פרדריק מתיאס אלכסנדר

פרדריק מתיאס אלכסנדר

פרדריק מתיאס אלכסנדר (Frederick Matthias Alexander) (20 בינואר 1869 – 10 באוקטובר 1955) היה שחקן וסופר אוסטרלי שפיתח את טכניקת אלכסנדר, תהליך חינוכי שנטען כי הוא מזהה ומתגבר על מגבלות תגובתיות והרגליות בתנועה ובחשיבה.

חיים מוקדמים

אלכסנדר נולד ב-20 בינואר 1869, באוסטרליה על הגדה הצפונית של נהר אינגליס, ליד העיירה המודרנית ויניארד, טסמניה. הוא היה הבכור מבין עשרה ילדים שנולדו לג'ון אלכסנדר, נפח, ובטסי בראון. הוריו היו צאצאים של אסירים שהוגלו למה שנקרא אז ארץ ואן דימן (Van Diemen's Land) בשל עבירות כמו גניבה והשמדת מכונות חקלאיות כחלק ממהומות סווינג (Swing Riots) ב-1830 באנגליה. לאורך כל חייו אלכסנדר היה מתחמק בנוגע לשושלת היוחסין שלו, בטענה למוצא סקוטי ושדרוג מעמדם של אבותיו.

משפחת אלכסנדר התגוררה למעשה במשך דורות לפני מהומות סווינג ברמסבורי שבווילטשייר. בתקופות טיודור וסטיוארט הם היו פועלים חקלאיים, אך עד המאה ה-18 התבססו כנגרים ובוני עגלות, חלקם אמידים במידה מתונה, בעלי קוטג'ים ושדות. אלכסנדר נולד פג, והישרדותו נבעה מהנחישות והטיפול של אמו. כתוצאה מכך, הוא היה הילד המועדף עליה, והם נותרו קרובים לאורך כל חייו. מערכת היחסים שלו עם אביו הדתי והחרוץ הייתה פחות חזקה, ואלכסנדר, יחד עם בני משפחה אחרים, התנכר אליו מאוחר יותר. עם זאת, הוא נתן מאוחר יותר קרדיט לאביו על שלימד אותו להיות ערני וקשוב.

המשפחה עברה לעיירה ויניארד ב-1870, ואלכסנדר, למרות שלא היה חזק פיזית, נהנה מפעילויות כפריות כמו דיג וציד, ופיתח אהבה לסוסים, לרכיבה ולמרוצי סוסים. הוא גדל במשק בית פרוטסטנטי אוונגליסטי; השבת נשמרה בקפדנות, ואביו, שהיה כנראה שתיין כבד, נראה כי נטל על עצמו התחייבות להימנעות מאלכוהול ב-1879. אלכסנדר תיאר את עצמו כאגנוסטיקן, אך הושפע עמוקות מחינוכו הנוצרי: דיבורו כמבוגר היה מתובל בציטוטים מקראיים, והוא ספג תחושת צדק וטעות חזקה, משמעת עצמית ואחריות אישית. חינוך לא היה בראש סדר העדיפויות עבור הורים מקומיים רבים, אך בטסי אלכסנדר הייתה נחושה שילדיה יקבלו חינוך. אלכסנדר למד תחילה בבית ספר של יום ראשון, ומאוחר יותר בבית הספר הממשלתי. אלכסנדר היה בוגר לגילו, רגיש וצמא לתשומת לב, וככזה היה תלמיד בעייתי.

עם זאת, המורה שלו, סקוטי בשם רוברט רוברטסון, התגלה כאמפתי, ושימש כדמות אב; הוא פטר את אלכסנדר מנוכחות יומיומית בבית הספר ובמקום זאת נתן לו שיעורים בערב. מלבד חינוך בסיסי, רוברטסון נתן לאלכסנדר אהבה לכל החיים לשייקספיר, לתיאטרון ולשירה. אלכסנדר לא התאים פיזית לעבודת כפיים: מאוחר יותר הוא הצהיר שילדותו האידילית הייתה מוכתמת בכאבים פנימיים עזים שחווה, בדרך כלל לאחר מאמץ פיזי. בגיל 15, אלכסנדר הפך לעוזר מורה של רוברטסון, במטרה לפתח קריירה כמורה בבית ספר.

בגיל שש-עשרה, הוא ביקר דודה ודוד בוואראטה, עיירה המשרתת את מכרה הבדיל בהר בישוף. בזמן שהיה שם, הוצעה לו עבודה בשכר גבוה על ידי חברת הכרייה. בעצת הוריו, הוא קיבל את העבודה, למרות האכזבה שגרם לרוברטסון. לפי עדותו המאוחרת של אלכסנדר, עבודתו בחברת הכרייה הוערכה על ידי מעסיקיו; הוא לקח עבודות נוספות כסוכן ביטוח חיים וגובה ארנונה, והצליח לחסוך 500 ליש"ט, סכום נכבד באותה תקופה. בזמנו הפנוי, הוא רדף אחרי תחומי עניין במרוצי סוסים והחל ללמוד כינור. הוא גם השתתף בחברה מקומית לדרמה חובבנית, ושיחק בכמה תפקידים ונפגש עם חברים של להקות מקצועיות נודדות. אלה כללו את הפסנתרן עם להקה אחת, רוברט יאנג ואשתו השחקנית השואפת, אדית, שמאוחר יותר תינשא לאלכסנדר עצמו.

מלבורן, 1889–1904

בשנת 1889, לאחר שלוש שנים בוואראטה, החליט אלכסנדר לעזוב את טסמניה כדי ללכת בעקבות דודתו ודודו למלבורן לשם עברו שנה קודם לכן. הוא חיפש, כפי שכינה זאת מאוחר יותר, "מרחב פעילות רחב יותר, לא רק בהשגת פרנסה אלא בתחומי האמנות והחינוך במובן המלא ביותר". הוא בילה את שלושת חודשיו הראשונים בעיר בהתמסרות לתרבות, והוצאת חסכונותיו על ביקור בתיאטראות וגלריות לאמנות ונוכחות בקונצרטים. על פי עדותו שלו, הוא החליט "לאמן את עצמי לקריירה כדקלמטור, תוך נטילת תפקיד בינתיים במשרד של חברה כלשהי". הוא עבד בסדרה של עבודות פקידותיות ולקח שיעורים ממורים כמו שחקן אנגלי ג'יימס קת'קארט, ואלוקוציוניסט (אמן דיבור) אוסטרלי פרד היל. הוא קיבל השראה מהופעות התיאטרון במלבורן של שרה ברנאר (Sarah Bernhardt), שבהן טען כי נכח בכולן.

אלכסנדר המשיך לסבול מתקופות של בריאות לקויה, ורופאו יעץ לו לעזוב את מלבורן לאקלים בריא יותר. שלושה חודשים של אוויר חוף הים של ג'ילונג עזרו לו להחלים, והוא חזר לעיר. קיים מעט מידע על רוב שנותיו של אלכסנדר במלבורן, אך מנובמבר 1891 ואילך, עיתונים החלו לדווח על השתתפותו ברסיטלים דרמטיים חובבניים, ולתת להם ביקורות חיוביות. עם זאת, אלכסנדר החל לסבול מצרידות, ולעיתים לאחר הופעה כמעט לא יכול היה לדבר. חברים גם ציינו "התנשפויות" נשמעות במהלך דקלומיו. כפי שמתואר ארבעים שנה מאוחר יותר בפרק הראשון של ספרו השימוש בעצמי (The Use of the Self), לעצות של רופאים ומאמני קול לא היו התוצאות הדרושות, ולכן הוא החל בתהליך של בחינה עצמית עם מראות לתוך הרגלי הדיבור שלו כדי לראות אם הוא יכול לקבוע את הסיבה. עם הזמן, הוא גילה שעל ידי שימוש ב"שליטה מודעת" של פעולות, על ידי עיכוב תנועות שגויות במקום ניסיון "לעשות" תנועות נכונות, ועל ידי התמקדות ב"אמצעים שבאמצעותם" במקום "במטרה להשגה", בעיות הקול ובעיות הנשימה ארוכות השנים שלו נעלמו. הראיות מפרסומים אחרים של אלכסנדר, לעומת זאת, מציעות שתובנות אלו הגיעו לאלכסנדר לאורך תקופה ארוכה בהרבה ובאופן פחות שיטתי ממה שתיאר ב-1932, כאשר כמה מונחים ונהלים לא הופיעו בכתביו עד מאוחר כ-1924.

משוחרר מבעיות הקול שלו, אלכסנדר ויתר על עבודותיו הפקידותיות ויצא לקריירה כדקלמטור מקצועי ומורה לקול. הוא החל בתחילת 1894 בסיבוב הופעות בטסמניה מולדתו, שכלל ביקור לא משמח אצל משפחתו. המצב הכלכלי של הוריו היה מעורער, והם הושפעו עמוקות ממותו של בן תינוק ב-1893; אביו פנה לאלכוהול כתוצאה מכך. לדברי אלכסנדר, האב והבן רבו, כשג'ון אלכסנדר הביע אי-אישור כלפי בנו כ"נווד ושחקן נודד", ואין רישום לכך שהם נפגשו שוב. אחרת, הסיור היה מוצלח, עם ביקורות עיתונות מצוינות והופעה לפני מושל טסמניה בהובארט, קונצרט שבו הופיעו גם רוברט ואדית יאנג, שאותם פגש שנים קודם לכן בוואראטה. השלישייה פיתחה ידידות קרובה. מלבד מתן רסיטלים, הוא גם נתן "שיעורי אלוקוציה".

בתחילת 1895, הוא יצא לניו זילנד שם ביקר בערים שונות, נתן רסיטלים עם ביקורות מצוינות ושיעורי קול לכמה אנשים בולטים, כולל פרדריק וילייר (Frederic Villiers) וראש עיריית אוקלנד. למרות שקיבל עצה לנסוע לאמריקה כדי לחפש את מזלו, הוא חזר למלבורן, מתוך כוונה ללמד את שיטתו החדשה שם. בשנת 1896, אלכסנדר שכר חדרי לימוד בבניין ציון דרך ברחוב אליזבת, הידוע בשם הבניין האוסטרלי. הוא פרסם את שיעורי הקול שלו בעיתונות ובעלונים, בטענה הן לפתח את הקול והן ל"רפא" גמגום ומחלות גרון. בעלונים שלו התלמידים שלו, בימים הראשונים בעיקר אנשי דת, העידו בהתלהבות על שיפורים בקולם ובבריאותם הכללית, ורופאים דיווחו כי חולים שנשלחו אליו השתפרו. בתוך שנה, אלכסנדר הזמין אח צעיר אלברט רדן אלכסנדר (הידוע כ-A.R.) להצטרף אליו כעוזרו; אחריו הגיעה אחות, איימי, שהגיעה תחילה כדי לקבל עזרה בבעיות רפואיות, אך לאחר מכן אומנה גם בעבודה. בחזרה בטסמניה, אביו של אלכסנדר שתה בכבדות, והמצב הכלכלי של המשפחה היה עגום; לקראת סוף השנה הגיעו אמו של אלכסנדר ושלושה מאחיו למלבורן, ומעולם לא חזרו. אלכסנדר הקדיש את עצמו בעיקר להוראה ולתרגול שלו, עם רסיטל מדי פעם. בשנת 1899, עבר אלכסנדר לגור עם חבריו הוותיקים רוברט ואדית יאנג ויצר מעין מנאז' א-טרואה, כאשר הרומן של אדית ואלכסנדר התקבל על ידי רוברט.

השלישייה ארגנה בידור תיאטרלי במלבורן ולאחר מכן בסידני לשם עבר אלכסנדר, ומאוחר יותר היאנגים, בשנת 1900. בשל חלקית לשאיפותיה של אדית יאנג כשחקנית מקצועית, מ-1901 עד 1903 הפיקו אלכסנדר והיאנגים סדרה של מחזות שייקספיריים, בכיכובם של אלכסנדר ואדית, ועם תלמידיו של אלכסנדר בתפקידים המשניים. אלכסנדר בילה את רוב זמנו במחזות המפסידים כסף ובשיעורי שייקספיר ומעט זמן בהוראת שיטתו.

עם זאת, ב-1902, גישתו הרשימה מנתח מוביל מסידני, וו. ג'. סטיוארט מקיי (W. J. Stewart McKay), שעזר לו בהפניות והפך לחבר קרוב. אולי כתוצאה מכך, שיטתו (והפרסום) של אלכסנדר התמקדה יותר בנושאים רפואיים, כולל שחפת. מקיי גם עודד את אלכסנדר לפתח את הידע הרפואי שלו על ידי השתתפות בשיעורים בבית הספר לרפואה, אך הוא התגלה כתלמיד גרוע. מקיי המליץ לאלכסנדר לנסוע ללונדון, והציע לתת לו הקדמות לרופאים מובילים שם. אלכסנדר היה בחובות, אך בעיותיו הכלכליות הוקלו כאשר זכה בהימור מרוצי סוסים של 750 ליש"ט. זה אפשר לו לשלם חלק מנושיו, לספק תמיכה מסוימת לקרובות משפחתו ולקנות כרטיס לאנגליה. הוא הפליג ממלבורן באפריל 1904, ולא היה אמור לחזור.

לונדון, 1904–1914

אלכסנדר הגיע ללונדון ביוני 1904, ורכש במהירות מלתחה משובחת, משרת וכתובת חכמה ב-Army & Navy Mansions בוויקטוריה סטריט. כפי שאמר מאוחר יותר "בימים ההם, פשוט לא יכולת להצליח כאן [לונדון] אלא אם כן נראית מהסוג הנכון." חמוש במכתבי המלצה מד"ר מקיי ומרופאים אוסטרלים אחרים, הוא זכה במהירות בתומכים חשובים בקהילה הרפואית בלונדון. איש קשר ומנטור מרכזי היה מנתח אף-אוזן-גרון ר. ה. סקיינס ספייסר (R.H. Scanes Spicer), שלקח שיעורים וקידם את שיטתו של אלכסנדר והפנה אליו תלמידים. בהתחשב באהבתו של אלכסנדר לתיאטרון, הוא נהנה במיוחד כאשר ספייסר ביקש ממנו לראות את השחקנית לילי ברייטון (Lily Brayton), שאיבדה את קולה. הטיפול המוצלח של אלכסנדר הוביל להיכרות עם שחקני במה אחרים, כולל בעלה של ברייטון, אוסקר אש (Oscar Asche), הנרי אירווינג, הרברט בירבום טרי וג'ורג' אלכסנדר. השלושה הראשונים היו תומכים, אך לאחר שלקח שיעור ג'ורג' אלכסנדר האשים את מורו ב"תרגול סחיטה" כשקיבל את החשבון. עם זאת, לאחר שנתיים, העיסוק של אלכסנדר פרח, ועם שיעור של 4 גינאות לשעה, אלכסנדר הצליח כלכלית. הוא כנראה שלח חלק מרווחיו לאוסטרליה כדי לעזור לתמוך באמו ובאחיותיו, וכדי לפרוע את חובותיו, אך הוא גם הצליח לחיות היטב. הוא פיתח טעם לדברים היפים בחיים, כולל אוכל, יין וסיגרים, והיה לקוח קבוע של המסעדות הטובות ביותר בלונדון. הוא רכב על סוסו מדי יום, צד שועלים מעת לעת, ורדף אחרי עניינו רב השנים במרוצי סוסים.

אלכסנדר הפיק סדרה של עלונים כדי להסביר את תגליותיו בנוגע לנשימה ולקול ולתאר את המקרים המוצלחים שלו. אלכסנדר לא היה כותב טוב או ברור, אך עבודות אלו מראות את התפתחות התיאוריות של אלכסנדר ואת האזכורים הראשונים בדפוס של מושגים חשובים כאלה בטכניקת אלכסנדר כמו "שליטה מודעת", "פעולה אנטגוניסטית", ה"אה" הלחושה, חוסר האמינות של תפיסות ותחושות עצמיות, "עיכוב" ו"האמצעים שבאמצעותם". אדית יאנג נסעה לאנגליה זמן קצר לאחר מכן, והגיעה בספטמבר 1904.

מכתבים מבעלה החולה רוברט מציעים שהוא עודד אותה ללכת בעקבות אלכסנדר, והפציר באלכסנדר לדאוג לה ולהיות נאמן לה. אלכסנדר קיווה שאדית תעזור לו בהוראה, אך היא התעניינה בקריירה בימתית, וזלזלה בעבודתו. מונע מחששות לגבי מכובדות ואולי לגבי מה שהיא עשויה לחשוף על עברו, אלכסנדר התקין אותה במרחק בפרבר סטריטהאם. מייקל בלוך, הביוגרף של אלכסנדר, משער ש"במשך כמה שנים היא עשויה הייתה להיות האדם היחיד לפניו הוא מעולם לא היה צריך להעמיד פנים, איתו הוא יכול היה להעלות זיכרונות על חייו הישנים וחבריו באוסטרליה, ושהציעה לו נוחות אינטימית."

לאורך כל חייו, אלכסנדר היה אדם פרטי שנהנה מחברה, אך הוא לא היה בליין ולא הצטרף למועדונים או אגודות. במקום חברויות קרובות, הוא נטה שיהיו לו תלמידים ותומכים. בשנת 1909, כפי שקרה גם לעיתים קרובות לאורך חייו, אלכסנדר הסתכסך עם חבר ותומך, במקרה זה ד"ר ספייסר. בסדרת מאמרים, ספייסר, שברור היה כי האמין שאלכסנדר חסר ידע רפואי, תבע תיקוני יציבה ונשימה עבור המקצוע הרפואי במקום "חובבנים לא מאומנים ושרלטנים בורים". אלכסנדר הגיב בעלונים המאשימים את ספייסר בגניבה ספרותית ועיוות. כתוצאה ממחלוקת זו, אלכסנדר הפיק לבסוף ספר שתוכנן זמן רב, שהופיע בשלושה חלקים: מורשת האדם העליונה (אוקטובר 1910), נספח (מרץ 1911), ושליטה מודעת (אוקטובר 1912). אלה אוחדו לכך אחד ב-1918.

בשנת 1911 הגיעו אמו של אלכסנדר ואחותו איימי לביקור ועברו לחדריו ב-Army & Navy Mansions בווסטמינסטר, בעוד אלכסנדר חי ותירגל ב-16 אשלי פלייס הסמוך. איימי החלה ללמד כמה מתלמידותיו של אלכסנדר, ולפני סוף 1911 נראה שהוחלט שהאורחות יישארו לצמיתות, ושאנשי משפחת אלכסנדר אחרים יבואו להצטרף אליהם. במהלך השנים הבאות, ארבעה מאחיו של אלכסנדר עברו ללונדון.

אביו ואחיו האחרים לא עשו את המעבר. מנוכרת מבעלה, בטסי אלכסנדר טענה שהיא אלמנה. אחיו של אלכסנדר, A.R., הצטרף לפרקטיקה הגדלה, שכללה תלמידים כמו הפוליטיקאי רג'ינלד מקנה, איש העסקים וולדורף אסטור, ואדית, הוויקונטית קסטלרי (Viscountess Castlereagh). אלכסנדר גם שכר את אתל וב, תלמידה לשעבר, כמורה, הראשונה מחוץ למשפחתו. היא חיברה את אלכסנדר לשתי נשים אחרות שיהיו חשובות לעבודתו, איירין טסקר ומרגרט נאומבורג. האחרונה, אמריקאית, הציעה לעזור לו להגשים רצון ותיק: להציג את הגישה בארצות הברית. ב-10 באוגוסט 1914, לפני חודש מעזיבתו, הוא התחתן עם אדית יאנג בחתונה במשרד רישום. בעלה, רוברט, נפטר בספטמבר 1910, ואלכסנדר תמך בה מאז אותו זמן. בני הזוג היו, עם זאת, צריכים לבלות את רוב השנים שלאחר מכן בנפרד.

שנים אמריקאיות, 1914–1924

אלכסנדר הפליג לניו יורק בספטמבר 1914, שם הצטרף למרגרט נאומבורג. בהשפעת חינוך מונטסורי, פסיכואנליזה ועבודתו של אלכסנדר, היא בדיוק הקימה את בית הספר וולדן, וסייעה לאלכסנדר בהקמת פרקטיקה, כולל גיוס תלמידים משפיעים כמו ארתור מ. רייס ווולדו פרנק. העסק פרח במהירות, ועד סוף 1914, אתל וב הגיעה מהממלכה המאוחדת כדי לסייע בהוראה. למעט החורף של 1921–22, בעשר השנים הבאות, אלכסנדר בילה את הסתיו והחורף של השנה בארצות הברית, וחזר לממלכה המאוחדת בסוף האביב והקיץ כדי לראות בני משפחה ולנוח. בשנים הראשונות, וב נשארה בארה"ב כדי להשאיר את הפרקטיקה פתוחה במהלך חודשי הקיץ. בשנת 1916 איירין טסקר הצטרפה לפרקטיקה בניו יורק כשוליה. אלכסנדר היה בריטי בגאווה; הוא מעולם לא הרגיש באמת בבית בארצות הברית, והיה ביקורתי כלפי החברה האמריקאית, כולל חוסר מעורבותם, עד 1917, במלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1916, הפילוסוף האמריקאי והחלוץ החינוכי ג'ון דיואי (John Dewey) הפך לתלמיד. דיואי סבל זמן רב מבעיות בריאות הקשורות ללחץ, ואלה הפכו חריפות בעקבות סדרה של קשיים אישיים ומקצועיים. סדרת השיעורים שלו הביאה לשיפורים פיזיים ואינטלקטואליים ארוכי טווח; יותר מ-25 שנים מאוחר יותר, בשנות השמונים לחייו, ייחס דיואי 90% מבריאותו הטובה לטכניקות של אלכסנדר. דיואי ואלכסנדר נפגשו לעיתים קרובות בשנים שלאחר מכן, וכתבי שניהם מראים את השפעת האינטראקציות.

בנוסף, קידום הטכניקה של דיואי הוביל אנשי אקדמיה בולטים אחרים לרשום את עצמם ואת משפחותיהם. דיואי גם עודד את אלכסנדר להוציא מהדורה אמריקאית של מורשת האדם העליונה. בעזרתה של איירין טסקר, הוא תיקן בהרחבה את הטקסט וכלל פרקים חדשים על התמכרויות, התנהגויות כפייתיות, ועל הגורמים למלחמת העולם הראשונה, שאותם הניח בחוזקה בפתח ביתה של גרמניה כמדינה ש"התקדמה אך מעט בשלב האבולוציוני כלפי מעלה מהמצב שבו החזיקה החיה הגסה והפרא". הספר, עם הקדמה מאת דיואי, הופיע בינואר 1918, וקיבל ביקורות נלהבות, רבות שנכתבו על ידי תלמידיו המכובדים של אלכסנדר. עם זאת, תלמיד לשעבר רנדולף בורן, שכתב ב-The New Republic, תוך הכרה בתועלת המעשית של הטכניקה, מתח ביקורת על אמונתו של אלכסנדר באבולוציה של החברה האנושית לעבר שליטה מודעת, תלונה שהדהדה על ידי ההיסטוריון ג'יימס הארווי רובינסון בביקורת ב-Atlantic Monthly. דיואי היה כל כך זועם על הביקורת של בורן שהוא איים שלעולם לא יתרום שוב ל-New Republic אם יפרסמו מאמרים נוספים מאת בורן.

הצלחתו של הספר הובילה לנהירה של תלמידים חדשים לפרקטיקה. הביקוש גרם לכך ש-A.R. היה דרוש בארצות הברית לחורפים של 1918–19 ו-1919–20; העובדה שהוא היה מסוגל לעשות זאת הייתה עדות ל"עבודה", שכן A.R. סבל מפציעות חמורות בנפילה מסוס ב-1918, ונאמר לו על ידי רופאים שהוא לעולם לא ילך שוב. לשאר חייו, עם זאת, A.R. השתמש במקל ולימד בישיבה. משנת 1920 החלו האחים בהוראה תקופתית בבוסטון, והחלו לספק נוכחות מתמשכת באמריקה ובלונדון: בכל קיץ במשך ארבע השנים הבאות המשיך A.R. ללמד בארה"ב, וחזר לממלכה המאוחדת רק כאשר אלכסנדר חזר לאמריקה בסתיו.

לאחר המלחמה, הפרקטיקה בלונדון ב-16 אשלי פלייס (ליד תחנת ויקטוריה) גם עבדה היטב, וגם אתל וב וגם איירין טסקר חזרו לעבוד שם. תלמידים בולטים בתקופה זו כללו ארכיבישוף עתידי של קנטרברי ויליאם טמפל ויצרן השוקולד ג'וזף ראונטרי. הוא גם פיתח יחסים טובים עם כמה תלמידים רופאים, שעזרו לו, ובמקרה של שניים מהם, אנדרו ראג-גאן, ג'. א. ר. מקדונאג', הפכו לחברים לכל החיים.

אישיותו הכריזמטית של אלכסנדר הובילה לעיתים קרובות לרגשות רומנטיים אצל נשים; בין אלה שהיו מוקסמות הייתה אתל וב, שבילתה יותר זמן עם אלכסנדר מאשר אשתו. שתי הנשים שנאו זו את זו. נישואיהם של אלכסנדר ואדית היו בקשיים: אך הזוג הסכים לאמץ את פגי פידוק, שנולדה ב-1918, בתה של אחותה הצעירה של אדית מאי, ושניהם היו מסורים לבתם, מה שכנראה החזיק את הזוג יחד. אחיינה בן ה-27 קצין הצבא לשעבר אוון ויקארי עבר לדירת המרתף באשלי פלייס עם אשתו גלאדיס (הידועה כג'ק) ושני ילדיהם, ואדית נראה כי פיתחה רגשות רומנטיים כלפיו. אלכסנדר שקל לכתוב ספר נוסף, והוזנק לפעולה על ידי פרסום ב-1922 של ספר מאת ג'רלד סטנלי לי שתיאר בבירור את הטכניקות של אלכסנדר מבלי להכיר במקור שלהן. הוא שקל לרשום פטנט על השיטה, אך נאמר לו שזה לא יהיה מעשי. ספרו "שליטה מודעת בונה של הפרט", שאותו תיאר אלכסנדר מאוחר יותר כספרו החשוב ביותר, פורסם במאי 1923 בארצות הברית עם הקדמה שנכתבה על ידי דיואי. אלכסנדר החמיץ את ההשקה מכיוון שהיה צריך לחזור לבריטניה בשל קשיים משפחתיים בעקבות מות אמו בפברואר 1923 בזמן שאלכסנדר היה בארצות הברית. למרות שהיה ברור יותר, קוהרנטי יותר וכתוב טוב יותר, הוא זכה לפחות תשומת לב מקודמו.

בעקבות תביעה ב-1923 שנבעה מניסיון החזרה של מכונית חדשה לאחר מספר שבועות, אלכסנדר העביר את כל נכסיו הרבים לחברים וסידר להיות מוכרז כפושט רגל במקום לשלם את החוב שחב. החוב נקנה ובוטל מאוחר יותר על ידי חברים, אך אלכסנדר מעולם לא ביקש שחרור מפשיטת רגל ולכן נשאר פושט רגל טכנית עד סוף חייו. ביקוריו הקבועים של אלכסנדר באמריקה הסתיימו באביב 1924, ומאז ואילך גם הוא וגם A.R. היו מבוססים בלונדון. פשיטת הרגל שלו לא מנעה זאת, הוא הצליח כלכלית והיה לו פרקטיקה משגשגת בלונדון ויכול היה להרשות לעצמו לחיות היכן שהרגיש הכי מאושר. סיבה אפשרית נוספת הייתה להתרחק מדיואי, שהציע ניסוי מדעי של הטכניקה; הסיכוי הבהיל את אלכסנדר שכן לא היה לו אמון בחקירה ובנוסף חשש מאובדן שליטה על הטכניקה.

אנגליה, 1925–1940, 1943–1956

במרץ 1925, קנה אלכסנדר בית חווה מהמאה ה-18 פנהיל (Penhill) עם 20 דונם (81,000 מ"ר) של שטחים, בסידקאפ, קנט. הנכס כלל בית מגורים, שנתפס על ידי משפחה של 5, שכולם עבדו בבית או במגרשים. אדית ובתם פגי השתקעו שם, כשאלכסנדר מצטרף אליהם בסופי שבוע כדי לרכוב על סוסו ולטפל בגינתו. עד מהרה הצטרפה אליהם ג'ק ויקארי, שאחרי שעזבה את בעלה, עברה לקוטג' ליד פנהיל שבו ניהלה חנות. בתחילה, הייתה מערכת יחסים טובה בין שני משקי הבית, ומערכת היחסים של האלכסנדרים עברה תקופה מאושרת יותר.

עם זאת, ב-1929, השניים נפרדו; אדית הפכה לקנאית לעבודתו ומערכות היחסים של אלכסנדר, במיוחד אלו עם נשים, ומרירה לגבי הזדקנותה וחוסר הצלחתה. אדית עברה חזרה לוונציה הקטנה בלונדון, ופגי בילתה את ימי השבוע איתה, וסופי שבוע בפנהיל עם אביה. אדית הפכה לאלכוהוליסטית, ומתה ב-1938. אלכסנדר הפך נמשך יותר ויותר לג'ק, והשניים החלו ברומן, שהוביל ללידתו של בן, ג'ון ויקארי, שנולד בארה"ב ביוני 1931. ג'ק נסעה לשם למען המכובדות, וטענה שאימצה את ג'ון שם. באשלי פלייס, "בית הספר הקטן" הוקם עם איירין טסקר כמורה, לא רק של טכניקת אלכסנדר, אלא גם של מקצועות אקדמיים. כשישה עד שמונה תלמידים, שרובם סבלו ממוגבלויות כלשהן, הגיעו בתחילה, אך המספרים גדלו לתריסר עד 1933, מה שדרש מעבר לחלל גדול יותר. לאחר התחלה כושלת שכללה את אסתר לורנס, מנהלת עשירה לשעבר של מכון פרובל, שהציעה לאלכסנדר בית גדול ומרוהט, עבר בית הספר לפנהיל ב-1934 והפך לבית ספר פנימייה.

בשנת 1924 קיבלה הגישה של אלכסנדר דחיפה מנקודת מבט תיאורטית כאשר הפרופסור הגרמני רודולף מגנוס (Rudolf Magnus) פרסם את ספרו על פיזיולוגיית היציבה. כפי שתומכיו ציינו במהירות, המסקנות המדעיות של מגנוס שיקפו בדרכים רבות עקרונות ארוכי שנים של אלכסנדר, כולל שתפקוד נכון תלוי ביישור הראש, הצוואר והגב, ובתפיסה חושית נכונה. מבקרים הצביעו על הבדלים בין שתי התיאוריות, עם זאת, וההשקפה הנוכחית היא ששתי התיאוריות קשורות אך מתארות מושגים שונים.

אלכסנדר גם משך כמה תלמידים חדשים חשובים, כולל המדינאי ויקטור בולוור-ליטון, הרוזן השני מליטון שמשך את תשומת הלב הציבורית לטכניקה ב-Times Educational Supplement, הסופר הספקן בתחילה אנתוני לודוביצ'י שהמשיך לשבח את הגישה של אלכסנדר בספר, והתעשיין רוברט דאדלי בסט שתמך בטכניקת אלכסנדר, כולל הרחבת ההוראה לברמינגהאם, אך גם קרא תיגר על אלכסנדר, כולל כתיבת מאמר ב-1941 של ביקורת בונה. בפרט, בסט התלונן על ההסברים של אלכסנדר והתגובות המזלזלות לתלמידים, ועל ציפייתו לקבלה ללא עוררין של עבודתו. הוא ראה את אלכסנדר מוגבל בפרספקטיבה שלו, עם מודעות מועטה לאמנותי ולרוחני, ומוגבל מהשקפה שיש לו את הפתרון לכל בעיות החיים שגישתו ענתה עליהן.

קורס הכשרת המורים הראשון החל בפברואר 1931, באשלי פלייס, אלכסנדר היה ידוע כ"F.M." לחניכים. הקורס נמשך לצד הפרקטיקה שלו עד 1940, אז הושעה בגלל המלחמה. חלק ממוריו של אלכסנדר נכנסו לשירותים, ואלכסנדר עצמו עבר לארצות הברית מ-1940 עד 1943. מחשש שהטכניקה תאבד, הוא חזר ללונדון ב-1943 והפעיל מחדש בהצלחה את קורס ההכשרה.

בסוף המלחמה, ב-1944, ד"ר דורותי מוריסון (לבית דרו), בתקווה לשיפור ב'שימוש' שלה (בעקבות פציעה בתאונת דרכים) ובבריאותה של אמה הנכה, הצטרפה לקבוצה הקטנה של תלמידי אלכסנדר באשלי פלייס. דורותי הפכה לחברה קרובה של אלכסנדר באותה תקופה, נתנה עדות רפואית בתיק הדיבה בדרום אפריקה וזמן קצר לאחר מכן חיה שם ביוהנסבורג עם משפחתה.

דיוקן בשמן של אלכסנדר, שצויר לציון יום הולדתו ה-80 על ידי האמן האוסטרלי קולין קולהאן, הוצג בתוכנית Antiques Roadshow של ה-BBC במאי 2013, כאשר הוא עדיין היה ברשות בנו של אשתו של אחיינו.

תיק דיבה, 1942–1948

העשור האחרון לחייו של אלכסנדר נשלט על ידי תיק דיבה, דרמה שנמשכה לאורך תקופה של שבע שנים.

### רקע

בשנת 1935, איירין טסקר, אחת התלמידות הראשונות של אלכסנדר, הגיעה ליוהנסבורג, והחליטה ללמד את טכניקת אלכסנדר בדרום אפריקה. פנייתה לוועידה השנתית של איגוד המורים של טרנסוואל בנושא משכה תחילה עניין רב מצד מורים, והתפשטה במהירות לאחרים. בשנת 1939 טסקר הקימה בית ספר, ב-Sherwood Road, Forest Town, כדי ללמד את טכניקת אלכסנדר לילדים, שם הילדים יכלו להתחנך לפי הקווים שהתוותה מריה מונטסורי במקביל לתשומת לב לאופן שבו הם השתמשו בעצמם.

בשנת 1942 עבודתה של טסקר משכה את תשומת ליבו של ד"ר ארנסט יוקל (Ernst Jokl), מנהל החינוך הגופני בממשלת דרום אפריקה, וכותב על פיזיולוגיית התעמלות. יוקל ביקש מטסקר להדגים לו את הטכניקה, מה שעשתה בנוכחות שני עדים משפטיים, נורמן קוקר K.C ועו"ד ורנון ברנג'ה, אך סירבה לתת לו קורס שיעורים, במקום זאת הציעה שיוקל ילך לראות את אלכסנדר עצמו. יוקל, שלא היה מסוגל לנסוע ללונדון, קרא את ספריו של אלכסנדר. באפריל בשנה שלאחר מכן, בנאום בוועידה השנתית של איגוד המורים של טרנסוואל, נשיאו, מר א. ג. גריפית', שיבח את טכניקת אלכסנדר וביקר את המשטר המבוסס של חינוך גופני שניתן אז לילדים. נאומו פורסם ב-Transvaal Educational News, ויוקל, שראה בנאום זה התקפה על המקצוע שלו, הגיב במאמר שנקרא 'הקשר בין בריאות ויעילות' שאותו הקריא לאגודה הדרום אפריקאית לקידום המדע. יוקל לאחר מכן פרסם את מאמרו ב-Transvaal Educational News, עם תשובה המגנה על עבודתו של אלכסנדר.

במרץ 1944 כתב יוקל מאמר בכתב העת של ממשלת דרום אפריקה Manpower (באפריקאנס Volkskragte) שכותרתו 'שרלטנות מול חינוך גופני' שתיאר את הטכניקה, בין היתר, כ'צורה מסוכנת וחסרת אחריות של שרלטנות'. באוגוסט של אותה שנה הוצג לאלכסנדר המאמר על ידי טסקר, והוא הגיב במכתב לנציב העליון של דרום אפריקה בלונדון בבקשה לנסיגה פומבית של ההערות והתנצלות. לאחר שלא קיבל תשובה שנה לאחר מכן, אלכסנדר תבע: הוא הוציא צו על דיבה נגד יוקל, יוסטאס ה. קלוברו וברנרד מול קלארק (עורכי Manpower המשותפים) ותבע 5000 ליש"ט נזקים בגין לשון הרע לכאורה. אלכסנדר נחרד מכך שהרשויות בדרום אפריקה הודיעו כי התיק יוגן, אך הוא ציפה שהתיק ינצח במהירות.

### חקירה בלונדון

מכיוון שהעדים משני הצדדים היו בריטים, היה קל יותר להציג ראיות משני הצדדים בפני ועדה בבית דרום אפריקה בלונדון, אך בשל עיכובים זה לא קרה עד יולי 1947. אלכסנדר ויוקל נכחו בכל הדיונים. עדיו של אלכסנדר כללו את דאנקן ויטאקר, ד"ר פיטר מקדונלד, לורד ליטון, סר סטפורד קריפס, ד"ר דורותי דרו, רופאו האישי ג'. א. ר. מקדונאג', וחברו אנדרו ראג-גאן FRCS. עדיו של יוקל היו זוכי פרס נובל אדגר אדריאן וסר הנרי דייל, בריגדיר וונד-טטלי, מומחה הלב ד"ר פול ווד, בקטריולוג ד"ר פרדי הימלווייט, סר אלפרד ווב-ג'ונסון, סמסון רייט, לוטננט-קולונל ס. ג'. פארקר ורוברט קלארק-טרנר. המשפט נקבע בדרום אפריקה בסתיו 1947, אך היה עיכוב בשל כך שלפרקליט ההגנה אוסוולד פירו היה עניין נוסף לטפל בו, והתיק נקבע מחדש למרץ הבא.

### השבץ של אלכסנדר

אלכסנדר רצה ללכת, והזמין חדר בספינת יוניון קאסל עבור עצמו. אבל זה לא היה אמור לקרות. הוא היה מודאג מהתיק, מוטרד ממותו של חברו לורד ליטון באוקטובר 1947, ובאותו סתיו הוא נפל מה שייתכן שתרם לכך שסבל משבץ בדצמבר. שבוע לאחר מכן הוא סבל משבץ נוסף, נותר עם שיתוק של ידו השמאלית, רגלו ופניו, ולרופאים הייתה מעט תקווה עבורו. הוא נאלץ לבטל את נסיעתו לדרום אפריקה. עם זאת, הוא עשה התאוששות מדהימה בתוך חודש, נאמר שעל ידי החלת הטכניקה שלו על עצמו. הוא כתב לאיירין טסקר בדרום אפריקה, בכתב יד ברור, מספר לה כמה הוא מרגיש טוב יותר.

### בבית המשפט ביוהנסבורג

בפברואר 1948 שלושה מתלמידיו המוסמכים רפואית, ד"ר וילפרד בארלו, F.R.S., ד"ר דורותי דרו M.R.C.S (Eng), L.R.C.P (Lon) וד"ר מונגו דאגלס טסו ליוהנסבורג כדי לתת עדות בבית המשפט. דאגלס לא נתן עדות: מקומו נלקח על ידי נורמן קוקר, K.C שחי בדרום אפריקה, וכמו יוקל, ראה את איירין טסקר. היה עניין רב בתיק. העיתונים דיווחו על כל ההליכים, ובכל יום בית המשפט היה מלא.

ב-14 בפברואר התיק אלכסנדר נגד יוקל ואחרים, תביעה ל-5,000 ליש"ט נזקים בגין לשון הרע לכאורה נפתח בפני השופט קליידן בחטיבה המקומית ויטווטרסראנד של בית המשפט העליון. מר ה. ג'. הנסון, K.C ומר אברם פישר (בהנחיית Messrs Berrangé and Wasserzug) הופיעו עבור התובע, ומר או. פירו, K.C. ומר מ. ואן הולסטיין (בהנחיית פרקליט הממשלה) הופיעו עבור הנתבעים. בנאום היכרות אמר מר הנסון כי הטכניקה והרעיונות של אלכסנדר זכו לתגובה חיובית מאנשים בולטים כמו סר צ'ארלס שרינגטון, ג'ון דיואי, אלדוס האקסלי, סר סטפורד קריפס ואחרים. בספריו לימד אלכסנדר את מה שצפה בחקירתו על השימוש ושימוש לרעה בגוף. הוא לימד אנשים להבין את השימוש שלהם בעצמם, ללמוד מחדש את הדרך הלא נכונה, כמו בדוגמה של אדם שיושב ליד שולחן שיש לו נטייה לכופף את הכתפיים על ידי מתיחת שרירים שלא לצורך. מר הנסון אמר לבית המשפט שלאחרונה אלכסנדר עבר שבץ ולכן לא יוכל להעיד.

ד"ר בארלו היה העד הראשון של אלכסנדר. הוא תיאר כיצד פצע את כתפו בספורט באוקספורד, ניסה דרכים שונות לתקן זאת, קרא את ספריו של אלכסנדר והבין שבעיה היא שאנשים שהשתמשו בשריריהם בדרך הלא נכונה יכולים להגיע לראות בשימוש הזה כדרך הנכונה. הוא נסע ללונדון, ראה את אלכסנדר, הפך לתלמיד ומאוחר יותר למורה מוסמך של השיטה. הוא ראה בעצמו בבית החולים סנט תומאס בלונדון כיצד הטכניקה יכולה לעזור בטיפול בתיאום שרירי גרוע או שימוש לרעה, וציטט טקסט תומך מפרסומים מוכרים כמו ה-The Lancet, ה-British Medical Journal וכתב העת של איגוד הרפואה האמריקאי.

מר פירו, עבור ההגנה, הציע שהתיק שלו הוא שהמאמר (מאת יוקל ואחרים) ייצג הערכה של ארבעת ספריו של אלכסנדר, שטענו להציג את הטכניקה והפילוסופיה שלה, והכילו לא רק בעיקר עדויות ושיחות מכירות המפרסמות את הטכניקה, אלא לגבי תגליותיו הנטענות של שליטה מודעת ו/או ראשונית, טענות והצהרות המייצגות שרלטנות מסוכנת.

פירו היה מומחה בחקירה נגדית מתמשכת, זורק שאלות מנחות על כל עדיו של אלכסנדר. פירו שאל את ד"ר בארלו: "האם אתה טוען ברצינות, בעניין של שליטה מודעת, שכל מי שיעקוב במלואו אחרי עקרונותיה יהיה חופשי לחלוטין ממחלות?" בארלו: "אף אחד לא מציע שהאדם יהפוך לאלמותי." "בוא נשאיר את האלמותיות מחוץ לזה, ונגיע ליסודות. האם אתה, כאדם רפואי מאומן, מוכן לקבל כאפשרות סבירה את ההצעה שעל ידי ביצוע התרגילים של הנחיה פסיכו-פיזית בדרך של שליטה מודעת, אפשר לקבל חסינות מלאה מפני מחלות?" – "זה עשוי להיות אפשרי... בעלי חיים החיים במצב פראי כאשר הם מגיעים לסוף ימיהם לא סובלים ממרבית המחלות הנפוצות." "כך שעל ידי מעקב אחרי הטכניקה האדם יהפוך כמו חיה או תאו?" – "אני רק נותן לך את הרושם שלי לגבי המחלות שמשפיעות על בעלי חיים." "האם אתה מציע ברצינות ש, כתוצאה מהנחיה פסיכו-פיזית תחת שליטה מודעת, ההתנגדות למחלות זיהומיות עשויה להיות טובה יותר?" – "ובכן, כן." ובארלו אמר שזה מניסיונו הרפואי האישי. פירו שאל מהי שליטה מודעת, על עיכוב והשפעותיהם, עליהן הצליח בארלו לתת תשובות בטוחות.

העדה ד"ר דורותי דרו, רופאה מלונדון, הפכה למאמינה בטכניקת אלכסנדר בגלל התועלת שמצאה לעצמה לאחר שעברה קורס. היא נפצעה בתאונת דרכים כשהייתה סטודנטית לרפואה, ובזמן המלחמה בריאותה הידרדרה. היא קראה את ספריו של אלכסנדר במלחמה והפכה לתלמידה של אלכסנדר. בהתחלה היא חשה כאב, אך החלה להרגיש תועלת גוברת. העניין היחיד של אלכסנדר היה בתיקון מכניקת הגוף שלה, ובריאותה השתפרה. היא שלחה כ-200 חולים לאלכסנדר, משלימים לטיפול רפואי: היא תמיד הראתה להם את ספריו ונתנה להם להחליט בעצמם אם לראות את אלכסנדר.

נורמן קוקר, שנכח בשיעור ההדגמה של יוקל עם איירין טסקר, היה העד הבא עבור אלכסנדר. הוא תיאר כיצד שני בניו נעזרו בשיעורי אלכסנדר: בנו השני עם פציעה מנפילה על אבן, ובנו הבכור עם ברונכיטיס כרוני.

איירין טסקר הייתה העדה האחרונה של אלכסנדר, ובשלב מסוים היא מצאה שקשה להעיד ולהתמודד עם החקירה הנגדית של פירו.

ד"ר יוקל עצמו היה העד האחרון עבור ההגנה.

המשפט הסתיים במרץ, והשופט קליידן מסר את פסק דינו כעבור יותר מחודש. אלכסנדר קיבל 1000 ליש"ט נזקים פלוס הוצאות.

שנה לאחר מכן הנתבעים ערערו על פסק הדין ועל הנזקים. הערעור נדחה עם הוצאות, והטון של פסק הדין היה מנוסח יותר באישור של אלכסנדר מאשר במקור.

שנים אחרונות

אלכסנדר המשיך לעבוד עד מותו הפתאומי ב-1955. הלווייתו הייתה בקרמטוריום דרום לונדון, סטריטהאם וייל. הפרקטיקה ב-16 אשלי פלייס נלקחה על ידי אחד מעוזריו, פטריק מקדונלד.

תלמידים מפורסמים

הפילוסוף ורפורמטור החינוך ג'ון דיואי, שכתב על ניסיונו כתלמיד של פ. מ. אלכסנדר ועל חשיבות עבודתו של אלכסנדר בהקדמות לשלושה מספריו של אלכסנדר: מורשת האדם העליונה (במהדורה שפורסמה ב-1918), שליטה מודעת בונה של הפרט (בפרסום מקורי ב-1923), והשימוש בעצמי (בפרסום מקורי ב-1932).

הקריקטוריסט והמאייר רונלד סירל עשה ציור מקורי של פ. מ. אלכסנדר, חתום ועם הערה "רונלד סירל 1953. עבור פ. מ. מהאמן המשוקם, בתודה," משוכפל ב-הקבוע האוניברסלי בחיים של פ. מ. אלכסנדר (Mouritz, 2000, לונדון).

השחקן הארי ברודריב אירווינג, בנו של הנרי אירווינג, חתם על תמונה "לפ. מ. אלכסנדר עבור ה-... שלו? 1907".

השחקנית ויולה טרי (1885–1938, בתו של הרברט בירבום טרי), חתמה על תמונה באורך מלא "למתיאס אלכסנדר עם תודות רבות מוויולה טרי 1909".

שחקנים אחרים שהתייעצו איתו היו קונסטנס קולייר, אוסקר אש ומת'סון לאנג.

בזמן שחי ועבד בדרום אפריקה, פרופסור ריימונד דארט, יחד עם שני ילדיו, לקח שיעורים בטכניקת אלכסנדר.

הסופר האנגלי אלדוס האקסלי הושפע מאוד מפ. מ. אלכסנדר וכלל אותו כדמות ברומן הנושא הפציפיסטי שלו מ-1936 עיוור בעזה.

אחיה של גרטרוד שטיין, ליאו, כינה את הטכניקה "השיטה לשמירה על העין על הכדור המיושמת על החיים".

הפילוסוף והאמן השמרן אנתוני מ. לודוביצ'י היה תלמיד של אלכסנדר. לודוביצ'י, ספקן בהתחלה, מומן על ידי מעריצה, אגנס בירל, לעבור קורס שיעורים. הוא היה המחבר של הספר הראשון על טכניקת אלכסנדר שלא על ידי פ. מ. אלכסנדר.

ג'ורג' ברנרד שואו היה גם תלמיד של טכניקת אלכסנדר. סר צ'ארלס שרינגטון, זוכה פרס נובל בפיזיולוגיה תומך חזק ואדוארד מייזל, טאי צ'י גרנדמאסטר לשעבר, מנהל המכון האמריקאי לחקר כושר גופני וחבר במועצה הנשיאותית לכושר גופני כתב הקדמה ועשה את הבחירה מכתביו של פ. מ. אלכסנדר שפורסמו כ-תחיית הגוף.

מושיי פלדנקרייז, מפתח שיטת פלדנקרייז, לקח שיעורים עם אלכסנדר.

הפוליטיקאי סר סטפורד קריפס, בזמן שהיה שר האוצר הבריטי, התייעץ עם אלכסנדר. הוא ואשתו דיים איזובל קריפס היו שניהם תומכיו.

גנרל סר ארצ'יבלד ג'יימס מארי לקח שיעורים. הוא היה ראש המטה של המפקד העליון של חיל המשלוח הבריטי בפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1945, אנתוני ברוק, הראג'ה מודה של סארוואק, לקח שיעורים עם אלכסנדר.

אלכסנדר חגג את יום הולדתו ה-70 בחברתו של לורד ליטון.

בשנת 1973 ניקולאס טינברגן הקדיש כחצי מנאום קבלת פרס הנובל שלו לתיאור חיובי מאוד של טכניקת אלכסנדר והיתרונות שלה, כולל הפניות להערכות מדעיות. טינברגן ומשפחתו היו תלמידים של הטכניקה.