מיקי רוני: קריירה שלמה לפני שיכול ללכת
מיקי רוני (Mickey Rooney) דרך לראשונה על במה בגיל שבעה-עשר חודשים, כשהוא לבוש בחליפת טוקסידו מותאמת אישית זעירה, כחלק ממופע הוודוויל של הוריו. מאותו פעוט בשמלת ערב מיניאטורית ועד לגבר השביר שהעיד בפני הסנאטורים של ארצות הברית על התעללות בקשישים כמעט תשעים שנה לאחר מכן, רוני כמעט ולא הפסיק להופיע. קריירת הקולנוע שלו לבדה נמשכה שמונים ושמונה שנים ויותר משלוש מאות סרטים – טווח עצום עד כדי כך שחברת לורנס אוליבייה (Laurence Olivier) יכלה לכנות אותו, ללא הגזמה ניכרת, "הטוב ביותר שהיה מעולם".
נולד במזוודה
הוא נולד בשם ניניאן ג'וזף יול הבן (Ninnian Joseph Yule Jr.) ב-23 בספטמבר 1920, בברוקלין (Brooklyn), לאב שחקן וודוויל יליד סקוטלנד ואם שעבדה כנערת מקהלה וכשחקנית בורלסקה. עולם הבידור לא היה קריירה שבחר לעצמו אלא האוויר שנשם מינקות. עד שהגיע להוליווד כילד, הוא כבר היה שחקן ותיק ומנוסה שלא הכיר שום חיים אחרים.
ילד הפלא של אולפני MGM
עלייתו של רוני הייתה מהירה כמטאור. בין גיל חמש עשרה לעשרים וחמש הוא עשה ארבעים ושלושה סרטים. החל משנת 1937 הוא גילם את אנדי הארדי (Andy Hardy), הנער האמריקאי הממוצע והבריא בסדרה שמנתה ששה עשר סרטים והפכה לגלם את דימויה המחמיא של אמריקה המרכזית של עצמה. משנת 1939 עד 1941 הוא היה האטרקציה הקופתית הגדולה ביותר בעולם ואחד השחקנים המרוויחים ביותר בחיים. הוא היה קטן קומה – רק מטר חמישים ושלוש – אך על המסך הוא היה דינמו, צרור של אנרגיה קינטית טהורה שיכול לשיר, לרקוד, לעשות פרצופים, לבכות ולפסוע את דרכו דרך כל מה שהאולפן השליך עליו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מיקי וג'ודי
השותפות שלו עם ג'ודי גרלנד (Judy Garland) הפיקה כמה מהמחזות הזמר האהובים ביותר של התקופה, החל מתינוקות בנשק (Babes in Arms, 1939) ואילך – שניהם מציעים לנצח "להעלות מופע" באסם. הקשר ביניהם היה עמוק יותר מכל תסריט. רוני תיאר זאת כמעבר לרומנטיקה: "לא היה שם שום סיפור אהבה; היה בזה יותר מסיפור אהבה". על המסך הכימיה ביניהם הייתה ללא מאמץ, שני מחוננים שניזונים מהכישרון זה של זו.
מלחמה, דעיכה והמצאה מחדש
הוא גוייס ב-1944, שירת קרוב לשנתיים וזכה בכוכב הארד על בידור חיילים באזורי קרבות, כשהוא מופיע בפני כשני מיליון אנשי צבא. אבל המלחמה קטעה את המומנטום שלו בשיאו. הוא חזר להוליווד שהמשיכה הלאה, וגובהו והמראה הנערי שלו הגבילו כעת את סיכויי התפקיד הראשי שלו. מה שבא אחר כך היה עשורים של סערות – שמונה נישואים, כולל איחוד מוקדם קצר עם אָוָה גארדנר (Ava Gardner), בתוספת פשיטת רגל, הימורים ותקופות ארוכות במה שמספידי מתים כינו "כמעט פג תוקף". ובכל זאת הוא המשיך להמציא את עצמו מחדש: הופעה נוקבת מועמדת לאוסקר בהסוס השחור (The Black Stallion, 1979), ריצה מנצחת בברודוויי בבייביז סוכר (Sugar Babies) באותה שנה, והופעה זוכה פרסי אמי וגלובוס הזהב בסרט הטלוויזיה ביל (Bill, 1982).
מדוע מיקי נקרא גאון
הגאונות של רוני הייתה אחת של אינסטינקט ביצוע גולמי, לא אינטלקט – والمקורות טוענים זאת בנחרצות. הבמאי קלרנס בראון (Clarence Brown) כינה אותו "הדבר הקרוב ביותר לגאון" שאיתו עבד אי פעם; השחקנית הצעירה מרגרט או'בריאן (Margaret O'Brien) שפטה אותו כ"ללא ספק השחקן המוכשר ביותר שחי אי פעם"; אוליבייה דירג אותו כטוב ביותר בכל הזמנים. האיכות הספציפית המעורבת הייתה שטף טבעי חריג כמעט בכל דיסציפלינה ביצועית בבת אחת – קומדיה, דרמה, שירה, ריקוד, חיקוי – שהופעלה בספונטנית ובמהירות שנראו לעקוף מאמץ מודע. מבקרים דיברו על "כישרון שופע" שהקשה על היכולת להסיר את המבט מהמסך. זו הייתה מלאכה ומיומנות פיזית מהמעלה הראשונה ולא מוח של מלומד. הטיעון הנגדי ההגון הוא משמעותי. רוני היה ידוע כבלתי משמעת – כשרונו בוזבז בתדירות שבה זכה לכבוד, חייו האישיים היו הריסות של נישואים כושלים, התמכרות והרס פיננסי, והקריסות הקופתיות שלאחר המלחמה שלו היו חדות. הוא לא יצר שום גוף של עבודה מנוסחת; הוא היה מכשיר, לא מלחין. "גאון" המיוחל למבצע כל כך כאוטי מזמין ספקנות. אבל עדותם של אוליבייה, בראון ועמיתיו אינה מקרית, ושלמות הווירטואוזיות הנמשכת לאורך תשעה עשורים קשה להסבר בדרך אחרת.
מורשת
רוני אסף פרס נוער של האקדמיה, מועמדויות מרובות לאוסקר על פני חמישה עשורים, ופרס אוסקר לשם כבוד ב-1983 על מפעל חיים. הוא מת ב-6 באפריל 2014, בגיל תשעים ושלוש, ונקבר בבית הקברות הוליווד פורוורד (Hollywood Forever Cemetery). בשנותיו האחרונות הוא הפך לסנגור בלתי סביר עבור הקשישים, כשהוא מעיד בפני הקונגרס על ההתעללות הכלכלית והרגשית שהוא עצמו סבל ממנה. הוא היה, עד הרגע האחרון, בדרן – שהפך אפילו את פגיעותו שלו לפעולת שירות ציבורי. מעטים הבדרנים שברו כל כך בבהירות, נפלו כל כך רחוק, או סירבו לחלוטין לעזוב את הבמה.