מאיה פליסצקאיה
מאיה מיכאילובנה פליסצקאיה (ברוסית: Майя Михайловна Плисецкая; 20 בנובמבר 1925 – 2 במאי 2015) הייתה רקדנית בלט, כוריאוגרפית, מנהלת בלט ושחקנית סובייטית ורוסית. בתקופה שלאחר ברית המועצות, החזיקה באזרחות ליטאית וספרדית. היא רקדה בתקופה הסובייטית בתיאטרון בולשוי תחת הנהלתם של ליאוניד לברובסקי, ולאחר מכן יורי גריגורוביץ'; מאוחר יותר הגיעה איתו לעימות ישיר. בשנת 1960, כאשר הבלרינה הרוסייה המפורסמת גלינה אולנובה פרשה, פליסצקאיה הפכה ל"פרימה בלרינה אסולוטה" של הלהקה.
שנותיה הראשונות עמדו בסימן דיכוי פוליטי ואובדן. אביה, מיכאיל פליסצקי, פקיד סובייטי, נעצר בשנת 1937 והוצא להורג ב-1938, במהלך הטיהורים הגדולים. אמה, שחקנית התיאטרון והראינוע רחל מסרר, נעצרה בשנת 1938 ונכלאה למשך כמה שנים, ולאחר מכן הוחזקה במחנה ריכוז יחד עם בנה התינוק, עזרי. הילדים הגדולים עמדו בפני האיום להישלח לבית יתומים אך טופלו על ידי קרובי משפחה מצד האם. מאיה אומצה על ידי דודתם סולמית מסרר, ואלכסנדר נלקח למשפחתו של דודם אסף מסרר; גם אלכסנדר וגם עזרי הפכו בסופו של דבר לרקדני סולו בבולשוי.
פליסצקאיה למדה בלט בבית הספר לבלט של הבולשוי מגיל תשע, והופיעה לראשונה בתיאטרון בולשוי כשהייתה בת אחת עשרה. היא למדה בלט בהדרכת אליזבטה גרדט וגם דודתה, סולמית מסרר. עם סיום לימודיה בשנת 1943 בגיל שמונה עשרה, הצטרפה ללהקת הבולשוי ועלתה במהירות למעמד של סולנית מובילה. בשנת 1959, במהלך תקופת "ההפשרה", החלה לסייר מחוץ למדינה עם הבולשוי, ואחר כך לבדה. פרסומה כבלרינה לאומית נוצל כדי להקרין את הישגי ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה. ראש הממשלה ניקיטה חרושצ'וב החשיב אותה כ"לא רק הבלרינה הטובה ביותר בברית המועצות, אלא הטובה בעולם".
כאמנית, לפליסצקאיה היה עניין בלתי נדלה בתפקידים ובסגנונות ריקוד חדשים, והיא אהבה להתנסות על הבמה. כחברת הבולשוי עד 1990, היא זכתה לחשיפה בינלאומית ומיומנויותיה כרקדנית שינו את עולם הבלט. היא הציבה רף גבוה יותר לבלרינות, הן מבחינת מבריקות טכנית והן מבחינת נוכחות דרמטית. כסולנית, יצרה פליסצקאיה מספר תפקידים ראשיים, ביניהם יוליה ב"רומיאו ויוליה" של לברובסקי; פריגיה ב"ספרטקוס" של יאקובסון (1958); בבלטים של גריגורוביץ': גברת נחושת ההר ב"פרח האבן" (1959); אורורה ב"היפהפייה הנרדמת" (1963); מחמנה באנו ב"אגדת אהבה" (1965); "סוויטת כרמן" של אלברטו אלונסו (1967), שכוריאוגרפה במיוחד עבורה; ו"איזדורה" של מוריס בז'אר (1976). בין תפקידיה המוערכים ביותר היו קיטרי ב"דון קישוט", אודט-אודיל ב"אגם הברבורים", ו"מות הברבור", שבו רקדה לראשונה כסטודנטית לפני סיום לימודיה בהדרכת סולמית מסרר. רקדן עמית אמר שהגילום הדרמטי שלה את כרמן, שלפי הדיווחים היה התפקיד האהוב עליה, "סייע לבסס אותה כאגדה, והבלט תפס עד מהרה את מקומו כציון דרך ברפרטואר של הבולשוי". בעלה, המלחין רודיון שצ'דרין, כתב את המוזיקה למספר מהבלטים שלה.
לאחר שהפכה ל"כוכבת-על בינלאומית" ו"להיט קופתי מתמשך ברחבי העולם", התייחסה ברית המועצות לפליסצקאיה כשגרירה תרבותית מועדפת. אף על פי שסיירה בהרחבה במהלך אותן שנים שבהן רקדנים בולטים אחרים ערקו, בהם רודולף נורייב, נטליה מקרובה, אלכסנדר גודונוב ומיכאיל ברישניקוב, פליסצקאיה תמיד סירבה לערוק. בשנת 1991 פרסמה את האוטוביוגרפיה שלה, "אני, מאיה פליסצקאיה".
חיים מוקדמים
פליסצקאיה נולדה ב-20 בנובמבר 1925 במוסקבה, למשפחה בולטת ממוצא יהודי-ליטאי, שרוב חבריה היו מעורבים בתיאטרון או בקולנוע. אמה, רחל מסרר, הייתה שחקנית ראינוע. הרקדן הראשי של בלט הבולשוי אסף מסרר היה דוד מצד האם, והפרימה בלרינה של הבולשוי סולמית מסרר הייתה דודה מצד האם. אביה, מיכאיל פליסצקי (מישה), היה דיפלומט, מהנדס ומנהל מכרות; הוא לא היה מעורב באמנויות, אם כי היה חובב בלט. אחיה אלכסנדר פליסצקי ועזרי פליסצקי הפכו למאסטרים ידועים לבלט, ואחייניתה אנה פליסצקאיה הפכה אף היא לבלרינה. היא הייתה בת דודתו של אמן התיאטרון בוריס מסרר.
בשנת 1938 נעצר אביה והוצא להורג מאוחר יותר במהלך הטיהורים הסטליניסטיים, שבהם נרצחו אלפי אנשים. לפי חוקרת הבלט ג'ניפר הומנס, אביה היה קומוניסט מחויב, וקודם לכן "הוכרז כגיבור לאומי על עבודתו למען תעשיית הפחם הסובייטית". המנהיג הסובייטי ויאצ'סלב מולוטוב העניק לו את אחת המכוניות הראשונות שיוצרו בברית המועצות. אמה נעצרה זמן קצר לאחר מכן, ויחד עם תינוקה בן שבעת החודשים עזרי, נשלחה למחנה עבודה (אלז'יר - ALZhIR) באזור אקמולה, קזחסטן, לשלוש השנים הבאות. מאיה נלקחה על ידי דודתה מצד האם, הבלרינה סולמית מסרר, עד שאמה שוחררה ב-1941.
במהלך השנים ללא הוריה, כשהייתה בקושי נערה, "התמודדה פליסצקאיה עם טרור, מלחמה ועקירה", כותבת הומנס. כתוצאה מכך, "מאיה מצאה מקלט בבלט ובתיאטרון הבולשוי". מכיוון שאביה הוצב בספיצברגן כדי לפקח על מכרות הפחם בברנצבורג, היא שהתה שם במשך ארבע שנים עם משפחתה, מ-1932 עד 1936. לאחר מכן למדה בבית הספר של הבולשוי תחת הדרכתה של הבלרינה לשעבר מהבלט הקיסרי מרינסקי, הגדולה אליזבטה גרדט. מאיה הופיעה לראשונה בתיאטרון בולשוי כשהייתה בת אחת עשרה. בשנת 1943, בגיל שמונה עשרה, סיימה פליסצקאיה את לימודיה בבית הספר של הבולשוי. היא הצטרפה לבלט הבולשוי, שם הופיעה עד שנת 1990.
קריירה
### הופעות בברית המועצות
מההתחלה, פליסצקאיה הייתה סוג אחר של בלרינה. היא בילתה זמן קצר מאוד בלהקת הבלט לאחר סיום לימודיה וזכתה במהירות לתואר סולנית. שערה האדום הבוהק ומראה המושך הפכו אותה לדמות זוהרת על הבמה ומחוצה לה. "היא הייתה רקדנית נוזלית להפליא, אך גם חזקה מאוד", לפי מילון אוקספורד לבלט. "התיאטרליות והתשוקה החזקה שהביאה לתפקידיה הפכו אותה לבלרינה סובייטית אידיאלית". הפרשנות שלה ל"מות הברבור", קטע ראווה קצר שהתפרסם על ידי אנה פבלובה, הפך לכרטיס הביקור שלה. פליסצקאיה הייתה ידועה בגובה הקפיצות שלה, בגבה הגמיש מאוד, בחוזק הטכני של ריקודה ובכריזמה שלה. היא הצטיינה גם באדג'יו וגם באלגרו, דבר נדיר מאוד אצל רקדנים.
למרות השבחים להם זכתה, פליסצקאיה לא זכתה ליחס טוב מהנהלת הבולשוי. היא הייתה יהודייה בתקופה של קמפיינים סובייטיים אנטי-ציוניים בשילוב עם דיכוי אחר של חשודים כדיסידנטים. משפחתה טוהרה בתקופה הסטליניסטית, והיה לה אישיות מתריסה. כתוצאה מכך, פליסצקאיה לא הורשתה לסייר מחוץ למדינה במשך שש עשרה שנים לאחר שהפכה לחברה בבולשוי.
ברית המועצות השתמשה באמנות של רקדניות כמו פליסצקאיה כדי להקרין את הישגיה במהלך תקופת המלחמה הקרה עם ארצות הברית. ההיסטוריונית כריסטינה עזראי מציינת: "בחיפוש אחר לגיטימציה תרבותית, הבלט הסובייטי הוצג בפני מנהיגים ואומות זרות". פליסצקאיה נזכרת שזרים "כולם נלקחו לבלט. וכמעט תמיד, אגם הברבורים... חרושצ'וב היה תמיד עם האורחים רמי הדרג בתא הכבוד", כולל מאו דזה-דונג וסטלין.
עזראי כותבת: "הפרנויה האינהרנטית של המשטר הסובייטי גרמה לו לאסור על פליסצקאיה, אחת הרקדניות המהוללות ביותר, להשתתף בסיור הבינלאומי הגדול הראשון של בלט הבולשוי", שכן היא נחשבה "חשודה פוליטית" והייתה "בלתי ניתנת לייצוא". בשנת 1948 נכנסה לתוקף דוקטרינת זדאנוב, ועם ההיסטוריה המשפחתית שלה, והיותה יהודייה, היא הפכה ל"מטרה טבעית... הושפלה בפומבי והושמצה על אי-השתתפות בפגישות פוליטיות". כתוצאה מכך, נמנעו ממנה שוב ושוב תפקידי ריקוד, ובמשך שש עשרה שנים היא יכלה לסייר רק בתוך הגוש המזרחי. היא הפכה ל"אמנית פרובינציאלית, שנשלחה לסיורי אוטובוסים מלוכלכים וחסרי תגמול, אך ורק לצריכה מקומית", כותבת הומנס.
בשנת 1958 קיבלה פליסצקאיה את התואר "אמנית העם של ברית המועצות". באותה שנה נישאה למלחין הצעיר רודיון שצ'דרין, שאת פרסומו המאוחר חלקה. מתוך רצון לרקוד בעולם, היא מרדה וקראה תיגר על הציפיות הסובייטיות. פעם אחת, כדי לזכות בתשומת לב ובכבוד מצד כמה ממנהיגי המדינה, היא נתנה את אחת ההופעות העוצמתיות בקריירה שלה, ב"אגם הברבורים", בקונצרט שלה בשנת 1956 במוסקבה. הומנס מתארת את אותה "הופעה יוצאת דופן":
> אנו יכולים להרגיש את הבוז הפלדה וההתרסה משתלטים על ריקודה. כשהמסך ירד במערכה הראשונה, הקהל התפוצץ. בריוני ק.ג.ב חנקו את כפיים של הקהל וגררו אנשים מהתיאטרון בבעיטות, צרחות ושריטות. עד סוף הערב נסוגו בריוני הממשלה, לא מסוגלים (או לא מעוניינים) להכיל את ההתלהבות הציבורית. פליסצקאיה ניצחה.
### סיורים בינלאומיים
המנהיג הסובייטי חרושצ'וב עדיין היה מודאג, כותב ההיסטוריון דיוויד קוט, ש"עריקתה הייתה שימושית עבור המערב כתעמולה אנטי-סובייטית". היא כתבה לו "ביטוי ארוך וישיר של פטריוטיות שלה ושל זעמה על כך שזה מוטל בספק". לאחר מכן, איסור הנסיעה הוסר בשנת 1959 בהתערבותו האישית של חרושצ'וב, שכן התברר לו שמחיקת פליסצקאיה מהמשתתפים של הבולשוי עלולה להיות בעלת השלכות חמורות על הצלחת הסיור. בזיכרונותיו כותב חרושצ'וב כי פליסצקאיה "הייתה לא רק הבלרינה הטובה ביותר בברית המועצות, אלא הטובה בעולם".
כשהיא מסוגלת לטייל בעולם כחברה בבולשוי, פליסצקאיה שינתה את עולם הבלט במיומנויותיה ובטכניקה שלה, והציבה רף גבוה יותר לבלרינות הן מבחינת מבריקות טכנית והן מבחינת נוכחות דרמטית. לאחר שאישר לה לסייר בניו יורק, חרושצ'וב היה מרוצה מאוד מקריאת הביקורות על הופעותיה. "הוא חיבק אותה עם חזרתה: 'ילדה טובה, שחזרת. לא גרמת לי להיראות כמו טיפש. לא אכזבת אותי.'"
בתוך כמה שנים, פליסצקאיה הוכרה כ"כוכבת-על בינלאומית" ו"להיט קופתי מתמשך ברחבי העולם". ברית המועצות התייחסה אליה כשגרירה תרבותית מועדפת, כ"רקדנית שלא ערקה". אף על פי שסיירה בהרחבה במהלך אותן שנים שבהן רקדנים אחרים ערקו, בהם רודולף נורייב, נטליה מקרובה ומיכאיל ברישניקוב, "פליסצקאיה תמיד חזרה לרוסיה", כתב ההיסטוריון טים שול.
פליסצקאיה מסבירה שעבור דורה, ועבור משפחתה בפרט, עריקה הייתה סוגיה מוסרית: "מי שרץ לצד האויב הוא בוגד". היא שאלה פעם את אמה מדוע משפחתם לא עזבה את ברית המועצות כשהייתה להם הזדמנות, בזמן שחיו בנורווגיה. אמה אמרה שאביה "היה נוטש אותה עם הילדים מיד" אפילו על עצם השאלה. "מישה לעולם לא היה בוגד".
### סגנון
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →למרות שחסרה לה הכשרה ואימון מהדרגה הראשונה של בני דורה, פליסצקאיה "פיצתה" על כך על ידי "פיתוח סגנון אינדיבידואלי ואיקונוקלאסטי שניצל את נוכחות הבמה המחשמלת שלה", כותב ההיסטוריון טים שול. היה לה "אומץ שנראה לעיתים רחוקות על במות בלט כיום, וקפיצה בעוצמה שאין שנייה לה".
> הסגנון האישי מאוד שלה היה זוויתי, דרמטי ותיאטרלי, מנצל את המתנות שנראה היה שלכל אחד במשפחת אמה היו... אלו שראו את הופעותיה הראשונות של פליסצקאיה במערב עדיין מדברים על יכולתה לעטוף את התיאטרון במבטה, להעביר רגשות עוצמתיים במחוות תמציתיות.
המבקר והיסטוריון הריקוד ואדים גאייבסקי אמר על השפעתה על הבלט כי "היא התחילה ביצירת סגנון משלה וסיימה ביצירת תיאטרון משלה". בין הופעותיה הבולטות ביותר היה ריקוד חופשי משנת 1975, בסגנון מודרני, לצלילי "בולרו" של ראוול. בו היא רוקדת קטע סולו על במה עגולה מוגבהת, מוקפת ומלווה ב-40 רקדנים גברים. אחד המבקרים כתב: "מילים אינן יכולות להשוות למלכות וליופי הגולמי של הופעתה של פליסצקאיה":
> מה שהופך את הקטע לכל כך משכנע הוא שלמרות שפליסצקאיה עשויה להיות מלווה בעשרות רקדנים אחרים המחקים את תנועתה, המוקד הראשון והיחיד הוא על הפרימה בלרינה עצמה. הנדנוד והתנודות המתמידים שלה בנקודות מסוימות, המתוזמנים קצבית לסינקופציה של התזמורת, יוצרים אפקט מהפנט שהפגין שליטה מוחלטת על כל ניואנס של גופה, מהבוהן הקטנה ביותר ועד לקצות אצבעותיה, לקודקוד ראשה.
### הופעות
פליסצקאיה יצרה מספר תפקידים ראשיים, ביניהם ב"פרח האבן" של לברובסקי (1954), "ספרטקוס" של מויסייב (1958), גרסת מוסקבה של "פרח האבן" של גריגורוביץ' (1959), אורורה בבימוי "היפהפייה הנרדמת" של גריגורוביץ' (1963), גרסת מוסקבה של "אגדת אהבה" של גריגורוביץ' (1965), תפקיד הנושא ב"סוויטת כרמן" של אלברטו אלונסו (1967), "השושנה החולה" של פטי (פריז, 1973), "איזדורה" של בז'אר (מונטה קרלו, 1976) והבימוי שלו במוסקבה ל"לדה" (1979), "מריה סטיוארט" של גרנרו (מדריד, 1988), ו"אל רניידרו" של חוליו לופז (בואנוס איירס, 1990).
לאחר שהופיעה ב"ספרטקוס" במהלך סיור הבכורה שלה בארה"ב ב-1959, המגזין "לייף", בגיליון שהציג את הבולשוי, דירג אותה שנייה רק לגלינה אולנובה. "ספרטקוס" הפך לבלט משמעותי עבור הבולשוי, כאשר מבקר אחד תיאר את "הזעם להופיע" שלהם, המגולם על ידי פליסצקאיה כבלרינה, "שהגדיר את הבולשוי". במהלך מסעותיה, היא הופיעה גם כאמנית אורחת עם בלט האופרה של פריז, הבלט הלאומי של מרסיי ובלט המאה ה-20 בבריסל.
עד שנת 1962, בעקבות פרישתה של אולנובה, יצאה פליסצקאיה לסיור עולמי נוסף בן שלושה חודשים. כמבצעת, מציינת הומנס, היא "הצטיינה בתפקידים הקשים, הדורשים טכנית שאולנובה נמנעה מהם, כולל ריימונדה, הברבור השחור באגם הברבורים וקיטרי בדון קישוט". בהופעותיה, פליסצקאיה הייתה "לא יומרנית, מרעננת, ישירה. היא לא נרתעה." אולנובה הוסיפה שהטמפרמנט האמנותי של פליסצקאיה, והאופטימיות המבעבעת של הנעורים מתגלים בבלט הזה במלוא עוצמתם. האמרגן המפורסם בעולם סול יורוק אמר שפליסצקאיה הייתה הבלרינה היחידה אחרי פבלובה שנתנה לו "הלם חשמלי" כשהיא עלתה על הבמה. רודולף נורייב צפה בבכורה שלה כקיטרי ב"דון קישוט" ואמר לה לאחר מכן: "התייפחתי מאושר. את הצתת את הבמה."
בסיום הופעה אחת במטרופוליטן אופרה, היא קיבלה תשואות של חצי שעה. הכוריאוגרף ג'רום רובינס, שזה עתה סיים את מחזה ברודוויי "סיפור הפרברים", אמר לה שהוא "רוצה ליצור בלט במיוחד עבורה".
תפקידיה המוערכים ביותר של פליסצקאיה כללו את אודט-אודיל ב"אגם הברבורים" (1947) ואורורה ב"היפהפייה הנרדמת" (1961). בן זוגה לריקוד ב"אגם הברבורים" מציין כי במשך עשרים שנה, הוא ופליסצקאיה חלקו את הבמה העולמית עם הבלט הזה, כאשר הופעתה יצרה בעקביות "את הרושם העוצמתי ביותר על הקהל".
שווי ערך היו הבלטים שלה כ"מות הברבור". המבקר וולטר טרי תיאר הופעה אחת: "מה שהיא עשתה היה להשליך את זהותה כבלרינה ואפילו כבת אדם ולקבל את המאפיינים של יצור קסום. הקהל הפך להיסטרי, והיא נאלצה לבצע הדרן." היא רקדה את הבלט הספציפי הזה עד גיל 60 פלוס, ונתנה את אחת מהופעותיה האחרונות שלו בפיליפינים, שם בדומה, המחיאות כפיים לא פסקו עד שהיא יצאה וביצעה הדרן.
הסופר טרומן קפוטה זכר הופעה דומה במוסקבה, כשראה "גברים מבוגרים בוכים במעברים וסוגדים לנערות שמחזיקות זרי פרחים מעוכים עבורה". הוא ראה אותה כ"רוח רפאים לבנה המקפצת בקשתות קשת חלקות", עם "ראש מלכותי". היא אמרה על הסגנון שלה ש"סוד הבלרינה הוא לגרום לקהל לומר, 'כן, אני מאמין'."
מעצבי האופנה איב סן לורן ופייר קרדן החשיבו את פליסצקאיה כאחת ההשראות שלהם, כאשר קרדן לבדו נסע למוסקבה מעל 30 פעמים רק כדי לראות את פליסצקאיה מופיעה. היא מייחסת לעיצובי התלבושות של קרדן את ההצלחה וההכרה שקיבלה עבור הבלטים שלה "אנה קארנינה", "השחף" ו"גברת עם כלבלב". היא נזכרת בתגובתו כשמציעה לו בתחילה לעצב את אחת התלבושות שלה: "עיניו של קרדן נדלקו כמו סוללות. כאילו עבר דרכן זרם חשמלי". תוך שבוע הוא יצר עיצוב ל"אנה קארנינה", ובמהלך הקריירה שלה הוא יצר עשר תלבושות שונות רק עבור קארנינה.
בשנת 1967 היא הופיעה ככרמן ב"סוויטת כרמן", כוריאוגרפיה שתוכננה במיוחד עבורה על ידי הכוריאוגרף הקובני אלברטו אלונסו. המוזיקה עובדה מחדש מהמקור של ביזה על ידי בעלה, רודיון שצ'דרין, והנושאים שלה עוצבו מחדש ל"נרטיב מודרניסטי וכמעט מופשט". הרקדנית אולימפיה דאוד, שהופיעה לצידה, כותבת שהגילום הדרמטי של פליסצקאיה את כרמן, התפקיד האהוב עליה, הפך אותה לאגדה, והפך עד מהרה ל"ציון דרך" ברפרטואר של הבולשוי. כרמן שלה, עם זאת, "הרעידה תחילה את הממסד הסובייטי", שהיה "מזועזע מהחושניות הלטינית שלה". היא הייתה מודעת לכך שסגנון הריקוד שלה היה רדיקלי וחדש, ואמרה ש"כל מחווה, כל מבט, כל תנועה היו בעלי משמעות, היו שונים מכל שאר הבלטים... ברית המועצות לא הייתה מוכנה לסוג כזה של כוריאוגרפיה. זו הייתה מלחמה, הם האשימו אותי בבגידה בריקוד הקלאסי".
כמה מבקרים מחוץ לרוסיה ראו בסטייה שלה מהסגנונות הקלאסיים הכרחית להצלחת הבולשוי במערב. מבקר הניו יורק טיימס אנה קיסלגו כתבה: "ללא נוכחותה, עוני המצאת התנועה שלהם היה הופך אותם לבלתי נסבלים בהופעה. זו טרגדיה של הבלט הסובייטי שרקדנית בגאונות ייחודית שלה מעולם לא הורחבה יצירתית". פרשן חדשות רוסי כתב שהיא "מעולם לא פחדה להביא להט ועוז לבמה", מה שתרם להפיכתה ל"מלכה אמיתית של הבולשוי". חייה ועבודתה תוארו על ידי מבקר הבלט הצרפתי אנדרה פיליפ הרסין כ"גאונות, תעוזה ואוונגרד".
### משחק וכוריאוגרפיה
לאחר שגלינה אולנובה עזבה את הבמה ב-1960, מאיה פליסצקאיה הוכרזה כפרימה בלרינה אסולוטה של תיאטרון בולשוי. בשנת 1971, בעלה שצ'דרין כתב בלט על אותו נושא, שבו שיחקה בתפקיד הראשי. "אנה קארנינה" היה גם ניסיונה הראשון בכוריאוגרפיה. כוריאוגרפים אחרים שיצרו עבורה בלטים כוללים את יורי גריגורוביץ', רולאן פטי, אלברטו אלונסו ומוריס בז'אר עם "איזדורה". היא יצרה את "השחף" ו"גברת עם כלבלב". היא כיכבה בסרט משנת 1961, "הסוסון גבנונון", והופיעה כשחקנית דרמטית בכמה סרטים, כולל הגרסה הסובייטית ל"אנה קארנינה" (1968), שכללה מוזיקה של שצ'דרין שנעשה בה שימוש מאוחר יותר בבלט שלו. הבלט שלה באותו שם צולם בשנת 1974.
במהלך סיור בארצות הברית ב-1987, פליסצקאיה נתנה כיתות אמן במרכז הריקוד דייוויד הווארד. ביקורת במגזין "ניו יורק" ציינה כי למרות שהייתה בת 61 כשנתנה את השיעורים, "היא הציגה את הגמישות והכוח של מבצעת בשיא הכושר הגופני שלה". באוקטובר באותה שנה, היא הופיעה עם רודולף נורייב ומיכאיל ברישניקוב בערב הפתיחה של העונה עם להקת הבלט של מרתה גרהם בניו יורק.
בעלה של פליסצקאיה, המלחין רודיון שצ'דרין, כתב את המוזיקה למספר מהבלטים שלה, כולל "אנה קארנינה", "השחף", "כרמן" ו"גברת עם כלבלב". בשנות ה-80 הוא נחשב ליורשו של שוסטקוביץ', והפך למלחין המוביל של ברית המועצות. פליסצקאיה ושצ'דרין בילו זמן בחו"ל, שם עבדה כמנהלת אמנותית של בלט האופרה של רומא בתיאטרון האופרה של רומא מ-1984 עד 85, ולאחר מכן בלהקת הריקוד הלאומית של ספרד מ-1987 עד 1989. היא פרשה כסולנית עבור הבולשוי בגיל 65 בשנת 1990 וביום הולדתה ה-70, היא הופיעה בבכורה בקטע של מוריס בז'אר שחובר עבורה, "אווי מאיה". משנת 1994, היא עמדה בראש תחרויות הבלט הבינלאומיות השנתיות, שנקראו "מאיה", וב-1996 מונתה לנשיאת הבלט הרוסי הקיסרי. לאחר קריסת ברית המועצות, פליסצקאיה ובעלה חיו בעיקר בגרמניה, בילו את הקיץ בביתם בליטא וביקרו מדי פעם במוסקבה ובסנט פטרסבורג.
היא זכתה בפרס נסיך אסטוריאס לאמנויות בשנת 2005 יחד עם הבלרינה תמרה רוחו. היא זכתה במדליית הזהב הספרדית לאמנויות יפות. בשנת 1996, היא רקדה את "מות הברבור", תפקיד החתימה שלה, בגאלה לכבודה בסנט פטרסבורג.
ביום הולדתה ה-80, כתב ה"פייננשל טיימס":
> "היא הייתה, ועדיין נותרה, כוכבת, המונסטר סאקרה (Monstre Sacre) של הבלט, ההצהרה הסופית על זוהר תיאטרלי, מגדלור בוער ולוהט בעולם של כישרונות נוצצים בעמימות, יופי בעולם של יפיפות."
בשנת 2006, הקיסר אקיהיטו מיפן העניק לה את פרס פרימיום אימפריאלה.
### מוות
פליסצקאיה נפטרה במינכן, גרמניה, ב-2 במאי 2015 מהתקף לב. על פי צוואתה האחרונה, היא הייתה אמורה להישרף, ולאחר מותו של אלמנה, רודיון שצ'דרין, שגם הוא אמור להישרף, אפריהם אמורים להתערבב ולהתפזר מעל רוסיה.
נשיא רוסיה ולדימיר פוטין הביע את תנחומיו, וראש ממשלת רוסיה דמיטרי מדבדב אמר ש"עידן שלם של בלט חלף" עם פליסצקאיה. נשיא בלארוס אלכסנדר לוקשנקו הביע תנחומים למשפחתה וחבריה:
> פטירתה של הגדולה מאיה מיכאילובנה [פליסצקאיה], שעבודתה היצירתית גילמה עידן תרבותי שלם, היא אובדן שאין לו תחליף לאמנות הרוסית והעולמית. הכוריאוגרפיה המבריקה והחן הנפלא שלה, כוח הזיהוי הדרמטי הפנטסטי והשליטה המצטיינת שלה הדהימו את הקהל. הודות לשירותה המסור לאמנות ומחויבותה לבמה, היא זכתה לכבוד בכל רחבי העולם.
הוקרות
אמן הקיר הברזילאי אדוארדו קוברה צייר ציור קיר בגובה 12 מטר (39 רגל) של פליסצקאיה בשנת 2013, הממוקם ברובע התיאטראות המרכזי של מוסקבה, ליד תיאטרון בולשוי.
- המנצח והמנהל האמנותי ואלרי גרגייב, שהיה חבר קרוב של פליסצקאיה, נתן קונצרט במוסקבה ב-18 בנובמבר 2015, המוקדש לזכרה.
- ב-20 בנובמבר 2015, ממשלת רוסיה קראה לכיכר על שמה במרכז מוסקבה, ברחוב בולשאיה דמיטרובקה, ליד תיאטרון בולשוי. לוח ברונזה שהוצמד בכיכר כלל חריטה: "כיכר מאיה פליסצקאיה קרויה על שם הבלרינה הרוסייה המצטיינת. נפתח ב-20 בנובמבר 2015."
- בסנט פטרסבורג, התזמורת הסימפונית של תיאטרון מרינסקי חלקה כבוד לזכרה של פליסצקאיה בקונצרט ב-27 בדצמבר 2015. הוא נוצח על ידי ואלרי גרגייב וכלל הופעה עם רקדנית הבלט דיאנה וישנבה. בלט מרינסקי הופיע מאוחר יותר בארבע תוכניות "מחווה למאיה פליסצקאיה" באקדמיה למוזיקה של ברוקלין בפברואר 2016.
- תיאטרון בולשוי ביצע קונצרט לזכרה של פליסצקאיה בקוליסאום של לונדון ב-6 במרץ 2016.
- אנדרטה למאיה פליסצקאיה נחשפה במרכז מוסקבה, בבולשאיה דמיטרובקה, בכיכר הקרויה על שמה. הפתיחה התקיימה ב-20 בנובמבר 2016, תאריך הולדתה, ומציגה אותה בתנוחה מ"כרמן". בתיאור האנדרטה, צופה אחד העיר על הפסל ויקטור מיטרושין ועל עיצוב הפסל:
> בבחירת כרמן, מיטרושין הדגיש לא רק את היכולת הגופנית, החן והיופי של פליסצקאיה, הוא שם סימן קריאה גדול אחרי דמות... תראו את הזרועות, הידיים, הרגליים המדהימות האלה. תראו את התנועה החצופה של השמלה. תראו את העיניים הכהות והקשות ואת הפה ההדוק והנחוש. תראו את התנופה של הגב. תראו את הפרח המטורף הזה על ראשה. תראו איך הכל נמתח כלפי מעלה אל השמיים. אני אומר לכם, כל הדבר הזה יפה.
חיים אישיים
### חברויות מקצועיות
מנהל הסיורים של פליסצקאיה, מקסים גרשנוף, שסייע גם לקדם את תוכנית חילופי התרבות הסובייטית/אמריקאית, מתאר אותה כ"לא רק אמנית גדולה, אלא גם מאוד מציאותית וארצית... עם השקפה מאוד פתוחה וכנה על החיים".
במהלך סיוריה של פליסצקאיה בחו"ל, היא התחברה עם מספר אמני תיאטרון ומוזיקה אחרים, כולל המלחין והפסנתרן לאונרד ברנשטיין, איתו נשארה חברה עד מותו. הפסנתרן ארתור רובינשטיין, גם הוא חבר, היה מסוגל לשוחח איתה ברוסית. היא ביקרה אותו לאחר הופעתו בקונצרט ברוסיה. הסופר ג'ון סטיינבק, בזמן שהותו בביתם במוסקבה, הקשיב לסיפוריה על הקושי להיות בלרינה, ואמר לה שצד מאחורי הקלעים של הבלט יכול להוות "רומן מעניין ביותר".
בשנת 1962 הוזמן הבולשוי להופיע בבית הלבן על ידי הנשיא ג'ון פ. קנדי, ופליסצקאיה נזכרה שהגברת הראשונה ז'קלין קנדי בירכה אותה באמירה "את בדיוק כמו אנה קארנינה".
בזמן שהותה בצרפת ב-1965, הוזמנה פליסצקאיה לביתם של האמן הרוסי מארק שאגאל ואשתו. שאגאל עבר לצרפת כדי ללמוד אמנות ב-1910. הוא שאל אותה אם לא אכפת לה ליצור כמה תנוחות בלט כדי לעזור לו בפרויקט הנוכחי שלו, ציור קיר עבור המטרופוליטן אופרה האוס החדש בניו יורק, שיציג תמונות שונות המייצגות את האמנויות. היא רקדה והציבה תנוחות שונות בזמן שהוא שרטט, והתמונות שלה שימשו בציור הקיר, "בפינה העליונה משמאל, להקה צבעונית של בלרינות".
פליסצקאיה התיידדה עם מספר ידוענים ופוליטיקאים בולטים שהעריצו מאוד ועקבו אחרי עבודתה. היא פגשה את השחקנית השוודית אינגריד ברגמן, שחיה אז בארה"ב, לאחר הופעה של "אנה קארנינה". ברגמן אמרה לה ששתי התמונות שלהן, שצולמו על ידי הצלם הידוע ריצ'רד אבדון, הופיעו באותו עמוד במגזין "ווג". ברגמן הציעה לה "לברוח מהקומוניזם", נזכרה פליסצקאיה, ואמרה לה "אני אעזור לך".
השחקנית שירלי מקליין ערכה פעם מסיבה עבורה ועבור שאר חברי הבולשוי. היא זכרה שראתה אותה מופיעה בארגנטינה כשפליסצקאיה הייתה בת שישים וחמש, וכתבה "כמה משפיל היה שפליסצקאיה נאלצה לרקוד על במת וודוויל בדרום אמריקה כדי לגמור את החודש". הרקדן דניאל נאגרין ציין שהיא הייתה רקדנית ש"המשיכה להופיע לשמחת הקהל בכל מקום תוך שהיא קוראת תיגר על המיתוס של פרישה מוקדמת".
אחיה של מקליין, השחקן וורן בייטי, נאמר כי קיבל השראה מהחברות שלהם, מה שהוביל אותו לכתוב ולהפיק את סרטו משנת 1981 "אדומים", על המהפכה הרוסית. הוא ביים את הסרט ושיחק בו לצד דיאן קיטון. הוא פגש את פליסצקאיה לראשונה בקבלת פנים בבוורלי הילס, ומציין הביוגרף של בייטי, פיטר ביסקינד, "הוא נכבש" על ידי יופיה כ"רקדנית קלאסית".
פליסצקאיה התיידדה עם כוכבת הקולנוע נטלי ווד ואחותה, השחקנית לאנה ווד. ווד, שהוריה היגרו מרוסיה, העריצה מאוד את פליסצקאיה, ופעם הזמינה לה פאה מותאמת אישית יקרה לשימוש בבלט "ספרטקוס". הן נהנו לבלות יחד על היאכטה של ווד.
### חברות עם רוברט פ. קנדי
התובע הכללי של ארה"ב רוברט פ. קנדי, אחיו הצעיר של הנשיא ג'ון פ. קנדי, התיידד עם פליסצקאיה, איתה חלק את תאריך הלידה 20 בנובמבר 1925. היא הוזמנה למפגשים עם קנדי ומשפחתו באחוזתם בקייפ קוד ב-1962. מאוחר יותר הם קראו ליאכטה שלהם "מאיה", לכבודה.
מכיוון שמשבר הטילים בקובה הסתיים שבועות ספורים קודם לכן, בסוף אוקטובר 1962, יחסי ארה"ב וברית המועצות היו בנקודת שפל. דיפלומטים משתי המדינות ראו בחברותה עם קנדי תועלת גדולה ליחסים חמים יותר, לאחר שבועות של עימות צבאי מדאיג. שנים לאחר מכן, כשנפגשו ב-1968, הוא כבר רץ לנשיאות, ודיפלומטים הציעו שוב שהחברות שלהם תמשיך לסייע ליחסים בין שתי המדינות. פליסצקאיה מסכמת את המחשבות הסובייטיות בנושא:
> מאיה פליסצקאיה צריכה להביא למועמד מתנות ראויות לרגע הגדול. להדהים את הנשיא לעתיד בנדיבות רוסית כדי להמשיך ולהעמיק מגעים וחברות.
על חברותם כתבה פליסצקאיה באוטוביוגרפיה שלה:
> איתי רוברט קנדי היה רומנטי, נעלה, אצילי וטהור לחלוטין. בלי פיתויים, בלי התחלות.
רוברט קנדי נרצח ימים ספורים לפני שהיה אמור לראות את פליסצקאיה שוב בניו יורק. גרשנוף, המנהל של פליסצקאיה באותה עת, נזכר שביום הלוויה, רוב התיאטראות ואולמות הקונצרטים בעיר ניו יורק "החשיכו", נסגרו באבל ובכבוד. גם הבולשוי תכננו לבטל את הופעתם, אך הם החליטו במקום זאת לבצע בלט שונה מהמתוכנן, כזה שמוקדש לקנדי. גרשנוף מתאר את אותו ערב:
> הדרך המתאימה ביותר לפתוח ערב כזה תהיה עבור פליסצקאיה הגדולה לבצע את "מות הברבור", שבדרך כלל היה מסיים תוכנית של ערב בתשואות רעמות עם רקיעות רגליים, וקריאות להדרן... משימה זו יצרה נטל רגשי עבור מאיה. היא באמת לא רצתה לרקוד את היצירה הזו באותו לילה... חשבתי שטוב לי להישאר מאחורי הקלעים בכנפיים. זה התברר כאחד הרגעים המרגשים ביותר שחוויתי אי פעם. בהחלפת תשואות הקהל הרעמות הרגילות בסיום, השתררה דממה מוחלטת שביטאה את רגשותיה של אומה אבלה באולם המטרופוליטן אופרה העצום והמלא. מאיה ירדה מהבמה בדמעות, הסתכלה עליי, הרימה את זרועותיה היפות והביטה כלפי מעלה. אז נעלמה לתוך חדר ההלבשה שלה.
פרסים ותארים
### רוסיה
פליסצקאיה זכתה לכבוד בהזדמנויות רבות על כישוריה:
מסדר ההצטיינות למען המולדת דרגה 1 (20 בנובמבר 2005) – על תרומה יוצאת דופן לפיתוח האמנות הכוריאוגרפית המקומית והבינלאומית, שנים רבות של פעילות יצירתית
- דרגה 2 (18 בנובמבר 2000) – על תרומה יוצאת דופן לפיתוח האמנות הכוריאוגרפית
- דרגה 3 (21 בנובמבר 1995) – על תרומות יוצאות דופן לתרבות הלאומית ותרומה משמעותית לאמנות הכוריאוגרפית העכשווית
- דרגה 4 (9 בנובמבר 2010) – על תרומה יוצאת דופן לפיתוח התרבות והכוריאוגרפיה הלאומית, שנים רבות של פעילות יצירתית
- מונתה לפרופסור של כבוד באוניברסיטת מוסקבה בשנת 1993.
### ברית המועצות
- גיבור העמל הסוציאליסטי (1985)
- שלושה עיטורי לנין (1967, 1976, 1985)
### עיטורים אחרים
- מפקד מסדר האמנויות והספרות (צרפת, 1984)
- מפקד מסדר איזבלה הקתולית (ספרד)
- מפקד מסדר הדוכס הגדול של ליטא גדימינאס
- צלב מפקד גדול של מסדר ההצטיינות לליטא (2003)
- מדליית הזהב של גלוריה ארטיס (פולין, 2008)
- מסדר השמש העולה, דרגה 3 (יפן, 2011)
- קצין בלגיון הכבוד (צרפת, 2012; אביר: 1986)
### פרסים
- פרס ראשון, תחרות בודפשט הבינלאומית (1949)
- פרס אנה פבלובה, האקדמיה לריקוד בפריז (1962)
- מדליית הזהב לאמנויות יפות של ספרד (1991)
- פרס "האולימפוס הלאומי הרוסי" (2000)
- פרס נסיך אסטוריאס (2005, ספרד)