ניקולה בטולי (Nicola Bettoli): האדריכל שבנה את הבמה של ורדי
ב-16 במאי 1829 נפתח התיאטרו רג'ו די פארמה (Teatro Regio di Parma) עם האופרה "זאירה" (Zaira) מאת בליני. מאחורי טור עמודים יוני וחלון תרמי רחב, אולם שכלל תאים, ארבע קומות של תאי צפייה ויציע ישב תחת תקרה מעוטרת ונברשת ברונזה שנוצרה בפריז. ורדי היה בן חמש עשרה וגר במרחק שלושים קילומטרים משם. בתוך דור אחד תהפוך היצירה שבנה ניקולה בטולי (Nicola Bettoli) לקהל האופרה המאיים ביותר באיטליה — והיא עדיין עומדת בדיוק באותו מקום, כמעט מאתיים שנה לאחר מכן.
חינוך שנקטע בידי צבאות
בטולי נולד בפארמה ב-1780 ומת שם ב-1854; נראה שכמעט ולא עבד בשום מקום אחר. הוא למד באקדמיה לאמנויות יפה של העיר, אם כי לימודיו נקטעו בשל הלחימה ששטפה את צפון איטליה ב-1795, בהיותו בן חמש עשרה — שנותיה הראשונות של המלחמות שיובילו לבסוף למסירת פארמה לידי נפוליאון ולאחר מכן לאלמנתו.
ההכשרה המעשית שלו התקיימה בסטודיו של דונינו פרארי (Donnino Ferrari), שהיה תלמידו של אנם אמן אלכסנדר פטיטו (Ennemond Alexandre Petitot). שושלת זו היא המפתח להבנת בטולי. פטיטו היה האדריכל הצרפתי שהובא לפארמה במאה השמונה-עשרה על ידי דוכסי בורבון, והוא הנחיל בעיר קלאסיציזם צרפתי קריר ומרוסן. בטולי יירש זאת ביד השנייה, ומעולם חדל מלהקות תשומת לב לדוגמה של פטיטו. ב-1805 הוא זכה במקום השני בתחרות של האקדמיה לעיצוב בית מחסה לעניים, והמשיך לכהן כפרופסור באקדמיה — כפרופסור לסטטיקה, דבר שראוי לציין: הוא לימד את המתמטיקה של האופן שבו מבנים עומדים על תילם, ולא את ציור העיטורים.
אדריכל הדוכסית
מ-1816 שימש בטולי כאדריכל החצר של דוכסות פארמה, וכאן הקריירה שלו מצטלבת עם אחת הדמויות המוזרות של התקופה. מריה לואיזה, קיסרית אוסטריה (Marie Louise of Austria) — הידועה כמאריה לואיג'יה (Maria Luigia) לבני פארמה — הייתה קיסרית הצרפתים ואשתו השנייה של נפוליאון; לאחר ווטרלו, מעצמות אירופה מסרו לידיה את פארמה, פיאצ'נצה וגואסטאלה כדוכסות ניחומים. היא בילתה בה שלושים שנה, והוציאה כספים בתבונה.
בטולי היה הכלי למימוש הוצאות אלו. במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה הוא עיצב את האופי הפיזי של פארמה יותר מכל אדם אחר: תיאטרונים, ארמונות, ספריות, האוניברסיטה ושימור המורשת של העיר. למעשה, הוא היה האדריכל הממלכתי של נסיכות קטנה, עשירה ומשכילה, ששליטתה דרשה תוצאות נראות לעין.
התיאטרו רג'ו (Teatro Regio)
בית האופרה היה פרויקט חייו. הוא תכנן אותו ב-1821 והעבודה החלה באותה שנה; הבניין הושלם מבנית עד 1827 ונחנך ב-1829.
החזות החיצונית היא קלאסיציזם מאופק: טור עמודים יוני לכל רוחב החזית, ומעליו חלון תרמי רחב — פתח חצי מעגלי בעל שלושה חלקים המושאל מאולמות הרחצה הרומיים, מוטיב המשדר עתיקות ובו זמנית מציף את האכסדרה העליונה באור. בפנים, בטולי יצר את צורת הפרסה האיטלקית הקלאסית: אולם מרכזי, ארבע קומות של תאים ויציע בראשו. ג'ובאן בטיסטה בורגזי (Giovan Battista Borghesi) צייר את התקפה; הנברשת הובאה מסדנאות פריזאיות עשויה ברונזה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →העיצוב הפנימי שיצר לא שרד ללא שינויים. ב-1853, השנה שקדמה למותו של בטולי, המעצב ג'ירולamo מניאני (Girolamo Magnani) הניח טיח ועיטורי זהב בסגנון הרנסנס על גבי התוכנית הקלאסיציסטית המקורית — חמים יותר, עשירים יותר, והרבה יותר תואמים את טעם אמצע המאה. זה מה שהקהל רואה כיום. תאורת הגז הגיעה באותה שנה; החשמל החליף אותה ב-1890.
הוא עבד על תיאטרונים במשך זמן רב. הוא תכנן את התיאטרון בפידנצה (Fidenza) ב-1813, אם כי הוא לא הושלם עד 1861 בידי אנטוניו ארמאנטי (Antonio Armanetti), שבע שנים לאחר מותו של בטולי.
שאר חלקי העיר
רשימת יצירותיו האחרות בפארמה נקראת כמלאי עירוני. הוא הרחיב את הקזינו דיי בוסקי (Casino dei Boschi) בסאלה באגאנסה (Sala Baganza) ב-1819. הוא בנה גלריה חדשה לפינקוטקה ב-1821, באותה שנה שבה החלו עבודות התיאטרון. הוא עבד על הפאלאצו דוקאלה (Palazzo Ducale) ב-1833, וב-1834 השלים את אולם הקריאה של הספרייה הפלאטיניאנה (Biblioteca Palatina) — האולם המפואר של ספריית הדוכסות. הפאלאצו אימפריאלה דל'ארנה (Palazzo Imperiale dell'Arena) העסיק אותו מ-1836 עד 1847. ב-1844 הוא בנה את האוניברסיטה.
הוא היה גם משמר, והבנינים שהופקדו בידיו היו תכשיטי הכתר: התיאטרון פארנזה (Teatro Farnese), תיאטרון העץ הבארוקי בתוך פאלאצו דל פילוטה (Palazzo della Pilotta); קמרה די סן פאולו (Camera di San Paolo), המעוטרת בפרסקאות של קורג'ו (Correggio); וסנטה מריה דל קוורטירה (Santa Maria del Quartiere).
סגנונו היה עקבי. מבחוץ קלאסי ומושפע מהרנסנס, מבפנים מודרני מכפי שמעידות החזיתות; ליניארי, פשוט, צרפתי באופן מובהק בריסונו. והוא צבע את מבניו בצבע חרדל-צהוב, כך שבנייה חדשה השתלבה בנוחות לצד הטרה-קוטה הישנה של העיר.
מדוע ניקולה נחשב לגאון
הטענה המבוססת בזכותו של בטולי נשענת על מיומנות ספציפית ותובענית: הוא ידע לתכנן חדר שמתפקד כהלכה.
בית אופרה הוא אחת הבעיות הטכניות הקשות ביותר באדריכלות. כל מושב חייב לראות את הבמה; הקול חייב להגיע ליציע העליון מבלי להיבלע; אלפי אנשים חייבים להיכנס, לנוע ולצאת מבלי להתרסק; וכל העניין צריך להרגיש כמו אירוע מרגע שדורכים מהרחוב פנימה. אם טועים בגיאומטריה, שום כמות של עיצוב לא תציל זאת. בטולי — פרופסור לסטטיקה, יש לזכור, ולא לעיטורים — עשה זאת נכון בקנה מידה שנבחן ברציפות על ידי הקהל הקפדני ביותר באיטליה במשך כמעט מאתיים שנה. אין מדובר בעניין של טעם בלבד. מדובר בפתרון בעיות מרחביות ואקוסטיות שאומת על ידי מאתיים שנות שימוש.
המרכיב השני הוא שיקול דעת הקשרי. בעודו פועל במסגרת הקלאסיציזם הצרפתי המוריש של פטיטו, בעיר קטנה שבה כל בניין חדש ניצב אל מול בניינים ישנים, בטולי בחר בריסון ואף התאים את צבעו לטרה-קוטה הקיימת. גאונות נתפסת בדרך כלל כהפרעה; שלו הייתה ההפך המוחלט — היכולת לשלב מבנים גדולים רבים בתוך עיר היסטורית עדינה מבלי להרוס אותה.
הטיעון הנגדי ברור למדי. בטולי לא המציא דבר. הוא היה אדריכל חצר פרובינציאלי שביצע את תוכניתה של הדוכסית בסגנון שנקבע שני דורות לפני שנולד, ומעולם לא עבד ברומא, במילאנו או בחו"ל. אפילו בתוך יצירת המופת שלו, תוכנית העיצוב שלו עצמו כוסתה מחדש בתוך רבע מאה. אפשר לכנות אותו איש מקצוע דגול בעל נפש מבנית מעולה ולא יוצר מקורי — תוך ציון שאנשי מקצוע באיכותו נדירים יותר מיוצרים מקוריים.
חיי אל-מות
בטולי מת בפארמה ב-16 ביולי 1854. צפון איטליה ספגה נזקים כבדים במלחמת העולם השנייה, ופארמה הופצצה, אך יצירותיו המרכזיות שרדו: הספרייה הפלאטיניאנה, גלריית הפינקוטקה, האוניברסיטה והארמונות.
התיאטרון הוא המונומנט. התיאטרו רג'ו הפך, בזכות ורדי ואחריו, לאחד מבתי האופרה החשובים בעולם — מקום שבו הקריירה של טנור יכולה להסתיים בערב אחד, משום שהלוג'ונה (loggione) שבטולי מיקם בראש האולם מאוכלס באנשים שיש להם דעות. הוא בנה מכונה לשיפוט, והיא ממשיכה לפעול.