נוויל צ'מברלין: האיש שקנה שנה
ב-29 בספטמבר 1938 חתם ראש ממשלת הממלכה המאוחדת על הסכם במינכן, אשר מסר את חבל הסודטים לידי אדולף היטלר (Adolf Hitler). הוא טס חזרה הביתה והודיע לקהל המריע כי הביא "שלום עם כבוד – שלום לזמננו". אחד-עשר חודשים לאחר מכן בריטניה הייתה במלחמה. שום פוליטיקאי בריטי במאה העשרים לא זכה לגינוי כה מקיף, ומעטים עוררו ויכוחים כה נוקבים מאז. צ'מברלין נותר דוגמה בולטת לאופן שבו שמו של מנהיג יכול להפוך למושג נרדף ולסימן אזהרה.
משפחת צ'מברלין מברמינגהאם
ארתור נוויל צ'מברלין (Arthur Neville Chamberlain) נולד בברמינגהאם בשנת 1869 לתוך השושלת הפוליטית החזקה ביותר באנגליה המחוזית. אביו היה ג'וזף צ'מברלין (Joseph Chamberlain), הדמות הדומיננטית בפוליטיקה של ברמינגהאם ואחד האנשים החזקים במדינה. נוויל היה הבן שיועד לעסקים ולא לפוליטיקה, ובמשך שני עשורים זה בדיוק מה שעשה.
הוא ניהל מיזמי ייצור בברמינגהאם ולמד את ההרגלים שיגדירו אותו: דיוק, תשומת לב קפדנית לנתונים, ואמונתו של מנהל כי רוב הבעיות נפתרות באמצעות ניהול זהיר. הוא גם למד, כבנו של אביו, שסמכותו של צ'מברלין נובעת מהשגת תוצאות בשטח.
מאוחר לווסטמינסטר
הוא הפך ללורד ראש העיר של ברמינגהאם בשנת 1915 ובנה את המוניטין שלו כרפורמטור מוניציפלי בעיצומה של מלחמה. הוא נכנס לבית הנבחרים ב-1918, בגיל ארבעים ותשע – מאוחר באופן יוצא דופן עבור אדם שיהיה ראש ממשלה תוך עשרים שנה. לעיכוב הזה יש חשיבות. צ'מברלין הגיע לווסטמינסטר כשהוא מגובש לחלוטין, עם קריירה שלמה מאחוריו ואמונה מוצקה שהוא כבר יודע איך לנהל דברים.
שר הבריאות הטוב ביותר של המאה
אמצע הקריירה שלו הוא החלק שנמחק על ידי סופה. כשר הבריאות הוא הוביל תוכנית של חקיקת דיור ורווחה – בראש ובראשונה פינוי שכונות עוני ובניית בתים עירוניים – שעיצבה מחדש את המבנה הפיזי של הערים הבריטיות. זו הסיבה שהיסטוריונים רציניים של התקופה שבין שתי מלחמות העולם אינם מתייחסים אליו כאל טיפש. הוא כיהן כשר האוצר פעמיים, לזמן קצר ב-1923–1924 ואחר כך מ-1931 עד 1937, כשהוא מנווט את הכספים הציבוריים לאורך שנות השפל הכלכלי ובונה את המוניטין ליכולת ביצועית שהפכה אותו ליורשו המובהק של סטנלי בולדווין (Stanley Baldwin).
הוא נכנס לתפקיד ראש הממשלה במאי 1937, בגיל שישים ושמונה, עם מנדט לתוכניות פנים ומצב חוץ שהוא התכוון לנהל באותו אופן שבו ניהל כל דבר אחר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מינכן
הנחת היסוד של מדיניות הפיוס הייתה של להיטלר יש רשימת תביעות, שהרשימה סופית, ושיש משא ומתן רציונלי שיכול להיענות לסעיפים הסבירים ובכך למצות אותה. צ'מברלין האמין בכך, והוא האמין שאף אחד אחר באירופה לא הולך לבחון זאת.
בספטמבר 1938, כשהגרמנים איימו במלחמה על חבל הסודטים, עשה צ'מברלין משהו שאף ראש ממשלה בריטי לא ניסה מעולם: בגיל שישים ותשע הוא טס לגרמניה כדי לנהל משא ומתן עם היטלר פנים אל פנים, וחזר שוב כשפגישה הראשונה לא הגיעה להסדר. הסכם מינכן מ-29 בספטמבר מסר את אזורי הגבול של צ'כוסלובקיה לגרמניה ללא נוכחות נציג צ'כי בחדר. צ'מברלין חזר הביתה להקלה ציבורית אמיתית ועצומה, נופף בנייר שלו, ונתן את ההבטחה שהרסה אותו.
שישה חודשים לאחר מכן גרמניה השתלטה על שאר צ'כוסלובקיה. צ'מברלין שינה את מסלולו, הבטיח את עצמאות פולין ב-1939, וכשגרמניה פלשה לפולין באותו ספטמבר, הכריז על מלחמה.
הוויכוח על נורווגיה
הוא היה האיש הלא נכון לנהל אותה, והפרלמנט גילה זאת במהירות אכזרית. הכישלון של המערכה בנורווגיה הוליד ויכוח בן יומיים בבית הנבחרים במאי 1940 שהפך לאחד המשמעותיים בהיסטוריה הבריטית. צ'מברלין שרד את ההצבעה אך איבד את הבית. הוא התפטר ב-10 במאי 1940 – ביום שבו פלשה גרמניה לארצות השפלה – ווינסטון צ'רצ'יל (Winston Churchill) תפס את מקומו.
הוא לא נטר טינה. הוא שירת בקבינט המלחמה של צ'רצ'יל כלורד נשיא המועצה עד ספטמבר 1940, ולפי כל הדיווחים עבד בנאמנות תחת האיש שבילה חמש שנים בתקיפתו. הוא כבר היה חולה. הוא מת מסרטן בנובמבר 1940, שישה חודשים לאחר שעזב את דאונינג סטריט, כאשר תוצאות המלחמה שניסה למנוע היו עדיין מוטלות בספק.
מדוע נוויל מכונה גאון
יושר מחייב להתחיל בזה: כמעט אף אחד לא קורא לנוויל צ'מברלין גאון, והמילה אינה מתאימה לו. הוא שייך לרשימה של דמויות משמעותיות, לא מבריקות, וכל תיאור שמפאר אותו הוא חסר ערך.
מה שניתן להגן עליו הוא כישרון ניהולי ספציפי ואמיתי. צ'מברלין היה כנראה השר לענייני פנים האפקטיבי ביותר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. חקיקת הדיור ובריאות הציבור שהוביל כשר הבריאות, וניהול האוצר במהלך השפל הכלכלי, היו עבודתו של מנהל מהשורה הראשונה שהבין פרטים, שלט בתיקים שלו, ויכול היה להפוך כוונות לחקיקה – מיומנות נדירה יותר מרטוריקה, וכזו שלא הייתה לצ'רצ'יל מעולם. מחקרים עדכניים טענו גם, בחוזקה, שמדיניות הפיוס שיקפה אילוצים אמיתיים ולא רק פחדנות: היכולת הצבאית של בריטניה ב-1938 הייתה דלה באמת, והשנה שנקנתה במינכן הייתה שנה של התחמשות בריטית מחודשת. לפי קריאה זו, צ'מברלין לא היה שרוי באשליה אלא שיחק ביד חלשה, והזמן שקנה היה חלק מהסיבה לכך שבריטניה עדיין עמדה על רגליה ב-1940.
טיעון הנגד הוא מכריע וזו הסיבה ששמו הפך לכינוי גנאי. הוא שפט לא נכון את היטלר לחלוטין, והאמין שהוא ניצב מול מדינאי עם שאיפות מוגבלות בשעה שניצב מול אדם עם שאיפות בלתי מוגבלות – והוא הוזהר אחרת, שוב ושוב, על ידי אנשים שהתבררו כצודקים. הוא חתם על ויתור על שטחה של מדינה אחרת מבלי שהמדינה הזו תהיה נוכחת. הוא אמר "שלום לזמננו" וטעה בתוך שנה, בצורה המשפילה ביותר מבחינה ציבורית שבה טעה מנהיג בריטי אי פעם. והכישלון העמוק יותר היה אופיו: איש שכל שיטתו הייתה ניהול רציונלי, שיושם מול יריב שעבורו הסכמים היו טקטיקה בלבד. כישוריו בניהול פנים היו בדיוק מה שפסל אותו בחוץ. לכל היותר ניתן לומר בכנות שהוא היה אדם מוכשר שנהרס על ידי בעיה אחת שיכולותיו לא יכלו לה.
מורשת
האנדרטה האמיתית של צ'מברלין היא מילה. "פיוס" (Appeasement) נכנסה לשפה הפוליטית כהאשמה קבועה, וכל מנהיג מאז שטען לניהול משא ומתן עם תוקפן ספג את "מינכן" כהטחה – לעיתים בצדק, לעיתים בעצלנות, ולעיתים כדי להצדיק מלחמות שלא היה צורך להילחם בהן. המקצוע ההיסטורי הקדיש עשורים לשחזור ההקשר שבו פעל, והצליח להפוך אותו לטרגדיה ולא לבדיחה. הוא לא הצליח, וכנראה גם לא יוכל, להפוך אותו לצודק.