מיכאל היידן: האח האחר מרוהראו
ב-31 בדצמבר 1771, חתם מוזיקאי מחצר זלצבורג על כתב היד המקורי של רקוויאם שכתב בערך בשבועיים. הארכיבישוף שהעסיקו מת ב-16 בדצמבר; הלוויה נקבעה ל-2 בינואר. פחות משנה קודם לכן קבר המלחין את בתו היחידה, שלא הגיעה לגיל שנה. התוצאה שיצאה מאותם שבועיים – הרקוויאם בדו מינור, MH 155 – נחשבת כיום לאחד העיבודים המשובחים ביותר של המאה ה-18 למיסה עבור המתים, והיא נשמעה בינואר 1772 על ידי שני מבקרים בשם לאופולד ווולפגנג מוצרט.
נערי רוהראו
יוהאן מיכאל היידן (Johann Michael Haydn) נולד ב-14 בספטמבר 1737 ברוהראו, כפר באוסטריה תחתית ליד הגבול ההונגרי. אביו, מתיאס היידן, היה בנאי עגלות ששימש גם כפקיד כפר; אמו, מריה קולר, הייתה טבחית במטבח ארמון. משק הבית הוליד שני מלחינים מקצועיים, וההיסטוריה הייתה לא הוגנת כלפי השני שבהם. מיכאל היה צעיר מחמש שנים מיוזף, והוא בילה מאתיים וחמישים שנה בהצגתו כ"אח של מישהו".
בית הספר למקהלה בווינה
בגיל שמונה הוא הלך בעקבות יוזף למקהלת קתדרלת סנט סטפן בווינה, תחת גאורג רויטר התובעני. דיווחים בני התקופה כנים להפתיע בהשוואה בין שני הנערים: מיכאל נחשב לתלמיד מבריק יותר, ומרגע שקולו של יוזף התחלף, גם לזמר טוב יותר מבין השניים. בגיל שתים-עשרה הוא כבר החליף את נגן העוגב וכתב פרלודים ופנטזיות משלו – חניכות סטנדרטית של מוזיקאי כנסייה הבסבורגי, שנלמדה ליד המקלדת ולא מתוך ספרי לימוד. בשנת 1753 קולו שלו התחלף ובית הספר למקהלה שחרר אותו.
גרוסווארדיין וההסדר בזלצבורג
הוא עבד כפרילנסר לפני שקיבל משרת קאפלמייסטר בגרוסווארדיין – אוראדיה, ברומניה של ימינו – עבור הבישוף המקומי; המקורות חלוקים בשאלה אם מינוי זה הגיע ב-1757 או ב-1760. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא מה שקרה ב-1762, כאשר קיבל משרת קונצרטמייסטר אצל הנסיך-ארכיבישוף של זלצבורג. הוא נשאר שם ארבעים וארבע שנים. בשנת 1781 הוא תפס את מקומו של נגן העוגב בקתדרלה מהדייר הקודם, וולפגנג אמדאוס מוצרט, שעזב את זלצבורג לווינה ולא חזר מעולם.
זלצבורג לא הייתה מקום נוצץ לבלות בו קריירה, והיידן ידע זאת. בשנת 1802 הוא קיבל הצעות שתיאר בעצמו כרווחיות ומכובדות, מהממסד של אסטרהאזי ומהדוכס הגדול של טוסקנה. הוא התייעץ עם יוזף ודחה את שתיהן. האם זו הייתה נאמנות, כוח אינרציה, או קריאה צלולה של מה שמלחין כנסייה בן שישים וחמש באמת רצה משארית חייו, התיעוד אינו אומר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →נישואין ואובדן
ב-17 באוגוסט 1768 נישא לסופרן מריה מגדלנה ליפ, ששרה בזלצבורג וגילמה תפקידים באופרות המוקדמות של מוצרט – ואשר, לפי העדויות ששרדו, לא הייתה חביבה על נשות משפחת מוצרט. בתם היחידה, אלואיזיה יוזפה, נולדה ב-31 בינואר 1770 ומתה ב-27 בינואר 1771, ארבעה ימים לפני שהגיעה לגיל שנה. הרקוויאם הגיע אחד-עשר חודשים לאחר מכן.
פנקס העבודה
קל לזלזל בהיקף העבודה שהפיק היידן בזלצבורג כי מעט ממנה נועד אי פעם לצאת מגבולות הבניין. במהלך ארבעה עשורים הוא כתב שם יותר מ-360 יצירות: ארבעים ושבע מיסות, כולל ה-Missa Hispanica מ-1786 ומיסת סנט פרנסיס בדו מינור; כ-130 גראדואלים; שישים וחמישה קנטיקלים; מוטטים; יותר מארבעים סימפוניות; תשע-עשרה רביעיות מיתרים; שישים וחמישה קאנונים; תשעים ושבעה שירי חלקים; ואחד-עשר זינגשפילים. הוא היה גם, מנקודת מבטו של חוקר, מלחין מתחשב בצורה יוצאת דופן – הוא תמרך את כתבי היד שלו בעקביות, וזו הסיבה שניסיונות הקיטלוג העוקבים, מלאנג ב-1808 דרך פרגר ב1907 ועד שרמן ב-1982 וקטלוג שרמן-תומאס המקיף מ-1991, היו בעלי בסיס איתן לעבודה.
הוא גם לימד. קרל מריה פון ובר ואנטון דיאבלי למדו שניהם אצלו בזלצבורג.
הסתבכות מוצרט
המוניטין של אף מלחין אינו שזור באופן יסודי יותר בזה של משפחת מוצרט, בדרך כלל לרעתו. גם לאופולד וגם וולפגנג התלוננו על הרגלי השתייה שלו, כאשר וולפגנג כתב בביטול על כך שהיידן הופיע שיכור לטקסים. עם זאת, ההשפעה זרמה גם לכיוון השני. הרקוויאם שלו – המתוזמר לסולנים, מקהלה, שני בסונים, ארבע חצוצרות בדו, שלושה טרומבונים, טימפני, כלי קשת ובאסו קונטינואו, וכתוב כמעט כולו בדו מינור – מקובל בדרך כלל כמי שעיצב את הרקוויאם של מוצרט מ-1791, כאשר חוקרים מצביעים על הקבלות קצביות ומבניות.
הפרק האבסורדי ביותר הגיע לאחר מותו. סימפוניה מס' 25 בסול מז'ור של היידן הסתובבה במשך דורות כ"סימפוניה מס' 37" של מוצרט, K. 444, מכיוון שכתב יד ששרד נשא פתיחה איטית בכתב ידו של מוצרט. המחקר המודרני הכריע: מוצרט כתב את הפתיחה, היידן כתב את הסימפוניה. במשך למעלה ממאה שנה, היצירה התזמורתית הידועה ביותר שלו הייתה מפורסמת רק בגלל שלא הייתה שלו.
מדוע מיכאל מכונה גאון
התשובה הכנה היא שהמילה מוצמדת אליו בעיקר על דרך ההסקה, והמקורות שנסקרו כאן אינם מתעדים בן זמננו שהשתמש בה. מה שהם כן מתעדים מעניין יותר. יוזף היידן – שהייתה לו כל סיבה להיות תחרותי ולא שום סיבה להחמיא – שפט את יצירותיו הדתיות של אחיו הצעיר כטובות משלו. בית הספר למקהלה החשיב את מיכאל לכשרוני מבין שני הנערים. בריטניקה מציינת שבמהלך חייו הוא נחשב באופן נרחב למלחין הכנסייתי הטוב מבין השניים.
האיכות הכרוכה בכך היא מיומנות (craft) ולא תעוזה רעיונית: מהירות, שטף, ואינסטינקט מדויק למה שמוזיקה ליטורגית צריכה לעשות בבניין אמיתי בהזדמנות אמיתית. כתיבת רקוויאם מלא בשבועיים, תחת דד-ליין הלוויה לחוץ ותוך כדי אבל טרי, והפקת משהו שעדיין מבוצע ונלמד 250 שנה לאחר מכן, היא יכולת ספציפית ונדירה – קרובה יותר לרפלקס הקומפוזיציוני של בעל מלאכה עובד הפועל בשיא כוחותיו מאשר להמצאה המבנית חסרת המנוח שהפכה את הסימפוניות של אחיו להכרחיות היסטורית.
טענת הנגד ממשית ואין לרכך אותה. מיכאל היידן לא שבר צורות ולא ייסד אסכולה. עוד בימי חייו נחשב סגנונו המקודש למיושן. הוא שתה. הוא נשאר במשרה פרובינציאלית בעוד המוזיקה של המאה עברה לווינה. המוניטין שלו נכנס למה שבריטניקה מכנה ליקוי ארוך לאחר מותו, והתחדש רק לאחר מלחמת העולם השנייה. פסק הדין של קרל גיירינגר – שהוא "לא זכה להכרה הראויה לו" – הוא טענה על הזנחה, לא על מהפכה, וזו הגרסה ההוגנת ביותר של המקרה.
חיים שלאחר המוות
היידן מת בזלצבורג ב-10 באוגוסט 1806, בן שישים ושמונה, שש שנים לאחר שצבאות נפוליאון שיבשו את העיר ששירת רוב חייו הבוגרים. התחייה שגיירינגר קרא לה הגיעה לאט ובאופן חלקי: לרקוויאם יש חיים בימתיים, ה-Missa Hispanica צפה ועולה, והסימפוניות מוקלטות. הוא נותר סוג נדיר של דמות בתולדות המוזיקה – מלחין שהבעיה האמיתית שלו מעולם לא הייתה חוסר בכישרון, אלא הקירבה לשניים מהמוניטין הגדולים ביותר במוזיקה המערבית, שאחד מהם חלק עמו שם משפחה ואחד מהם הוא החליף בעוגב הקתדרלה.