מיקי דולנז: האחרון מבין המאנקיז
בשנת 1967, הסינתיסייזר מוג השלישי שנמכר מסחרית בארצות הברת לא נמכר לאולפן אוניברסיטאי או למלחין אוונגרדי, אלא למתופף של להקת פופ טלוויזיונית. ונדי קרלוס הייתה בעלת הראשון. באק אוונס היה בעל השני. מיקי דולנז היה בעל השלישי, והוא ניגן בו בשיר של מייקל נסמית' בשם "Daily Nightly" — אחד מההופעות הראשונות של סינתיסייזר בהקלטת רוק. להקת הפופ המיוצרת הגיעה לעתיד לפני רוב הלהקות האותנטיות.
ילדות בהוליווד
ג'ורג' מייקל דולנז הבן נולד בבית החולים סדרס אוף לבנון בהוליווד ב-8 במרץ 1945, לתוך תעשיית הבידור ולא רק לידה: אביו, ג'ורג' דולנז, היה שחקן, ואמו, ג'נל ג'ונסון, הייתה שחקנית. הוא גדל עם שלוש אחיות — ג'מה מארי, הידועה בכינוי קוקו, דבורה, וקתלין, הידועה בכינוי ג'ינה.
הוא גם גדל עם מחלת פרתס, מצב רפואי בילדות המשפיע על מפרק הירך, ובמקרה שלו, על רגלו הימנית. זהו פרט לא גלמי עם השלכות עצומות, כיוון שהוא כפה עליו לאמץ תצורת תופים לא שגרתית — ימני בנגינה ושמאלי בהקשה ברגל — שעיצבה את סגנון הנגינה שלו לשארית הקריירה. מגבלה פיזית הפכה לחתימה אישית.
בגיל אחת-עשרה הוא לוהק לתפקיד קורקי, יתום שהיה נער מים לפילים, בסדרה Circus Boy, הופיע ב-49 פרקים לאורך שתי עונות מ-1956 עד 1957 תחת שם הבמה מיקי בראדוק. עבודות טלוויזיה מזדמנות נוספות: Zane Grey Theater ב-1958, Mr. Novak ב-1964, שלושה פרקים של Peyton Place ב-1965. הוא סיים את לימודיו בתיכון אלישע ס. גרנט בעמק גלן ב-1962, והיה רשום בקולג' בלוס אנג'לס כשהגיעה הזדמנות האודישן.
מיקי והלהקה לילית
לפני שהרשת מצאה אותו, הוא כבר עמד בראש להקה. באמצע שנות ה-60 הוא שימש סולן בלהקת רוק בשם מיקי והלהקה לילית, עבד על גרסאות כיסוי ושירי R&B. ב-1965 הוא הקליט שני סינגלים עבור חברת התקליטים צ'אלנג' — "Don't Do It" עם "Plastic Symphony III" בצד ב', ו-"Huff Puff" עם "Fate (Big Ben)" בצד ב' — שניהם נותרו לא משוחררים עד שהמאנקיז הפכו אותו מפורסם שנתיים לאחר מכן.
זה חשוב לתיעוד. כש-NBC שכרה אותו ב-1965 לתפקיד ה"מתופף" בסדרת טלוויזיה חדשה, הוא ניגן באודישן את "Johnny B. Goode" של צ'אק ברי, וההופעה הבטיחה לו לא רק את כיסא התופים אלא גם את תפקיד הסולן. הוא לוהק כמוזיקאי שמגלם מוזיקאי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הקול בלהיטים
הסדרה רצה 58 פרקים בין 1966 ל-1968, ודולנז שר סולו בנתח מפתיע מהרפרטואר של הלהקה: "Last Train to Clarksville", "I'm a Believer", "Pleasant Valley Sunday". הוא כתב את "Randy Scouse Git" עבור Headquarters, וכתב וביים פרק בסדרה בשם "Mijacogeo".
היותו שימושי באולפן הפכה למבנית. טומי בויס ובובי הארט, שכתבו חלק ניכר מחומרי הלהקה, שמו לב מהר שכשארבעת השחקנים הובאו יחד לאולפן הם ניסו לגרום זה לזה לצחוק, ולכן הכותבים החלו להקליט כל זמר בנפרד. בתקופות של מתח פנימי, נסמית' ופיטר טורק ויתרו מרצונם על תפקידי השירה הראשית בשירים שלהם — ויתור חריג, והראיה הברורה ביותר לכך שהם חשבו על קולו.
המתיחות באולפן הסלימה עד שדולנז שפך כוס קרח על ראשו של דון קירשנר, המפיק המוזיקלי ששלט בפלטת הפלטה של הלהקה. באותה עת, דולנז לא הכיר את קירשנר על פניו.
המערכה השניה הארוכה
שנות חברת התקליטים MGM, 1971 עד 1974, לא הניבו להיטים למרות שהארי נילסון הפיק ועיבד את "Daybreak" עם קית' אליסון בגיטרה וצ'יפ דאגלס, מפיק המאנקיז לשעבר, בבס. מ-1975 עד 1977 הוא יצא לסיבוב הופעות כדולנז, ג'ונס, בויס והארט, ניגן את "הלהיטים הזהובים של המאנקיז" בירידי מדינות, פארקי שעשועים ואולמות ביפן, תאילנד וסינגפור, מה שהניב אלבום אולפן ואלבום הופעה חיה Concert in Japan בקפיטול ב-1976. ב-1977 הוא ודיווי ג'ונס הופיעו ב-The Point! של נילסון בתיאטרון מרמייד בלונדון.
אז הוא שינה מקצוע. במהלך שנות ה-80 הוא הפיק וביים טלוויזיה בריטית — קומדיית המצבים Metal Mickey מ-1980 עד 1983, Balham, Gateway to the South ב-1981, Luna ב-1983-84. ההחלטה של MTV לשדר מחדש את כל סדרת המאנקיז משכה אותו בחזרה: הסינגל "That Was Then, This Is Now" מ-1986 הגיע למקום ה-20 במצעד בילבורד הוט 100, סיבוב הופעות לציון עשור עקב אחריו, ו-Pool It! יצא ב-1987 בעת שהאלבומים המקוריים חזרו למצעדים.
הוא קיבל את משמרת הבוקר בתחנת הרדיו לישנים WCBS-FM בניו יורק ב-10 בינואר 2005, החזיק בה עד שהתחנה שינתה את הפורמט ביוני אותה שנה, וחזר ב-3 בפברואר 2008 לתוכניתו ה-101. הוא שיחק את זוזר ב-Aida בברודוויי ב-2004 ואת קרלומן ב-Pippin בגודספיד ב-2006. הוא הקליט את King for a Day ב-2010 מקטלוג של קרול קינג, Dolenz Sings Nesmith ב-2021, ו-EP בשם Dolenz Sings R.E.M. ב-2023.
מדוע מיקי נקרא גאון
התשובה הכנה היא שהטענה מבוססת על מלאכת יד ואינסטינקט, לא על אינטלקט, והתיעוד הכתוב לא מכיל מבקר או עמית שהשתמש במילה. מה שהוא מכיל מעניין יותר מהתווית.
ההבדל האמיתי הוא טווח ההסתגלות. הוא נשכר לדמות מתופף והפך לאחד, תחת מגבלה פיזית — מחלת פרתס — שחייבה אותו להמציא תצורת תופים ימנית-שמאלית שאף מורה לא היה מעצב. הוא נשכר להיות פנים והתברר שיש לו הקול שנשא את שלושת הסינגלים הגדולים של הלהקה. וב-1967 הוא קנה את המוג המסחרי השלישי באמריקה והציב אותו על תקליט פופ, כשכמעט אף אחד לא הבין מה המכונה טובה לו. זהו גאון קומפוזיטורי; זו סקרנות מהירה ולא מבוישת במיוחד, שנדירה אצל אנשי בידור יותר מכישרון.
הטיעון הנגדי משמעותי ולא יש להקל עליו. המאנקיז נאספו על ידי רשת טלוויזיה. דולנז לא קיבל את מקומו דרך כישוריו המוזיקליים, והנוהג באולפן להקליט כל חבר בנפרד — כי יחד הם לא יכלו להפסיק לצחוק — אינו תיאור של אמנים רציניים בעבודה. הוויתור של נסמית' וטורק על שירת הסולו שלהם מראה שהיה מתרגם מצוין של שירים של אחרים, וזה מחמאה על שירות, לא על יצירה. המתנה האמיתית שלו הייתה מתנת שחקן: אוזן לצליל ששיר רצה להשמיע, וללא אגו לגבי אספקתו.
האחרון שנותר
דיווי ג'ונס נפטר ב-2012, פיטר טורק ב-2019, מייקל נסמית' ב-2021, משאירים את דולנז כניצול היחיד — והחבר היחיד שהיה נוכח בכל הרכב שהלהקה אי פעם לקחה, היחיד עם קולות עכשוויים בכל אלבום האולפן. הוא יצא לסיבוב הופעות בכל הדרך: סיבוב המחווה ב-2012, שנות הדואו עם טורק, "The Mike and Micky Show" ב-2018 ו-2019, ולבסוף סיבוב הפרידה של המאנקיז, ארבעים תאריכים באמריקה שהסתיימו בתיאטרון יווני בלוס אנג'לס ב-14 בנובמבר 2021. להקה שנוצרה לטלוויזיה שרדה את הטלוויזיה, ואז שרדה כמעט את כל מי שבה.