מובי: האלבום שאף אחד לא רצה עד שכולם רצו
כאשר מובי סיים את האלבום Play בתחילת 1999, הוא האמין שזה עשוי להיות התקליט האחרון שלו. הוא הופיע לראשונה במקום ה-33 במצעדים הבריטיים ונעצר. במקום לגנוז אותו, הצוות שלו רישיין כל אחד משמונה-עשר השירים שלו לסרטים, תוכניות טלוויזיה ופרסומות, בהימור שאם הרדיו לא ישמיע את השירים, הפרסום יעשה זאת. אחד-עשר חודשים לאחר מכן האלבום מכר 150,000 עותקים בשבוע והמשיך למכור יותר מ-12 מיליון עותקים ברחבי העולם, והפך, לפי רוב הדיווחים, לאלבום האלקטרוני הנמכר ביותר שנוצר אי פעם.
הארלם, אב מת, ושמו של לווייתן
ריצ'רד מלוויל הול נולד ב-11 בספטמבר 1965, בהארלם, בנם של פרופסור לכימיה ג'יימס פרדריק הול, שכינה אותו "מובי" שלושה ימים לאחר הלידה כהנהון לשושלת המשפחתית, אם כי הוא אינו צאצא ישיר של הרמן מלוויל. אביו נהרג בתאונת דרכים כשמובי היה בן שנתיים, ואמו, אליזבת מקברייד, גידלה אותו בסיוע ממשלתי, תחילה בקצרה בסן פרנסיסקו, ואז בקונטיקט. הוא החל שיעורי גיטרה קלאסית ופסנתר עם אמו בגיל תשע, מאוחר יותר הוסיף ג'אז, תיאוריה וכלי הקשה, וסיים את התיכון דריאן ב-1983 לפני שנרשם לאוניברסיטת קונטיקט ואז עבר ל-SUNY Purchase כדי ללמוד פילוסופיה וצילום. הוא נשר באפריל 1984 כדי לעבוד כדי-ג'יי במשרה מלאה.
להקות פאנק, ואז פריצת דרך בריקודים
המוזיקה המקצועית המוקדמת ביותר של מובי הייתה פאנק – תקופות עם הוותיקן קומנדוס (Vatican Commandos) ובקצרה פליפר (Flipper) – לפני שעבר לניו יורק ב-1989 ועבר למוזיקת דאנס אלקטרונית. הסינגל שלו מ-1991 "Go" פרץ לעשירייה הראשונה בבריטניה, ובין 1992 ל-1997 הוא השיג שמונה להיטים בעשירייה הראשונה במצעד שירי מועדוני הריקודים של בילבורד, מספיק כדי שבילבורד יכתיר אותו ל-"מלך הטכנו". האלבום Everything Is Wrong (1995) זכה להכרה כאלבום השנה של Spin מבלי להתאים למכירות, ו-Animal Rights (1996), פנייה מונעת גיטרה לכיוון רוק וחומר אמביינט, הרחיקה את קהל הריקודים שלו עד כדי כך שהמנהל שלו אמר שהוא "הפך למי שהיה פעם בעיני אנשים רבים בתעשייה". ב-1998 מובי שילם כדי לצאת מהחוזה שלו עם אלקטרה.
Play: הקלטות שטח פוגשות את רחבת הריקודים
Play, שהוקלט ברובו באולפן הביתי שלו במנהטן בין 1997 לתחילת 1999, נבנה סביב מקור בולט: אוסף הקלטות השטח של אלן לומקס מ-1993, Sounds of the South. מובי דגם הופעות קוליות של בסי ג'ונס, ורה הול ובוי בלו עבור שירים כולל "Honey", "Natural Blues" ו-"Find My Baby", כשהוא מסדר את התקליט, בתיאורו שלו, להתחיל אנרגטי ולהתמוסס עד סופו ל-"ערפל אופיאטי". המבקר רוברט כריסטגאו נתן לו ציון A+, וזקף לזכותו של מובי את "הגרובים, הקצב, הטקסטורות, ההרמוניות" על העלאת חומר הארכיון, ו-Spin כינה אותו מאוחר יותר "סימן המים הגבוה לאלקטרוניקה פופוליסטית". ברגע שהרישוי הפך אותו לתופעה מסחרית, Play הגיע לרשימת 500 האלבומים הגדולים של הרולינג סטון ולקאנון 1001 אלבומים שחובה לשמוע לפני שמתים. אלבום ההמשך, 18 (2002), הגיע למקום הראשון בבריטניה ומכר יותר מארבעה מיליון עותקים בכוחו של אותו קהל קרוסאובר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שני עשורים של המצאה מחדש
מובי הוציא סדרה קבועה של אלבומים מאז – Hotel (2005), Last Night (2008), Wait for Me (2009, בהשפעת דייוויד לינץ'), Destroyed (2011), Innocents (2013), These Systems Are Failing (2016) ו-More Fast Songs About the Apocalypse (2017) עם The Void Pacific Choir, Everything Was Beautiful, and Nothing Hurt (2018), ועיבודים תזמורתיים תחת Reprise (2021) ו-Resound NYC (2023). AllMusic כינה אותו "בין דמויות מוזיקת הריקודים החשובות ביותר של תחילת שנות ה-90", תוך ציון השפעות מניק דרייק ועד פאבליק אנמי ועד Orchestral Manoeuvres in the Dark.
טבעונות כקריירה שנייה
מובי תיאר את זכויות בעלי החיים כ-"עבודה היומית" שלו מלבד המוזיקה. חתול רחוב בשם טאקר דחף אותו לצמחונות ב-1984; הוא התחייב לטבעונות ב-1987 ומאז עבד עם ה-Humane Society, Animal Equality ו-Farm Sanctuary, פתח את המסעדה הטבעונית Little Pine בלוס אנג'לס ב-2015 עם רווחים המופנים לצדקה לבעלי חיים, הקים את פסטיבל הטבעונות Circle V ב-2016, וקעקע "טבעוני לכל החיים" על צווארו ב-2019. הוא גם העיד בפני הקונגרס על נייטרליות הרשת וניהל קמפיין עבור מועמדים דמוקרטיים לנשיאות מג'ון קרי ועד קמלה האריס.
התמכרות, משבר ופיכחון
מובי היה נקי מחומרים מ-1987 עד 1995, אך לאחר מות אמו מסרטן הריאות ב-1997 הוא החל להשתמש בסמים ובאלכוהול בכבדות, התנהגות שהתגברה במהלך סיבוב ההופעות שלו 18 ב-2002, ולפי עדותו שלו, הרחיקה חברים והגיעה לשיאה בניסיון התאבדות בגיל 43. הוא לקח את המשקה האחרון שלו ב-18 באוקטובר 2008, ומאז השתתף באלכוהוליסטים אנונימיים, וכתב בספר הזיכרונות שלו מ-2019 Then It Fell Apart שארגון מחדש של חייו לעבר "דברים שיש להם משמעות" הפך "הכל... למיליון פעמים טוב יותר".
מדוע ריצ'רד מכונה גאון
הגרסה החזקה ביותר של טענת הגאונות עבור מובי היא טענת מפיק: אוזן להקשר מחדש של צלילים שנמצאו, לקיחת הקלטות שטח בנות עשורים של זמרים דרומיים שחורים שלא זכו לקרדיט במידה רבה ושילובם בהפקות אלקטרוניות שהפכו את הקולות הללו לנפוצים מסחרית ברחבי העולם, מהלך שכמה מבקרים שיבחו כחיפוש יצירתי בארגזים ואחרים סימנו, בצורה פחות נדיבה, כמפיק לבן עשיר המרוויח מקולות ארכיוניים שלא שולמו. הציון A+ של כריסטגאו זוקף לזכותו של מובי את כישוריו הטכניים הספציפיים – גרוב, קצב, טקסטורה, הרמוניה – ולא כל מקוריות רעיונית גדולה יותר, וזהו המדד הכנה להישג: זוהי מלאכת סידור ותזמון, שהוכחה לא רק על ידי קבלת הפנים הביקורתית הראשונית של Play אלא על ידי הפיצוץ המסחרי המונע על ידי רישוי בסופו של דבר, שדרש סוג נפרד של אינסטינקט אסטרטגי לגבי האופן שבו מוזיקה מגיעה לאנשים ברגע שהרדיו מתעלם ממנה. אף מקור כאן לא מכנה את מובי חדשן אינטלקטואלי בסדר גודל של מייסד ז'אנר; המקרה הוא עבור שיקול דעת של מפיק, המיושם בדיוק ברגע התרבותי הנכון.
מורשת
אסטרטגיית הרישוי של Play הפכה לתבנית מסחרית שזכתה לחיקוי נרחב, והשילוב של האלבום בין חומר שורשים מדוגם להפקה אלקטרונית עיצב דור של מוזיקת דאונטמפו ו-"צ'יל" שבאה בעקבותיו. יותר מרבע מאה לאחר מכן, מובי יצא לסיבוב הופעות לציון 25 שנה לתקליט ב-2024, ותרם את ההכנסות למטרות זכויות בעלי החיים שתפסו לפחות חלק גדול מחייו הציבוריים כמו המוזיקה עצמה.