אוליב שריינר: האומנת שכתבה מחדש את רומן הרעיונות
היא עזבה את הבית בגיל חמש-עשרה כדי לטפל בילדיהם של אחרים בחוות אפריקאנריות מרוחקות, לימדה את עצמה את תורתם של דרווין (Darwin) וספנסר (Spencer) לאור נרות, ובגיל עשרים ושמונה פרסמה, תחת שם של גבר, רומן שהממסד הספרותי הוויקטוריאני לא יכול היה להתעלם ממנו. אוליב שריינר לא סיימה מעולם יום לימודים פורמלי בחייה. במקום זאת, היא סיימה ספר שמדינה שלמה מכנה כיום הרומן החשוב הראשון שלה.
ילדות בתחנת מיסיון
אוליב אמילי אלברטינה שריינר (Olive Emilie Albertina Schreiner) נולדה בשנת 1855 בתחנת מיסיון בדרום אפריקה, הילדה התשיעית לגוטלוב שריינר (Gottlob Schreiner), מיסיונר מתודיסטי גרמני, ורבקה שריינר (Rebecca Schreiner), בתו של כומר קונגרגציונלי מלונדון. הבית היה דתי, קלוויניסטי, וסבל ממחסור מתמיד בכסף. השכלה פורמלית מעולם לא הגיעה; מה שקיבלה במקומה היה רעב של אוטודידקטית, שהזינה את עצמה בהרברט ספנסר (Herbert Spencer), ג'ון סטיוארט מיל (John Stuart Mill), תומאס קרלייל (Thomas Carlyle), ראלף וולדו אמרסון (Ralph Waldo Emerson), ובתיאורו המרעיש של דרווין על עולם ללא תכנון. בגיל חמש-עשרה עזבה את הבית כדי לעבוד כאומנת ומטפלת עבור משפחות אפריקאנריות בחוות מבודדות, שנים שבהן, לפי עדותה שלה ושל ביוגרפים מאוחרים, היא סבלה מהטרדות מיניות ונשחקה על ידי הקטנוניות של החיים הפרובינציאליים הקולוניאליים. זה היה גם כור ההיתוך של הרומן שהחלה לכתוב כבר אז.
סיפורה של חווה אפריקאית
היא כתבה את סיפורה של חווה אפריקאית (The Story of an African Farm) במהלך שנות עבודתה כאומנת ופרסמה אותו בלונדון בשנת 1883 תחת שם העט ראלף איירון (Ralph Iron), בין היתר כדי שיקחו אותה ברצינות בשוק ספרותי שעדיין חשד בסופרות העוסקות בדת, נישואים ומין. ההימור הצליח כמעט יותר מדי. הרומן – סיפורה של נערה בחוות קארו מבודדת המורדת במוסכמות הבוריות הנוקשה, חופשייה בדעותיה, ומתמודדת עם הציפיות הדורסניות של התקופה מנשים – זכה לחמש-עשרה מהדורות בחייה והפך אותה לנוכחות ספרותית מיידית בלונדון ובניו יורק. הוא זכור כרומן המרכזי הראשון שיצא מדרום אפריקה, ואחד הראשונים שהעניקו ל"אישה החדשה" חיים פנימיים מלאים על הדף: מטילה ספק, מסיקה מסקנות, מסרבת.
ההצלחה פתחה בפניה את הדלת למעגלים האינטלקטואליים המשפיעים ביותר בלונדון. היא הצטרפה ל"מועדון הגברים והנשים", אגודת דיונים על מין ונישואים שייסד המתמטיקאי הסוציאליסט קארל פירסון (Karl Pearson), ושם החלה ידידות קרובה וארוכת שנים עם הסקסולוג החלוץ הבולוק אליס (Havelock Ellis). היא נעה בין אלינור מרקס (Eleanor Marx), אדוארד קרפנטר (Edward Carpenter), ברטראנד ראסל (Bertrand Russell) ולסלי סטיבן (Leslie Stephen), סופגת ומתווכחת עם הזרמים הרדיקליים של התקופה בנושאי מגדר, מעמד ואימפריה מבלי להתמקם בנוחות באף אחת מהאורתודוקסיות שלהם – כולל הסוציאליזם, שמערכת היחסים שלה עמו נותרה מעורפלת לצמיתות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →נישואים, אובדן, והספרים שלא נכתבו
בשנת 1894 נישאה לסמואל קרונרייט (Samuel Cronwright), מגדל יענים ואיש חופשי בדעותיו, אשר, בהיפוך תפקידים בולט לתקופה, אימץ את שם משפחתה במקום להפך, והפך לקרונרייט-שריינר. בתם היחידה מתה בלידה, אובדן שהותיר חותם על כתיבתה ועל בריאותה לשארית חייה. היא בילתה ארבעה עשורים כשהיא עוסקת בכתיבת רומן שני מרכזי, מאיש לאיש (From Man to Man), עורכת אותו וזונחת אותו, והוא פורסם רק לאחר מותה בשנת 1929, לצד יצירה מוקדמת נוספת שלא הושלמה, אונדין (Undine). הפער בין הרומן המנצח היחיד של שנות העשרים לחייה לבין השאיפות שלא הושלמו בעשורים הבאים הוא התסכול המרכזי בביוגרפיה שלה: סופרת בעלת עוצמה ברורה שלא יכלה, לאחר הצלחתה הראשונה, להשלים יצירה פרוזאית ארוכה שנייה.
אימפריה, מלחמה, ואישה ועבודה
כשחזרה לדרום אפריקה ב-1889, הפנתה שריינר את עטה לעבר הפוליטיקה. היא כתבה עיתונות פולמוסית שתקפה את המדיניות האימפריאלית הבריטית, ובספר החייל פיטר הלקט ממַשונלנד (Trooper Peter Halket of Mashonaland, 1897) יצאה למתקפה ספרותית ישירה על ססיל רודס (Cecil Rhodes) וההתפשטות הקולוניאלית שייצג. במהלך מלחמת הבורים השנייה (1899–1902) נקטה עמדה פרו-בורית שהעמידה אותה בעימות עם השלטון הבריטי; היא נכלאה בשל התנגדותה למלחמה, ובמהלך מגוריה המאוחרים באנגליה מ-1913 המשיכה לכתוב עלונים אנטי-מלחמתיים, כשהיא מרחיבה את אותו טיעון למלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1911 פרסמה את אישה ועבודה (Woman and Labour), יצירה בתאוריה פמיניסטית הטוענת שהתיעוש שלל מהנשים את התפקוד הכלכלי היצרני ודחק אותן לתלות קישוטית. בני דורה כינו אותו ה"תנ"ך" של התנועה הנשית של זמנה, והוא הפך לאחד הטקסטים המכוננים של הגל הראשון של המחשבה הפמיניסטית, נקרא וצוטט ברחבי בריטניה, אירופה וצפון אמריקה במשך דור שלם.
אסתמה, דיכאון, וגוף הפועל נגדה
אסתמה כרונית רדפה את שריינר מאז גיל ההתבגרות, החמירה בשל העומס הרגשי של כתיבתה ואובדניה, והוחמרה לאורך חייה הבוגרים בדיכאון קשה. בריאותה הכתיבה היכן תוכל לגור וכמה תוכל לעבוד, תת-זרם מתמיד מתחת לקריירה ציבורית שהוגדרה על ידי ויכוחים סוערים. היא נפטרה מהתקף לב בקייפטאון בדצמבר 1920, לאחר שהאריכה ימים מעבר לשיא פרסומה הספרותי אך לא מעבר לרלוונטיות הפוליטית שלה.
מדוע אוליב נחשבת לגאון
הטיעון לקריאה לשריינר גאון נשען על הישג מצומצם אך אמיתי: אומנת חסרת השכלה בשנות העשרים לחייה, שכתבה בבידוד בחוות מרוחקות ללא קהילה ספרותית לבחון מולה את רעיונותיה, הפיקה רומן שהמציא רישום פנימי חדש לגיבורה הנשית בספרות האנגלית וצפה טיעונים על דת, מיניות ומגדר שפילוסופים ורפורמטורים מקצועיים יבלו את חמישים השנים הבאות בניסוחם. בני דורה התייחסו לסיפורה של חווה אפריקאית כאל אירוע אינטלקטואלי אמיתי, לא רק כסיפור מוצלח, ואישה ועבודה נקרא על ידי סופרג'יסטיות כיצירה של תאוריה מקורית ולא רק פופולריזציה – עדות לכך שצופים מיומנים, לא רק קוראים מעריצים, זקפו לזכותה חשיבה יצירתית ולא רק מיומנות טכנית.
טיעון הנגד הכן חשוב באותה מידה. שריינר הפיקה רומן מרכזי גמור אחד. מאיש לאיש, הספר שבו התייחסה כאל מפעל חייה האמיתי, מעולם לא התגבש במשך ארבעים שנות טיוטות, וביוגרפים רואים בתפוקתה היצירתית לאחר 1883 כפרגמנטרית – מאמרים, פולמוסים, רומן שני לא גמור – ולא גוף עקבי של ספרות גדולה. המוניטין שלה, במילים אחרות, בנוי על ניצחון נעורים בודד ועל גוף של טיעונים פוליטיים, לא על עשורים של יצירה ספרותית עקבית. זהו גבול אמיתי וכנה על הטענה: שלה נראה פחות כגאונות היציבה של אליוט (Eliot) או וולף (Woolf) ויותר כפריצת דרך בודדת, מבריקה ולא חוזרת, מועצמת על ידי עשורים של שאיפה חסרת מנוחה ולא גמורה.
מורשת
סיפורה של חווה אפריקאית נותר פריט קבוע בהיסטוריה הספרותית של דרום אפריקה ובקאנון ה"אישה החדשה" הוויקטוריאני, ועדיין נקרא כנקודה שבה הספרות הדרום אפריקאית באנגלית מתחילה ברצינות. אישה ועבודה הבטיח לה מקום קבוע בהיסטוריה של התאוריה הפמיניסטית, מצוטט על ידי הוגים מאוחרים יותר כגון ורה בריטן (Vera Brittain) כמעצב להתעוררותן הפוליטית שלהם. התנגשויותיה עם השלטון האימפריאלי, בינתיים, מסמנות אותה כאחת הדמויות הספרותיות הבודדות בדורה שהפנו מוניטין אירופי ישירות נגד האימפריה שעזרה ליצור אותו – חיים שבילתה, כפי שחיה אותם, בוויכוח עם המאה שאליה נולדה.