מיק הארווי: האיש השני הכרחי
ב-20 בינואר 2009, בפרת', הופיע מיק הארווי (Mick Harvey) בפעם האחרונה עם ניק קייב והבד סידס (Nick Cave and the Bad Seeds) וסיים בשקט מערכת יחסים מקצועית שנמשכה שלושים ושש שנים – מאז ששני נערים נפגשו במקהלה בבית הספר קולפילד גראמר (Caulfield Grammar School) בפרברי מלבורן. הוא היה המתופף של הלהקה, הבסיסט, הגיטריסט, נגן הקלידים, נגן הקסילופון, והאדם שכתב את רוב העיבודים לכלי קשת. במרץ 2026 העניקה לו המדינה הצרפתית את תואר אביר מסדר האמנויות והספרות (Ordre des Arts et des Lettres), לא על כל זה, אלא על הקדשת שלושה עשורים לתרגום שירי סרז' גינסבור (Serge Gainsbourg) לאנגלית. הוא כינה זאת "מחמיא מאוד" וחזר לעבוד.
בית הכומר, מקהלה, בית ספר דקדוק
הארווי נולד ב-29 באוגוסט 1958 ברוצ'סטר, ויקטוריה, בן לכומר אנגליקני, וגדל בפרברי מלבורן. בבית הספר קולפילד גראמר בתחילת שנות ה-70 הוא שר במקהלת בית הספר, לקח שיעורי גיטרה ג'אז, והתחבר עם ניק קייב, המתופף פיל קלוורט (Phill Calvert) והבסיסט טרייסי פיו (Tracy Pew). זהו מקור לא זוהר לאחד הקטלוגים האפלים ביותר במוזיקת הרוק: מוזיקת כנסייה והדרכה רשמית, מה שמתברר כמסביר לא מעט על האיש שמאוחר יותר יזכה לאמון בהפקת תפקידי כלי הקשת.
בויז נקסט דור, בירד'דיי פארטי
חברי הספסל הפכו ללהקת בויז נקסט דור (The Boys Next Door) בשנת 1975, להקה ממלבורן שעוצבה על ידי הפאנק והגל החדש, והופיעה באולמות העיר כשעל הגיטרה הארווי. רוולנד ס. הווארד (Rowland S. Howard) הצטרף בשנת 1978 וחידד הכול. בשנת 1980 עברה הלהקה ללונדון, שינתה את שמה לבירד'דיי פארטי (The Birthday Party), ולאחר מכן עברה למערב ברלין, והפכה בהסכמה כללית לאחת מהופעות החיות האלימות והבלתי יציבות ביותר של התקופה. תרומתו של הארווי במהלך אותה תקופה הייתה אופיינית: הוא עבר מגיטרה לתופים, כי זה מה שהלהקה הייתה צריכה.
אינסטינקט זה מגדיר אותו. לאורך הקריירה שלו הוא ניגן בגיטרה, בס, פסנתר, אורגן, סינתיסייזר, קסילופון, גלוקנשפיל, מפוחית, תופים וכלי הקשה – לא כטריק למסיבות, אלא מכיוון שבכל חדר נתון הוא נוטה להיות האדם שמרים כל כלי שחסר.
עשרים וחמש שנים בבד סידס
הבד סידס הוקמו בשנת 1983 והארווי נשאר במשך רבע מאה. הוא התחיל בתופים, עבר לבס, ובסופו של דבר חזר לגיטרה, תוך שהוא מוסיף לאורך הדרך קלידים, קסילופון וקולות רקע. הוא היה שותף לכתיבת רבים משירי הלהקה, ובאופן מכריע, הרכיב את רוב עיבודי כלי הקשת – האלמנט שהפך את הבד סידס מקבוצת פוסט-פאנק למשהו שיכול להחזיק בלדה.
כשעזב ב-2009 הוא ציין סיבות מקצועיות ואישיות כאחד. מאז הוא דיבר על ההחלטה ללא טינה. כדאי לציין מה הסתיים: לא עבודה, אלא השותפות היצירתית הרציפה הארוכה ביותר ברוק האוסטרלי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פרויקט גינסבור
בשנת 1995 הוציא הארווי את Intoxicated Man, אלבום של שירי סרז' גינסבור שתורגמו לאנגלית. Pink Elephants הגיע ב-1997. לאחר מכן הוא הניח לחומרים במשך כמעט עשרים שנה לפני שההוצאות המחודשות ב-2014 וסדרת הופעות חיות החזירו אותו, מה שהוביל להפקת Delirium Tremens (2016) ו-Intoxicated Women (2017). הוא מתאר את ההופעות החיות בביטול עצמי טיפוסי כ"מהנות וקצת מגוחכות, פשוט לעלות לשם ולנגן מוזיקה כסוג של בידור."
העבודה עצמה היא הכול חוץ ממגוחכת. המילים של גינסבור הן רשת של משחקי מילים, השמטות וחריזה פנימית, והארווי הציב לעצמו את המשימה הקשה ביותר האפשרית: לשמר חריזה, משקל ומשמעות בו-זמנית. "הוא באמת די חכם, מה שהוא עושה עם מילים", אמר הארווי. הוא דוחה את המילה "גרסאות כיסוי" (covers) במובנה המודרני, ומעדיף את המונח האירופי פרשנות: "הן גרסאות כיסוי במובן הישן של גרסת כיסוי, שבה אתה למעשה מקליט את השיר בצורה דומה למקור." חלק מהשירים הוא שיחזר מקריאות קיימות מרובות; חלק הוא הניח בצד כבלתי אפשריים ורק פיצח שנים מאוחר יותר עם טכנולוגיה חדשה. ג'יין בירקין (Jane Birkin), שהכירה את חומר המקור טוב יותר מכל אדם חי אחר, הכירה במה שהוא עשה.
כיסא המפיק
הקריירה השנייה של הארווי היא מאחורי הקונסולה. הוא הפיק או הפיק-שותף את האלבומים של פי ג'יי הארווי (PJ Harvey) Dance Hall at Louse Point (1996), Stories from the City, Stories from the Sea (2000), Let England Shake (2011) ו-The Hope Six Demolition Project (2015) – מערכת יחסים מקצועית של שתים-עשרה שנה שבה היה גם מוזיקאי וגם מפיק. שניים מהתקליטים הללו זכו בפרס מרקורי, ב-2001 וב-2011. הוא גם הפיק את The Honeymoon Is Over (1993) של להקת קרואל סי (The Cruel Sea), את Dirty Pearl (1993) ו-Sex O'Clock (2001) של אניטה ליין (Anita Lane), ואת Pop Crimes (2009) של רוולנד ס. הווארד, האלבום האחרון של חברו ללהקה לשעבר.
לצד זה רץ קטלוג סולו משמעותי של חומרים משלו – One Man's Treasure (2005), Two of Diamonds (2007), Sketches from the Book of the Dead (2011), Four (Acts of Love) (2013), Phantasmagoria in Blue (2023), Five Ways to Say Goodbye (2024) – בתוספת כתיבת פסקולים לסרטים, כולל מועמדות ממכון הקולנוע האוסטרלי לפרס המוזיקה המקורית הטובה ביותר עבור Suburban Mayhem בשנת 2006. הוא הקים מחדש את קרייים אנד דה סיטי סולושן (Crime & the City Solution) עם סיימון בוני (Simon Bonney), להקה שמופיעה על המסך בסרטו של וים ונדרס מלאכים בשמי ברלין (Wings of Desire), ויצא לסיבוב הופעות עם החברים הנותרים של הטריפידס (The Triffids) ב-2008 וב-2009 כמחווה לדייוויד מקומב (David McComb).
מדוע מיק מכונה גאון
המקרה של הארווי נשען על שתי יכולות ספציפיות ולא זוהרות, וכדאי להיות מדויקים, כי "גאון" אינה מילה שהוא או משתפי הפעולה שלו נוטים להשתמש בה.
הראשונה היא עיבוד – היכולת לשמוע שיר לא גמור ולדעת מה הוא צריך, ואז לספק זאת באופן אישי על איזה משמונת הכלים שנדרשים. כל אחד יכול ללמוד כמה כלים בצורה גרועה. הייחוד של הארווי הוא שהוא מנגן מספיק מהם מספיק טוב כדי לממש עיבוד בלי לחכות לנגן אולפן, ושהוא כתב את רוב חלקי כלי הקשת של הבד סידס, הרקמה המקשרת שאיפשרה ללהקת פוסט-פאנק אלימה לצמוח למשהו תזמורתי. זוהי אינטליגנציה קומפוזיטורית, גם אם היא פועלת כמעט כולה בשירות שירי אחרים.
השנייה היא תרגום, וכאן הטענה היא החזקה ביותר. להעביר את שירי גינסבור לאנגלית שניתן לשיר תוך שמירה על חריזה, משקל ומשמעות בו-זמנית היא בעיית אופטימיזציה מאולצת וקשה באמת בשתי שפות, והארווי פתר אותה כעת בארבעה אלבומים במשך שלושים שנה. צרפת, שאינה מחלקת את מסדר האמנויות והספרות בקלות למוזיקאי רוק אוסטרלים, זיהתה בדיוק את זה.
טיעון הנגד הוא אמיתי והארווי כנראה היה מעלה אותו בעצמו. הוא, לפי תכנון, אדם שני: המפיק, המעבד, המתורגמן של גינסבור ולא גינסבור. עבודתו המפורסמת ביותר מזוהה עם ניק קייב; פרסי המרקורי שלו הם על הפקת פי ג'יי הארווי. כתיבת השירים שלו, אם כי מכובדת, מעולם לא זכתה למשקל התרבותי של התקליטים שהוא איפשר. מה שיש לו במקום זה הוא טווח, אמינות וטעם המיושמים לאורך חמישים שנה – מה שלא זהה לגאונות, ואולי נדיר יותר.
מורשת
הארווי חי בין אירופה למלבורן עם בת זוגו, הציירת קייטי ביל (Katy Beale), ובנם סולומון, והוא המשיך להוציא תקליטים בקצב קבוע אל תוך שנות השישים לחייו. טביעות האצבע שלו נמצאות על הבד סידס, על ארבעה אלבומים של פי ג'יי הארווי, על התקליט האחרון של רוולנד ס. הווארד ועל החיים שאחרי המוות באנגלית של סרז' גינסבור. מעט מאוד מוזיקאים הם נושאי משקל כל כך במקומות רבים בבת אחת.