אולוף פלמה: האריסטוקרט שיצר אויבים
בדצמבר 1972, ראש ממשלת שוודיה עלה לשידור ברדיו הלאומי והשווה את ההפצצות האמריקאיות על האנוי לגרניקה, לטרבלינקה ולרשימה של זוועות המאה העשרים. הוא עמד בראש ממשלה של מדינה נייטרלית קטנה שתלויה ברצון הטוב של המערב. וושינגטון הקפיאה את היחסים הדיפלומטיים. פלמה לא חזר בו. ארבע-עשרה שנים לאחר מכן הוא נורה למוות ברחוב בסטוקהולם בעת שצעד הביתה מהקולנוע עם אשתו, ללא מאבטחים, ושוודיה גילתה שמדינה שחשבה את עצמה לחסינה מההיסטוריה, אינה כזו.
קניון, סטוקהולם, והדרך אל מחוץ למעמדו
סוון אולוף יואכים פלמה נולד בשנת 1927 למשפחה אריסטוקרטית מסטוקהולם — כסף, רכוש, מעמדות הקצינים והעסקים, כל מה שהיה אמור להצמיח שמרן. החינוך שלו עשה את ההפך. הוא למד במכללת קניון (Kenyon College) באוהיו, שם נחשף לאי-שוויון האמריקאי ממקור ראשון, ולאחר מכן למד משפטים באוניברסיטת סטוקהולם. מסעות ברחבי ארצות הברית ואסיה העניקו לו את שתי התובנות שמעולם לא שינה: שעוני הוא מבני ולא טבעי, ושיש קולוניאליזם הוא פשע עם מבצעים בעלי שם.
הוא נכנס לפוליטיקה הסוציאל-דמוקרטית כבן טיפוחיו של ראש הממשלה טאגה ארלנדר, עבד כמזכירו, וטיפס במנגנון המפלגתי אל הריקסדאג ולאחר מכן אל הממשלה, כשהוא מחזיק בתיק החינוך לפני שהחליף את ארלנדר כיושב ראש המפלגה וכראש ממשלה בשנת 1969. הוא הנהיג את המפלגה עד מותו ומשל בשתי תקופות, מ-1969 עד 1976 ושוב מ-1982 עד 1986.
המנגנון של המודל השוודי
התיעוד המקומי מצוטט פחות בחוץ לארץ מאשר הנאומים, אך שם טמון העיקר. ממשלות פלמה השלימו את המודרניזציה החוקתית של שוודיה, העבירו את הריקסדאג משני בתים לבית אחד והחליפו את חוק הממשל משנת 1809 בחדש. מדינת הרווחה התרחבה בתחומי הפנסיה, הבריאות, החינוך וזכויות העובדים, עם גוף של חקיקת עבודה שהעביר כוח בתוך מקום העבודה לידי העובדים. שוויון מגדרי הפך למדיניות ממשלתית מפורשת ולא לתוצר לוואי שלה. הגנת הסביבה נכנסה למיינסטרים, ופלמה טען — בניגוד לרוב השמאל שלו — שאנרגיה גרעינית היא טכנולוגיית מעבר לגיטימית להפחתת התלות בדלקים מאובנים.
הוא איבד את השלטון ב-1976 ובילה שש שנים מחוץ לממשלה לפני שחזר ב-1982 — מרווח זמן המעיד על עוצמת ההתנגדות שהתוכנית החלה לעורר בבית, גם בעוד המוניטין שלו בחוץ לארץ המשיך לעלות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מדיניות החוץ של מדינה קטנה
מה שהפך את פלמה למפורסם בעולם היה סירובו לקבל שמדינה נייטרלית קטנה צריכה להיות שקטה. ב-1968 הוא צעד בסטוקהולם בהפגנת לפידים נגד מלחמת וייטנאם לצד שגריר צפון וייטנאם — מעשה של פרובוקציה דיפלומטית מכוונת מצד שר מכהן. הוא תמך בתנועות שחרור בדרום אפריקה ותקף את האפרטהייד ללא לשון נקייה שבה העדיפו להשתמש מנהיגים מערביים אחרים.
באופן מכריע, הוא יישם את אותו סטנדרט בשני הכיוונים. הוא גינה את ספרד של פרנקו ואת צ'ילה של פינושה, והוא גינה את הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה. איזון זה הוא שהפריד אותו מהשמאל המקורב לברית המועצות בתקופתו ומה שהפך אותו למועיל באמת כמתווך בינלאומי: הוא שימש כמתווך מטעם האומות המאוחדות במלחמת איראן-עיראק ועמד בראש הוועדה העצמאית לפירוק נשק וביטחון שנשאה את שמו.
סוואווגן (Sveavägen)
בליל ה-28 בפברואר 1986 צעדו פלמה ואשתו ליסבת הביתה מקולנוע במרכז סטוקהולם ללא הגנה. הוא נורה ליד ביתו ומת. החקירה שבאה בעקבות זאת הפכה לאחת מחקירות המשטרה הגדולות בעולם, ולמשך עשורים, לאחת המביכות שבהן: טעויות פרוצדורליות מוקדמות, הרשעה של כריסטר פטרסון שבוטלה בערעור, ושלושים וארבע שנים של תיאוריות.
ב-10 ביוני 2020 הודיע התובע הראשי כריסטר פטרסון כי המשטרה מאמינה שהרוצח היה סטיג אנגסטרום, יועץ פרסום בחברת הביטוח סקנדיה שמשרדיה עמדו ליד זירת האירוע — האיש שהעיתונות כינתה זמן רב "איש סקנדיה". אנגסטרום היה פעיל פוליטית במפלגה השמרנית המתונה ועוין לפוליטיקה של פלמה, היה בעל הכשרה צבאית והשתייך למועדון קליעה, הייתה לו גישה לכלי נשק בקליבר המתאים, והוא החדיר את עצמו לחקירה על ידי יצירת קשר עם המשטרה והתקשורת עם גרסה שאף עד אחר לא אימת. הוא מת בשנת 2000, כך שלא ניתן היה להעמידו לדין והתיק נסגר. המסקנה נותרה שנויה במחלוקת על ידי מומחים משפטיים שוודים הרואים בראיות כבלתי מספיקות. ב-22 ביוני 2021 קבע נציב תלונות הציבור השוודי כי התובע הפר את חזקת החפות, כשהציג את אנגסטרום כאשם ללא כל קביעה של בית משפט והציג גרסה חד-צדדית ללא עובדות מאזנות.
מדוע אולוף מכונה גאון
האיכות הראויה לציון היא עקביות מוסרית המבוצעת בדיוק רטורי יוצא דופן — היכולת להחזיק כל מדינה בסטנדרט אחד ולומר זאת בשפה שלא ניתן לפרש בצורה שגויה. זה נשמע פשוט; כמעט אף ראש ממשלה מכהן בתקופת המלחמה הקרה לא הצליח בכך. פלמה תקף את ארצות הברית בנושא וייטנאם, את ברית המועצות בנושא צ'כוסלובקיה, את ספרד תחת פרנקו ואת צ'ילה תחת פינושה, ואת דרום אפריקה בנושא האפרטהייד, מאותו פודיום ועל אותו עיקרון. זה הפך אותו לדמות בעלת סמכות אמיתית בעולם הדה-קולוניזציה ולמתווך אמין בין לוחמים שלא בטחו באף אחד אחר. הוא גם החזיק במוח פוליטי טכני: השכתוב החוקתי, חוקי העבודה וארכיטקטורת הרווחה היו עבודה מוסדית מפורטת, לא סיסמאות, ורובם עדיין עומדים על תילם.
יש להודות בטיעון הנגד. זה אינו גאונות אינטלקטואלית מהסוג שמייצר רעיון חדש; פלמה היה מיישם מוכשר בצורה יוצאת דופן של תוכנית סוציאל-דמוקרטית קיימת, לא מחברה. הרטוריקה שלו הייתה לעיתים פזיזה במידתה — ההשוואה לטרבלינקה פגעה ביחסיה של שוודיה עם שותפתה הביטחונית החשובה ביותר והייתה טעות קטגורית, תהא כוונתו כנה ככל שתהיה. מבקרים מימין טענו שהוודאות המוסרית שלו גלשה לצדקנות, ושנייטרליותו הייתה מאוזנת רטורית בעוד שהייתה ידידותית תפעולית למשטרים מסוימים יותר מאשר לאחרים. וההאשמה העמוקה ביותר היא כזו שלא יכול היה לענות עליה: הוא נהרג ברחוב ציבורי, והמדינה שבנה ובה בטח לא הצליחה לפתור זאת במשך שלושים וארבע שנים, ואז סגרה את התיק על אדם מת באופן שנציב תלונות הציבור שלה קבע כבלתי תקין.
מורשת
פלמה חילק את הדעות בעודו בחיים והמשיך לעשות זאת, בשוודיה ומחוצה לה, במשך ארבעה עשורים מאז. מה שהוכיח הוא טענה ספציפית: שמדינה נייטרלית קטנה יכולה לשאת משקל בפוליטיקה העולמית אם מנהיגה מוכן להיות שנוא באופן פעיל על ידי מעצמות. הוא היה כזה, וזה קרה — והירי הבלתי פתור בסוואווגן הפך ויכוח על מדיניות לפצע לאומי שמעולם לא נסגר לחלוטין.