מיכאיל לרמונטוב: שש שנים, וכל הירושה
ביולי 1841, למרגלות הר משוק (Mashuk) מחוץ לפיאטיגורסק, נטען כי קצין בן עשרים ושש הכריז שיירה באוויר. ניקולאי מרטינוב — חבר ספסל הלימודים הישן שלו מבית הספר לצוערים, אדם שלרמונטוב הציק לו מעבר לכל יכולת סבל על כך שהתחפש לצ'רקסי — ירה ראשון ופגע בליבו. לרמונטוב מת במקום. הוא פרסם יצירות במשך כשש שנים בלבד. בתקופה זו הוא יצר יותר משלושים פואמות מרכזיות, כשש מאות שירים קצרים, חמישה מחזות והרומן שהמציא את הסיפורת הפסיכולוגית הרוסית.
המבצר של הסבתא
הוא נולד במוסקבה ב-15 באוקטובר 1814 ליורי פטרוביץ' לרמונטוב, קפטן בעל אמצעים צנועים, ולמריה מיכאילובנה ארסנייבה, ממשפחת סטוליפין רבת העוצמה. שושלת האב התייחסה לקצין סקוטי, יורי לרמונט (Yuri Learmonth), שהשתקע ברוסיה במאה השבע-עשרה. הנישואים היו אסון. מריה נפטרה משחפת ב-27 בפברואר 1817, בגיל עשרים ואחת, ואמה, אליזבטה ארסנייבה, יצאה למלחמה על הילד — תוך איום לנשל אותו מהירושה אם אביו ייקח אותו. יורי נסוג לאחוזתו בטולה ונעלם למעשה מחייו. הוא מת משחפת בסביבות 1831, והאובדן התפוצץ בכתיבת בנו; המחזות המוקדמים בני אדם ותשוקות (1830) ואדם מוזר (1831) מסתיימים שניהם בהתאבדות.
אליזבטה גידלה אותו בטרחאני (Tarkhany), במה שהוא כיום מחוז פנזה, במה שהוא כינה מאוחר יותר חיים מפונקים ומפוארים. הוא היה ילד חולני — סבל משחפת בלוטות ומריקציה, מה שהותיר אותו בעל רגליים עקומות — והיא קנתה לו את החינוך הטוב ביותר שכסף יכול להשיג: שבויי מלחמה נפוליאוניים לשעבר, מורה גרמני שהגיש לו את גתה ושילר, ומורה אנגלי בשם וינדסון. הוא שלט בצרפתית ובגרמנית, ניגן בכמה כלים והיה צייר מוכשר באמת. היא גם לקחה אותו שלוש פעמים לקווקז, ב-1819, 1820 ו-1825, למעיינות המרפא. "הרי הקווקז הם קדושים עבורי," כתב מאוחר יותר. זה היה הנוף היחיד שמעולם לא אכזב אותו.
ביירון בפנימייה
המשפחה עברה למוסקבה ב-1827, ובפברואר 1829 הוא נכנס לפנימייה לילדי אצולה הצמודה לאוניברסיטת מוסקבה, שם המשורר אלכסיי מרזליאקוב הדריך אותו באופן פרטי. הוא כבר כתב — "שבוי הקווקז", "אולג", גרסה מוקדמת ל"דמון" — וכבר נשא את ביירון לכל מקום; בת דודתו יקטרינה סושקובה זכרה "נער מגושם ובעל רגליים עקומות" שלא יכול היה להניח את הספר. הוא סירב להצטרף לחוגי הסטודנטים הרדיקליים סביב בלינסקי, סטנקביץ' והרצן, והעדיף חוג אריסטוקרטי; חבריו לספסל הלימודים מצאו אותו מעיק, מחוספס ונועז, ומפתה בדרכו בתוך קדרותו העיקשת. הוא נכנס לפקולטה לפילולוגיה ב-1830 ועזב ביוני 1832 כדי להימנע מהמבחנים.
המדים
לאחר שנדחתה מועמדותו לאוניברסיטת סנקט פטרבורג, הוא נרשם לבית הספר לצוערים של חיל הפרשים והצטרף למשמר ההוסרים בנובמבר 1832. מרטינוב, הרוצח לעתיד, זכר אותו מאותן שנים כ"צעיר שהקדים את כולם במידה כזו, עד שלא היה ניתן להשוותו לאיש". חיי הצריפים לא התאימו לנער קורא ספרים: קריאה נחשבה לדבר שלילי, תאונת רכיבה שברה את ברכו והותירה אותו עם צליעה קבועה. הוא הסתגל על ידי פיצול אישיותו. בציבור הוא היה, לפי תיאורה של יבדוקיה רוסטופצ'ינה, סרקסטי, עוקצני וחכם, אינטליגנט בצורה מבריקה, עשיר ועצמאי — נשמת החברה הגבוהה. בפרטיות הוא סיים את "דמון", כתב את "הבויאר אורשה" ואת המחזה מסכות (1835). הוא גם כתב שירי צריפים גסים תחת שמות עט, מה שפגע במוניטין שלו במשך שנים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הפואמה שיצרה אותו ושברה אותו
מותו של פושקין בינואר 1837 ערער אותו. סביר להניח שהוא מעולם לא פגש את האיש, אך הוא נגעל מהסימפטיה של חברת סנקט פטרבורג לרוצח דאנטס (D'Anthès), והוא כתב את "מות המשורר" במהירות. שש-עשרה השורות האחרונות האשימו את החצר עצמה — "התליינים ההורגים את החירות, הגאונות והתהילה" — וסיימו בשורה על כך שהדם השחור לא הספיק כדי לכפר על דמו הטהור של המשורר. עותקים הופצו בכל מקום. ז'וקובסקי הריע ל"כישרון חזק חדש"; הציבור פשוט קרא לו יורשו של פושקין. ב-21 בינואר הוא נעצר ונכלא במבצר פטר ופול, וב-25 בפברואר הוגלה לרגימנט דרגונים בקווקז. תחת חקירה הוא נקב בשמו של חברו סביאטוסלב רייבסקי, שגורש לאולונץ לשנתיים — אחד הפרקים הפחות מושכים בחייו.
הגלות הטיבה עמו. הוא רכב לאורך כל קו הקווקז ממפרץ קיזליאר ועד טאמאן, למד קומיקית, צייר ופגש את האנשים שהפכו לדמויות שלו: דוקטור מאייר בסטברופול, האבטיפוס לדוקטור ורנר; חסטטוב, שסיפוריו הזינו את גיבור דורנו. השתדלותו של בנקנדורף קיצרה את תקופת הגלות.
פצ'ורין
בחזרה בבירה, הוא היה סלבריטי. סוברמניק הדפיס את "בורודינו", האפוס של 1812 המסופר בקולו הפשוט של וטרן עייף. מ-1839, אוטצ'סטבנייה זפיסקי פרסם בפרקים את הסיפורים שהפכו לגיבור דורנו (1840): חמישה סיפורים מקושרים הסובבים סביב פצ'ורין, אציל צעיר מאוכזב ואבוד, שבהם המחבר מנתח את הדור שלו. הוא מכיל דו-קרב שמבשר בצורה מצמררת את זה שהרג אותו.
בתחילת 1840 הוא העליב את ארנסט דה בראנט, בנו של השגריר הצרפתי; הם ניהלו דו-קרב באותו המקום שבו ספג פושקין את פצעו הקטלני. לרמונטוב נשרט, נעצר, בוקר בכלא על ידי בלינסקי, והוגלה שוב לרגימנט חיל הרגלים טנגין. הוא נלחם. בקרב על נהר וליריק (Valerik) ב-11 ביולי 1840 הוא הוביל יחידת קוזאקים לקרב פנים אל פנים, והגנרל גלפייב דיווח כי "תוך התעלמות מסכנה, [הוא] עשה עבודה מצוינת". הוא הפך זאת לפואמה "וליריק", שדי. אס. מירסקי כינה חוליה חסרה בין "פרש הארד" של פושקין לסצנות הקרב במלחמה ושלום.
מדוע מיכאיל נקרא גאון
הטיעון נשען על דחיסות ועל פרוזה. הקריירה הבוגרת של לרמונטוב נמשכה כשש שנים, ובתוכה הוא כתב גם את שירי הרומנטיקה הטובים ביותר ברוסית וגם את הרומן הפסיכולוגי הרוסי הראשון — שני הישגים שלרוב שייכים לקריירות שונות, שלא לומר לאנשים שונים. מירסקי, שלא היה ידוע כרך לב, כינה את "המלאך" (1831), שנכתב כשלרמונטוב היה בן שש-עשרה, "אולי השיר הרומנטי הטוב ביותר שנכתב אי פעם ברוסית", והרחיק לכת לגבי הפרוזה: "הפרוזה של לרמונטוב היא הפרוזה הרוסית הטובה ביותר שנכתבה אי פעם", וניתן להעריכה רק על ידי מי שבאמת מכיר את השפה. צ'כוב, שהכיר את השפה היטב, אמר בפשטות: "אני לא מכיר שפה טובה יותר מזו של לרמונטוב". בלינסקי כינה את גיבור דורנו יצירת מופת. הכוח המובהק הוא עין אנליטית קרה המופנית כלפי העצמי הרומנטי — הוא יכול היה לחיות את הפוזה הביירונית ולנתח אותה באותו משפט, וזה מה שהופך את פצ'ורין לבלתי ניתן להריגה בזמן שאלף גיבורים ביירוניים אחרים מתו ממבוכה.
לטענה הנגדית יש שמות רציניים מאחוריה. נבוקוב חשב שהפרוזה "לא אלגנטית... יבשה ומשעממת... לעיתים, גסה כמעט כמו זו של סטנדל בצרפתית". מירסקי עצמו מצא את הדמון דמות אופראית. הדקבריסט נאזימוב, שפגש אותו בגלות, ביטל אותו כריאליסט נמוך מצח עם דעות כאוטיות ומעורפלות. וחלק גדול מהעבודה המוקדמת הוא פשוט נגזרת של ביירון. פסק הדין הכנה הוא שהגאונות של לרמונטוב היא עניין של מהירות ושל כלי אחד או שניים מושלמים ולא של רוחב: לא היה לו זמן להפוך להוגה דעות גדול, והוא לא היה צריך.
מורשת
הוא נקבר ב-30 ביולי 1841 ללא כבוד צבאי, למרות שאלפים הגיעו; בינואר 1842 אישר הצאר להעביר את הארון לטרחאני. סבתו לקתה בשבץ כששמעה את החדשות ומתה ב-1845. רק אוסף דק אחד הופיע במהלך חייו; שלושה כרכים מצונזרים בכבדות הופיעו לאחר מותו, ויותר שירים המשיכו לעלות מתוך מחברותיו. ורובל צייר את הדמון; פסטרנק הקדיש את אחותי, החיים (1917) לזכרו. עיירה רוסית וכוכב לכת קטן 2222 נושאים את שמו. שיפוטו של לואיס בגבי תקף: לרמונטוב, בבחינה מקרוב, נותר פתוח ובלתי גמור.