מידורי גוטו: שלושה כינורות, ערב אחד
בליל יולי בשנת 1986 בטנגלווד, נערה בת ארבע-עשרה ניגנה את הסרנדה של לאונרד ברנשטיין בניצוחו של המלחין, כאשר מיתר המי שלה נקרע. היא השאילה את הסטרדיוואריוס של הכנר הראשי והמשיכה לנגן. גם מיתר המי של אותו כלי נקרע. היא סיימה את ההופעה על הגוואדניני של עוזר הכנר הראשי וזכתה לתשואות עמידה. למחרת בבוקר הופיעה הכותרת ב"ניו יורק טיימס": "ילדה, בת 14, כובשת את טנגלווד עם 3 כינורות."
קונצ'רטו של באך, זיכרון מגיל שנתיים
מידורי גוטו נולדה באוסקה ב-25 באוקטובר 1971. אמה, סטסו גוטו, הייתה כנרית מקצועית; אביה היה מהנדס מצליח. האנקדוטה המכוננת של ילדותה אינה עוסקת בביצוע אלא בזיכרון: בגיל שנתיים היא זימזמה קונצ'רטו של באך שאמה חזרה עליו יומיים קודם לכן. סטסו העניקה לה כינור בגודל שמינית ליום הולדתה השלישי והחלה ללמד אותה.
בגיל שש היא הופיעה לראשונה בפומבי באוסקה, כשהיא מנגנת מתוך 24 הקפריזות של פגניני — מוזיקה שרוב תלמידי הקונסרבטוריון אינם מנסים לנגן. בשנת 1982 עברה המשפחה לניו יורק והיא נכנסה למחלקה הקדם-אקדמית של ג'וליארד כדי ללמוד אצל דורותי דליי, מורת הכינור המשפיעה ביותר במאה העשרים. היא למדה גם בפסטיבל ובבית הספר למוזיקה באספן. לאחר גירושי הוריה ב-1983, היא השמיטה את שם משפחתה מבחינה מקצועית והפכה פשוט למידורי.
הילדה שקטעה את הגאלה
הופעתה הפומבית הראשונה הייתה ב-1982, בגיל אחת-עשרה, כסולנית אורחת בהפתעה בערב הגאלה של ערב השנה החדשה של הפילהרמונית של ניו יורק בניצוחו של זובין מהטה. טנגלווד הגיעה ב-1986. ב-1987, בגיל חמש-עשרה, עזבה את המחלקה הקדם-אקדמית של ג'וליארד כדי להפוך למקצוענית במשרה מלאה. הופעת הבכורה שלה עם תזמורת בקרנגי הול התקיימה ב-1989 עם הקונצ'רטו השני לכינור של ברטוק, והופעת הרסיטל שלה בקרנגי ב-1990.
היא מנגנת על גוארנרי משנת 1731 הידוע בשם "אקס-הוברמן", עם שתי קשתות של דומיניק פקאט ואחת של פרנסואה פקאט, והקליטה לאורך ארבעה עשורים עבור סוני קלאסיקל, אונדין, וורנר קלאסיקס ואוניקס.
המחיר
בספטמבר 1994 פרשה מידורי מהופעות פומביות ואושפזה, שם קיבלה את האבחנה הרשמית הראשונה שלה לאנורקסיה. לאורך שנות העשרים לחייה נאבקה באנורקסיה ובדיכאון, מה שדרש אשפוזים חוזרים. היא תיעדה זאת בספר זיכרונות, Einfach Midori ("פשוט מידורי"), שפורסם בגרמנית ב-2004 והוצא מחדש ב-2012; הוא מעולם לא הופיע באנגלית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בלתי אפשרי לקרוא את הקריירה שלה בכנות ללא פרק זה. הילדה שכבשה את טנגלווד בגיל ארבע-עשרה והפכה למקצוענית בגיל חמש-עשרה כמעט ולא שרדה את שנות העשרים שלה. במהלך החלמתה היא החלה ללמוד פסיכולוגיה, בין היתר משום ששקלה לנטוש את המוזיקה לטובת עבודה עם ילדים.
הקריירה השנייה
מה שהיא עשתה במקום זאת היה לבנות מוסדות. בשנת 1992, בגיל עשרים ואחת ובעוד היא בשיא הקריירה שלה, היא ייסדה את "מידורי וחברים", עמותה המגיבה לקיצוצים בחינוך המוזיקלי בקהילות מוחלשות בניו יורק וביפן. היא צמחה לארבעה ארגונים נפרדים. הסניף בטוקיו הפך לעצמאי כ-"Music Sharing" ב-2002. בשנת 2001 השתמשה בכספי פרס אייברי פישר כדי להקים את "Partners in Performance", התומך במוזיקה קלאסית בקהילות קטנות יותר. בשנת 2004 השיקה תוכניות רזידנסי לתזמורות נוער אמריקאיות, והרחיבה אותן בינלאומית ב-2010. בשנת 2007 מינה אותה האו"ם לשגרירת שלום.
היא גם חזרה ללימודים, וקיבלה תואר ראשון בפסיכולוגיה ובלימודי מגדר בהצטיינות יתרה מבית הספר גאלאטין של NYU בשנת 2000 ותואר שני בפסיכולוגיה מ-NYU בשנת 2005 — אישה שהייתה סולנית מקצועית במשך שלוש-עשרה שנים יושבת למבחני תואר ראשון.
המורה
מידורי הצטרפה לסגל בית הספר למוזיקה במנהטן ב-2001 ולאוניברסיטת דרום קליפורניה (USC) ב-2004, שם החזיקה בקתדרה על שם יאשה חפץ. היא הפכה לראש מחלקת כלי הקשת ב-2007 ומונתה לפרופסור מכובד ופרופסור ג'אדג' וידני ב-2012. היא הייתה פרופסור אורח בתוכנית הומניטאס באוקספורד ב-2013–14 והצטרפה לסגל הכינור של מכון קרטיס למוזיקה ב-2018. מאז 2023 היא המנהלת האמנותית של תוכנית הפסנתר וכלי הקשת במכון סטינס של רביניה.
מדוע מידורי מכונה גאונה
האיכות הקוגניטיבית עם הראיות הברורות ביותר מאחוריה היא זיכרון שמיעתי מסוג קיצוני. ילדה בת שנתיים המשחזרת קונצ'רטו של באך ששמעה פעם אחת, יומיים קודם לכן, אינה מוקדמות במובן הרגיל של ילד שלומד מהר; זהו הבדל באופן שבו צליל נשמר.
טנגלווד בחנה משהו אחר לגמרי: קור רוח. התאוששות משני מיתרים קרועים באמצע קונצ'רטו, על שני כלים מושאלים לא מוכרים, מול ברנשטיין, דורשת כיול פיזי מיידי למתחי מיתרים ותגובות שונים. זהו אומץ לב ומיומנות הסתגלות ולא אינטלקט, ויש לקרוא לזה בשמו.
טיעון הנגד הכנה הוא שאף מבקר, מנצח או עמית לא תועד כמי שקורא לה גאונה במילים אלו. הכותרת ב"טיימס" אמרה "כובשת", שזו הערצה להישג, לא פסק דין על מוח. הנרטיב של ילדת הפלא שנבנה סביבה היה גם, לפי עדותה שלה, מזיק — האשפוזים של שנות ה-90 הם חלק מאותו סיפור כמו הנס בגיל ארבע-עשרה, וכל תיאור שחוגג את השני ללא הראשון הוא לא ישר. הטענה המשכנעת ביותר שלה לאינטליגנציה רחבה יותר טמונה מחוץ לכינור: שני תארים בפסיכולוגיה שנלמדו כמבוגרת עובדת, ארבע עמותות מתפקדות, עשורים של הוראה מוסדית. אלו הישגים של ארגון והתמדה ולא של האוזן. המתנה של מידורי הייתה אמיתית ומדידה; מה שהיא עשתה איתה היה בעיקר עניין של רצון.
מורשת
ההוקרה הצטברה בהתמדה: אמנית השנה מטעם ממשלת יפן ב-1988, פרס סנטורי למוזיקה ב-1993, פרס אייברי פישר ב2001, כלינית השנה של מיוזיקל אמריקה ב-2002, פרס התקליט הגרמני (Deutscher Schallplattenpreis) ב-2002 וב-2003. בשנת 2010 קיבלה את מדליית הזהב של מרכז קנדי לאמנויות; ב-2012 נבחרה לאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, קיבלה את פרס הקריסטל של הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס ואת פרס מלון לחניכה, וקיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מ-ייל. תאגיד קרנגי כינה אותה בין המהגרים הגדולים שלו ב-2019. בשנת 2021 קיבלה את פרס מרכז קנדי, וב-2022 את פרס ג'ון ד. רוקפלר השלישי של המועצה התרבותית האסייתית, אותו חלקה עם האמן צאי גואו-צ'יאנג.
חלוקת הפרסים הללו מספרת את הסיפור האמיתי. בערך מחציתם מכבדים כנרית; השאר מכבדים פילנתרופית, מחנכת ודמות ציבורית. מידורי היא בין ילדי הפלא הבודדים של העידן המודרני ששרדו את הקטגוריה ואז פירקו אותה — בונים, מתוך הריסות של התבגרות שבילתה בהיותה יוצאת דופן, חיים מקצועיים שבהם הוראת ילדים לנגן חשובה לא פחות מנגינה.