פלופונסוס המערבי כחלק מפסטיבל דתי לכבוד זאוס, שנערך כל ארבע שנים מהמאה השמינית לפני הספירה עד סוף המאה הרביעית לספירה — כמען שנים-עשר מאות שנים של קיום רצוף, ארוך יותר מכל מוסד דומה בהיסטוריה המערבית. התחרות הייתה מוגבלת לאזרחים גברים יוונים חופשיים; נשים לא יכלו להתחרות, ולפי רוב הדיווחים, גם לא להיות צופות. האירועים התרחבו במשך המאות ממרוץ ריצה בודד לכלול את קרב חמשת המינים, איגרוף, היאבקות, מרוץ מרכבות, וענף הלחימה האכזרי פנקרטיון, כולם נמצאים תחת פיקוחם של פקידים בשם הלנודיקאי, שתפקידם לשפוט ולאכוף את הכללים נתן לפסטיבל עמוד שדה מוסדי מעבר לתחרות אתלטית פשוטה. במרכז כל המפעל עמדה שביתת הנשק האולימפית, הפסקה קדושה שהשהתה את הלחימה בין הפוליס היווניות היריבות כדי שהספורטאים והצופים יוכלו לנסוע לאולימפיה וממנה בבטחה — מנגנון דיפלומטי שהוסווה ככלל ספורטיבי, וניתן לומר שהוא המצאתם המתוחכמת ביותר של המשחקים העתיקים. כשרומא ספגה את יוון, איכות המשחקים והרצינות הדתית שלהם ירדו, ובשנת 393 לספירה הקיסר הנוצרי תאודוסיוס הראשון אסר עליהם לחלוטין כפסטיבל פגני שאינו תואם לדת האימפריה החדשה, ובכך סיים מסורת שהתקיימה במשך קרוב לשנים-עשר מאות שנה.
רעיון של ברון באולם הרצאות בפריז
המשחקים לא חזרו במקרה. פייר דה קוברטן, ברון צרפתי ורפורמטור חינוכי, הציע להחיות את האולימפיאדה כתחרות ספורט בינלאומית ב-23 ביוני 1894, והציג את תוכניתו לכמען אלפיים איש שנאספו בקונגרס בינלאומי באמפיתיאוטרון המפואר של סורבון בפריז. הכינוס אישר את הצעתו, וקוברטן ייסד את הוועד האולימפי הבינלאומי באותה שנה כדי לנהל אותו, והפך לנשיא השני של הארגון ב-1896, לאחר שהראשון, החוקר הספרותי היווני דמטריוס ויקלאס, פיקח על המשחקים המודרניים הראשונים. אותם משחקים אולימפיים מודרניים הראשונים נפתחו באתונה ב-1896, ומשכו עד 280 ספורטאים מ-12 מדינות ב-43 אירועים — צנועים לפי סטנדרטים מאוחרים יותר, אך הד ישיר ומכוון לעיר המארחת ולפורמט העתיקים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →העיצוב המוסדי של קוברטן
מה שקוברטן בנה לא היה רק פסטיבל ספורט מחודש אלא מוסד עמיד שנועד להאריך ימים מעבר לכל מהדורה בודדת של המשחקים. "האולימפיות אינה מערכת, היא מצב נפש," כתב, והוא דחף מההתחלה להשתתפות הרחבה ביותר אפשרית — והכריז ב-1925 שכל בני האדם חייבים להתיר להם להיכנס, בלי ויכוח — בעודו בונה במקבים מבנה ועדה בינלאומית שאינה נבחרת, עצמית-מתחדשת, שנועדה להגן על המשחקים מלחצים פוליטיים של כל ממשלה בודדת. ב-1913 הוא עיצב את הסמל של חמש הטבעות הקשורות זו בזו, והסביר שהטבעות מייצגות את חמש היבשות המיושבות שעתה נכנעו לאולימפיות, וצבעיהן, שנבחרו כך שלפחות אחד מהם מופיע בדגל של כל מדינה על פני כדור הארץ, מסמלים היקף אוניברסלי. הוא גם קידם תחרויות אמנות כחלק מהמשחקים, החל מסטוקהולם ב-1912, בהשראת אמונתו שהרעיון האולימפי הוא פרויקט תרבותי וחינוכי רחב יותר מתחרות אתלטית טהורה. עד 1924, המשחקים בפריז משכו כ-3,000 ספורטאים מ-44 מדינות, ובאותה שנה נערכו לראשונה המשחקים האולימפיים של החורף כאירוע לוואי, ראיה שהמבנה המוסדי של קוברטן, בניגוד לפסטיבל העתיק, נבנה להתרחב ולא רק לחזור על עצמו.
משתים-עשרה מדינות למוסד גלובלי
המאה שלאחר מכן הפכה את הכינוס הראשוני של קוברטן לאחד המוסדות החוזרים הגדולים ביותר על פני כדור הארץ, מארגנת משחקי קיץ וחורף כל ארבע שנים (מוזגות זו מזו מאז 1994) בעשרות ערי מארח ומושכת ספורטאים מכמען כל המדינות המוכרות, משודרת לקהל של מיליארדים. המשחקים עמדו במבחן של חרמות, שתי מלחמות עולם שאילצו ביטול ב-1916, 1940 ו-1944, שערוריות סמים, ומחלוקות חוזרות ונשנות על עלויות ערי המארח ותיעוד זכויות אדם — לחצים שבחנו, אך לא שברו, את העיצוב המוסדי שקוברטן תיאר לראשונה ב-1894.
מדוע המשחקים האולימפיים נקראים יצירת גאונות
העיצוב המוסדי בלב של שני המשחקים, העתיק והמודרני, הוא מה שמקנה לו את התווית: מנגנון ההופך תחרות ספורטיבית להשעיה זמנית של עימות, תחילה דרך שביתת הנשק האולימפית הקדושה שאפשרה לפוליס היווניות הלוחמות לחלוק אצטדיון, ולאחר מכן דרך מבנה הוועדה הבינלאומית העצמית-משולטת של קוברטן, שנבנה במפורש כדי להתנשא מעל פוליטיקה של כל מדינה בודדת. עיצוב זה הוכיח עמידות בדרך שמעט ממציאים דיפלומטיים הצליחו להשיג — אירוע המסוגל לאסוף כמען כל ממשלה על פני כדור הארץ, אם כי באופן זמני ולא מושלם, סביל סדרת כללים משותפת ולוח זמנים משותף, פעמיים, בשתי תקופות היסטוריה שונות לחלוטין. הטיעון הנגדי הכנה משמעותי: שביתת הנשק העתיקה הופרה לעתים קרובות על ידי הפוליס עצמן שנשבעה לה, נשים נמנעו לחלוטין מהתחרות העתיקה, המשחקים המודרניים חוו חרמות, בוטלו על ידי מלחמות עולם, ונוצלו שוב ושוב על ידי ממשלות מארחות לתעמולה — משחקי ברלין 1936 בראש ובראשונה — והבידוד של הוועד האולימפי מאחריות פוליטית חיצונית, אותה תכונה שמעניקה לו עמידות, מיגנה גם מפיקוח על שחיתות ועלות אנושית. הגאונות, כפי שהיא, טמונה בעמידותו של העיצוב ולא בטהרתו.
שביתת נשק שעדיין נבחנת
יותר ממאה שנה אחרי נאום הסורבון של קוברטן, המשחקים האולימפיים נותרים מה שתוכננו להיות: טיעון, מתחדש כל שנתיים, שלוחה ספורטיבית משותפת יכולה לאחד עולם שמסכים על כמען כלום אחר — טיעון שהיוונים העתיקים העלו ראשונים, אבדו למשך חמש-מאות שנה, וברון צרפתי הצליח להפעיל מחדש.