מייקל פריין: פארסה, פיזיקה וצורתו של רעיון
בשנת 1970, בעת שעמד מאחורי הקלעים וצפה באחד ממחזותיו, הבחין מייקל פריין (Michael Frayn) במשהו. "זה היה מצחיק יותר מאחורי הקלעים מאשר בחזית". שנים-עשר שנים לאחר מכן הפכה תצפית זו למחזה Noises Off (בתרגום לעברית: קח את הכל בקלות), שפרנק ריץ' כינה "המחזה המצחיק ביותר שנכתב בימי חיי". שש-עשרה שנים מאוחר יותר, העלה פריין מחזה בתיאטרון הלאומי שבו שלושה רוחות רפאים מנסחים מחדש ללא הרף שיחה אחת משנת 1941 בין שני פיזיקאים, תוך שימוש בעקרון אי-הוודאות כעיקרון המבני שלו. המחזה זכה בפרס טוני למחזה הטוב ביותר. כמעט אף אחד אחר לא כתב את שניהם.
בנו של מוכר אסבסט
מייקל פריין נולד ב-8 בספטמבר 1933 במיל היל, צפון לונדון, אז במחוז מידלסקס, וגדל ביואל שבמחוז סארי. אביו, תומאס אלן פריין, מכר אסבסט והגיע ממשפחה ממעמד הפועלים של נפחים, מנעולנים ומשרתים. אמו, ויולט אליס לוסון, הייתה בתו של סוחר מזרנים כושל; היא למדה כינור באקדמיה המלכותית למוזיקה לפני שעבדה כעוזרת בחנות ודוגמנית מזדמנת בבית הכלבו הרודס, שם עבדה גם אחותו של פריין כספרית ילדים.
זהו רקע של עידון מסוכל וכבוד עצמי שברירי — בדיוק השטח החברתי שהקומדיות שלו ימפו מאוחר יותר בדיוק רב כל כך — והוא חזר אליו ישירות בספר הזיכרונות My Father's Fortune: A Life (2010).
רוסית, מדעי המוסר ופליט סטריט
הוא התחנך בקינגסטון גראמר סקול. במהלך שנתיים של שירות לאומי הוא למד רוסית בבית הספר לשירותים משותפים לבלשנים (Joint Services School for Linguists), מקרה של גיוס שהוליד רומן, קריירה של תרגום אנטון צ'כוב (Anton Chekhov) וספרות שנייה. לאחר מכן למד מדעי המוסר — פילוסופיה — בקולג' עמנואל, קיימברידג', וסיים את לימודיו בשנת 1957.
פילוסופיה היא המפתח לכמעט כל מה שבא בעקבותיה. פריין לא למד אותה כשלב בחייו כצעיר; הוא המשיך וכתב שני ספרים משמעותיים בתחום, Constructions (1974) ו-The Human Touch: Our Part in the Creation of the Universe (2006), והשאלות המעסיקות את הספרים הללו — כמה מהעולם נוצר על ידי הצופה, עד כמה ניתן לדעת כוונה — הן השאלות שהמחזות שלו מציגים בדרמטיות.
לאחר קיימברידג' עבד ככתב ובעל טור בעיתונים הגרדיאן ו-האובזרבר, וביסס לעצמו מוניטין כאחד הסטיריקנים המושחזים בעיתונות הבריטית עוד לפני שכתב מחזה אחד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הסופר
הפרוזה הגיעה ראשונה. The Tin Men (1965) זכה בפרס סומרסט מוהם; The Russian Interpreter (1966) זכה בפרס הות'ורנדן. לאחר מכן הגיעו Towards the End of the Morning (1967), ואז A Very Private Life (1968), Sweet Dreams (1973), A Landing on the Sun (1991), Now You Know (1993), Headlong (1999), שהיה מועמד לפרס בוקר, Spies (2002), שזכה בפרס וויטברד לספרות ובפרס חבר העמים לסופרים, ו-Skios (2012).
הוא כתב גם לקולנוע ולטלוויזיה, בעיקר את Clockwise, בכיכובו של ג'ון קליז, לצד First and Last, Birthday ו-Jamie on a Flying Visit.
קח את הכל בקלות
המחזות החלו עם The Two of Us (1970) והמשיכו עם Alphabetical Order (1975), Donkeys' Years (1977), שזכה בפרס אוליבייה לקומדיה, Clouds (1977), Make and Break (1980) ו-Benefactors (1984). אבל Noises Off, שנפתח בתיאטרון ליריק, המרסמית' ב-1982 בבימויו של מייקל בלייקמור עם פטרישיה ראוטלדג' ופול אדינגטון, הוא המחזה שלא נעלם.
הארכיטקטורה שלו היא הבדיחה. שלוש מערכות, כל אחת מציגה את אותה פארסת מין, Nothing On, המבוצעת על ידי להקת תיאטרון נודדת בזמן שחייהם מחוץ לבמה מפוררים את המנגנון שעל הבמה. פריין בנה אב טיפוס, Exits, בשנת 1977; המפיק מייקל קודרון דחק בו להרחיב אותו. התוצאה הועברה לתיאטרון סאבוי ורצה עד 1987, זכתה בפרס איבנינג סטנדרד לקומדיה הטובה ביותר, הגיעה לברודוויי ב-1983 עם פרס דרמה דסק עבור האנסמבל שלה, והועלתה שוב בתיאטרון הלאומי, באולד ויק ושוב ושוב בווסט אנד, כולל הפקה לרגל יום השנה הארבעים עם פליסיטי קנדל בשנת 2023. מבקרים כינו אותה הפארסה המצחיקה ביותר שנכתבה אי פעם, ומושלמת מבחינה מבנית.
קופנהגן
המחזה קופנהגן (Copenhagen) עלה בתיאטרון הלאומי ב-1998 ושאל שאלה אחת: מדוע נסע ורנר הייזנברג (Werner Heisenberg) לדנמרק הכבושה בספטמבר 1941 כדי לפגוש את נילס בוהר (Niels Bohr), מורהו לשעבר? תשובתו של פריין היא שאיש אינו יכול לדעת, והוא בנה את המחזה סביב חוסר האפשרות הזה. בוהר, הייזנברג ומרגרט בוהר מופיעים כרוחות מחוץ לזמן, מנסחים ומנסחים מחדש את המפגש, נעים דרך המחזה כמו חלקיקים באטום. עקרון אי-הוודאות אינו מטאפורה המקשטת את התסריט; הוא השיטה של התסריט.
המחזה רץ מעל 300 הצגות בתיאטרון הלאומי, עבר לווסט אנד ב-1999 למעל 750 הצגות, ונפתח בברודוויי בתיאטרון רויאל באפריל 2000 עם פיליפ בוסקו, מייקל קמפסטיי ובלייר בראון, שוב בבימויו של בלייקמור, ל-326 הצגות. הוא זכה בשלושה פרסי טוני, כולל למחזה הטוב ביותר, וארבעה פרסי מולייר בצרפת. המגזין Physics World כינה אותו תיאטרון מבריק; צ'ארלס ספנסר ב-דיילי טלגרף הודה ש"המוח שלו נמתח עד נקודת שבירה".
צ'כוב, פילוסופיה והיצירה המאוחרת
פריין נחשב באופן נרחב למתרגם הטוב ביותר בבריטניה של צ'כוב, לאחר שהפיק גרסאות אנגליות לשחף, הדוד וניה, שלוש אחיות, גן הדובדבנים והמחזה ללא שם שהוא כינה Wild Honey, בתוספת The Sneeze מסיפוריו ומחזותיו הקצרים. המחזות המאוחרים שלו כוללים את Democracy (2003) ו-Afterlife (2008). הספר Among Others: Friendships and Encounters הופיע ב-2023.
הכבוד הצטבר — פרסי איבנינג סטנדרד ב-1975, 1980, 1982, 1984 ו-2003, פרס עט הזהב ב-2003, תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת בירמינגהם ב-2005, פרס סנט לואיס לספרות ב-2006. הוא סירב לקבל תואר CBE בשנת 1989 ותואר אבירות בשנת 2003. יש לו שלוש בנות מנישואיו הראשונים לג'יליאן פאלמר, והוא נשוי לביוגרפית קלייר טומלין; הם גרים בפיטרשהם.
מדוע מייקל מכונה גאון
הכישרון הספציפי הוא מבני. יצירתו הטובה ביותר של פריין אינה מתארת רעיון; היא בנויה בצורה של רעיון. Noises Off אינו מחזה על האופן שבו פארסה עובדת — זו פארסה שהמנגנון שלה נהפך מבפנים החוצה כך שהקהל צופה במכונה ובכשל של המכונה בו-זמנית. קופנהגן אינו מחזה על אי-ודאות; שלוש הרוחות הבלתי אמינות והמשתנות ללא הרף שלו מציגות אי-ודאות כצורה דרמטית. העובדה שכותב יחיד הפיק את שניהם, בהפרש של שש-עשרה שנים, ברגיסטרים שמופרדים על ידי הכול מלבד קפדנות, היא הטיעון החזק ביותר שיש. מבקרים כינו את Noises Off מושלם מבחינה מבנית; התיאטרון העניק לקופנהגן שלושה פרסי טוני וארבעה פרסי מולייר.
טיעון הנגד הוא רציני ומגיע מצד היסטוריונים ולא מבקרים. כאשר ארכיון נילס בוהר פרסם את מכתביו שלא נשלחו של בוהר בשנת 2002, הם סתרו את התיאור שלאחר המלחמה של הייזנברג, ואוסף מאמרים אקדמיים משנת 2005 דחה באופן גורף את קריאתו האוהדת של פריין למניעיו של הייזנברג. היסטוריון הגרעין אלכס וולרשטיין, תוך שהוא נותן קרדיט למחזה על העלאת שאלות מוסריות אמיתיות, מתח ביקורת עליו על יצירת איזון שקרי בין עמדות שנויות במחלוקת. ההאשמה היא שהשיטה של פריין — דרמטיזציה של אי-ודאות — יכולה להלבין שאלה היסטורית שהראיות הכריעו ברובה. זו האשמה הוגנת, והיא מסמנת את הגבול של הכישרון: אינטליגנציה בעלת שליטה צורנית יוצאת דופן, שאינה זהה לאינטליגנציה לגבי מה שקרה בפועל.
מורשת
הקריירה של פריין היא נזיפה מתמדת ברעיון שכותבים קומיים הם זן נחות. הוא כתב את הפארסה המצחיקה ביותר באנגלית ואחד המחזות הקשים באמת שזכו להצלחה מסחרית בשתי יבשות; הוא נתן לבמה האנגלית את צ'כוב הסטנדרטי שלה; הוא כתב פילוסופיה שפילוסופים קוראים ורומנים שזכו בפרסים במשך חמישה עשורים. פעמיים הוצעו לו תארי כבוד על ידי המדינה ופעמיים הוא אמר לא, מה שמתאים לסופר שכל נושאו הוא הפער בין האופן שבו דברים נראים מהחזית לבין מה שבאמת קורה מאחור.