מו יאן: הילד הרעב שלא ידבר
בסטוקהולם בדצמבר 2012, ימים ספורים לפני קבלת פרס נובל לספרות, נשאל חתן הפרס על הצנזורה בסין והשווה אותה לבידוק ביטחוני בשדה תעופה: משהו לא נעים, הכרחי, משהו שנכנעים לו לפני הטיסה. בתוך שעות ספורות, הרטה מילר (Herta Müller) כינתה את בחירתו "קטסטרופה", סלמאן רושדי (Salman Rushdie) כינה אותו "בובה של המשטר", ואיי וייוויי (Ai Weiwei) כינה את הרצאתו "חסרת כוח, מבישה, בגידה ומכירה". האיש במרכז הסערה כותב תחת שם עט שמשמעותו בסינית היא לא לדבר.
גאומי, והרעב
גואן מויה (Guan Moye) נולד ב-17 בפברואר 1955 בגאומי (Gaomi), עיירה חקלאית במחוז שאנדונג, שתהפוך ברבות הימים, ביצירותיו הבדיוניות, למקום דמיוני ומלא כפי שהיה חבל יוקנפטופה (Yoknapatawpha) של פוקנר. משפחתו עסקה בחקלאות, וסיווגם כבעלי קרקע מהמעמד הבינוני הספיק כדי להביא לסילוקו מבית הספר היסודי במהלך מהפכת התרבות. הוא היה בן שתים-עשרה. הוא יצא לעבוד – תחילה בחקלאות, ואחר כך במפעל.
העובדה המעצבת בילדותו לא הייתה פוליטיקה אלא רעב. הוא שרד את הרעב של סוף שנות ה-50, והיה גלוי לב באופן חריג לגבי ההשפעה של כך על דמיונו, ותיאר את מכלול עבודתו כ"געגוע לחיים טובים של ילד בודד שפוחד להישאר רעב". אוכל, תיאבון, זלילה ורעב שזורים בכל רומן שכתב, לעיתים כקומדיה, לעיתים כאימה, ולעיתים קרובות כשניהם באותה פסקה.
הצבא לימד אותו לקרוא
בשנת 1976, השנה שבה מת מאו (Mao), הוא התגייס לצבא השחרור העממי. זו הייתה נקודת המפנה בחייו. הקולג' לאמנות של צבא השחרור העממי היה המקום שבו, לפי דבריו, גילה לראשונה מהי ספרות באמת – גבר בשנות העשרים לחייו ללא השכלה תיכונית נתקל ברעיון של הרומן כצורה ספרותית. הוא פרסם את סיפורו הקצר הראשון בכתב עת ספרותי ב-1981, ומאוחר יותר השלים תואר שני באוניברסיטת נורמאל של בייג'ינג (Beijing Normal University), בעודו ממשיך להתעקש שאין לו "הכשרה תיאורטית". הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית ב-1979.
דורה אדומה והמצאת טריטוריה
דורה אדומה (Red Sorghum), שפורסם ב-1986, הפך אותו למפורסם, ואחרי שג'אנג יימו (Zhang Yimou) עיבד אותו לסרט ב-1987, הפך אותו לנראה ברמה הבינלאומית. זהו רומן על התנגדות איכרים לפלישה היפנית, המסופר בפרגמנטציה מודרניסטית ובחושניות שהספרות הסינית של אותה תקופה לא התירה לעצמה. הוא גם ביסס את הדפוס שעליו התווכחו מבקרים מאז: הוא פירק את הגרסה הרשמית של המפלגה על ההתנגדות רק כדי להחליפה במשהו ישן ופרימיטיבי יותר – חגיגה של מידות טובות איכריות וקינה על החיוניות שאבדה עקב העיור.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בלדות השום (The Garlic Ballads) (1988) הוא החריג בקטלוג, רומן פוליטי גלוי על שערורייה אמיתית שבה פקידים מושחתים אילצו איכרים לגדל שום ואז הניחו ליבול להירקב. הוא מעולם לא חזר לסגנון זה באותה ישירות.
ארץ היין
הרפובליקה של היין (The Republic of Wine) (1992) הוא ספרו השאפתני ביותר מבחינה צורנית: בלש, דינג גו-אר (Ding Gou'er), נשלח לחקור דיווחים על כך שפקידים במקום שנקרא ארץ היין אוכלים ילדים, והחקירה מתמוססת לתוך שיכרות, סיפורים מקוננים ומוות בטביעה בתוך מכל של קיא והפרשות. שדיים גדולים וירכיים רחבות (Big Breasts and Wide Hips) (1996) הוא סאגה משפחתית המשתרעת על פני המאה, שנכתבה כהמנון לאימהות ומסופר על ידי גבר שלעולם לא מצליח להיגמל – דמות להתפתחותה העצורה של אומה, וגם עמודים רבים מאוד על שדיים.
לאחר מכן הגיעו מוות בסנדלווד (Sandalwood Death) (2004), החיים והמוות מתישים אותי (Life and Death Are Wearing Me Out) (2006), וצפרדע (Frog) (2009), האחרון שבהם הוא חשבון נפש עם מדיניות הילד האחד. הנימוק של האקדמיה השוודית ציין את התכונה המאחדת ביניהם: ריאליזם הזייתי, הממזג פולקלור, היסטוריה ועכשוויות. ההשוואות שהוצעו היו לפוקנר וגארסיה מארקס, אם כי החוב העמוק יותר הוא למסורת הסיפור בעל-פה הסינית – המספר בכיכר השוק שמסוגל להחזיק קהל באמצעות סטיות מהנושא, גסות רוח ואלימות פתאומית.
חתן הפרס והמפלגה
המוניטין של מו יאן במערב כדיסידנט היה תמיד קריאה מוטעית. הוא היה חבר מפלגה מאז 1979 וכיהן כסגן יו"ר איגוד הסופרים הסינים. ב-2012 הוא לקח חלק בפרויקט הנצחה שבו סופרים בולטים העתיקו בכתב יד דמויות מ"השיחה בפורום יאנאן על ספרות ואמנות" של מאו – המסמך המכונן המכריז על הספרות ככפופה למאבק המעמדי. כשפורסמה זכייתו בנובל, ראש התעמולה של המפלגה לי צ'אנגצ'ון (Li Changchun) בירך על כך כשיקוף של כוחה והשפעתה הלאומית של סין. מו יאן סירב לקרוא לשחרורו של חתן הפרס הכלוא ליו שיאובו (Liu Xiaobo), שריצה אז אחת-עשרה שנות מאסר.
מדוע מו יאן מכונה גאון
הטיעון נשען על יכולת ספציפית ומוכחת: הוא בנה עולם בדיוני שלם מתוך עיירה אחת ואז כתב אותו בהיקף ובקצב שאף אחד אחר לא ניסה. גאומי בספריו מכילה מאה שנים של היסטוריה סינית – פלישה, מהפכה, רעב, רפורמה, מדיניות הילד האחד – והוא מצא רגיסטר המסוגל לשאת את כל זה, שבו פארסה, זוועה, מיתוס ודיווח עיתונאי יושבים באותו משפט מבלי שהמשפט יישבר. זה קשה באמת. הביטוי של האקדמיה "ריאליזם הזייתי" היה ניסיון לתת שם לטכניקה שלא היה לה תיוג קיים. מגניו, ביניהם החוקר צ'ארלס לאפלין (Charles Laughlin), ממקמים את חשיבותו בתעוזה חסרת מעצורים, בטענה שהקומדיה הגרוטסקית היא סאטירה הפועלת במקום שבו אמירה ישירה היא בלתי אפשרית.
טיעון הנגד הוא משמעותי ומגיע מאנשים רציניים. פרי לינק (Perry Link) טען שמו יאן נמנע באופן שיטתי מהזוועות של המשטר, ומציג את הרעב הגדול – שבו מתו כשלושים מיליון איש – כפרק קומי ולא כקטסטרופה, וזו התחמקות מוזרה עבור סופר שנושאו הוא רעב. אנה סאן (Anna Sun) טענה שהשפה שלו עצמה נפגמה על ידי המאואיזם. מבקרי הרפובליקה של היין מציינים שהחתרנות כביכול שלו קבורה תחת פליאונזם וחזרתיות; הרומנים המאוחרים נחשבים בדרך כלל ככאלה שמראים דעיכה בכוחם. והאיש שבחר שם עט שמשמעותו "לא לדבר", אכן, ברגע המכריע, לא דיבר. תשובתו של פאנקאג' מישרה (Pankaj Mishra) ראויה למחשבה – שסופרים מערביים דורשים מות הקדושים מסופרים תחת שלטון אוטוריטרי בעודם מתרצים את שיתוף הפעולה שלהם עצמם – אך היא מגינה על האיש, לא על הטענה לגאונות. מה ששורד הוא הישג צורני: המצאה אמיתית ברומן, שנעשתה על ידי מי שעזב את בית הספר בגיל שתים-עשרה.
מורשת
מו יאן היה האזרח הראשון של הרפובליקה העממית של סין שזכה בפרס נובל לספרות, והפרס הגיע עם ברכתה של המדינה הסינית ולא בניגוד לה – וזו בדיוק הסיבה שהוא נותר שנוי במחלוקת. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא היקף הספרות: גאומי נמצאת כעת על המפה הספרותית לצמיתות, מתורגמת לעשרות שפות, והוויכוח על השאלה אם מחברה היה אמיץ או מתפשר הפך לחלק מהאופן שבו העולם קורא אותו.