פרדי קמפף: האיש שהפסיד במוסקבה
בשנת 1998, אנגלי בן עשרים הגיע למקום השלישי בתחרות צ'ייקובסקי הבינלאומית במוסקבה והתפרסם בזכות כך. הזהב הלך לדניס מצוייב. הקהל והעיתונות הרוסית התקוממו, בטענה שהשופטים העדיפו את תלמידיהם לשעבר; התברר שחלק מהשופטים לחצו על פרס ראשון משותף ולא הצליחו לשכנע את החדר. פרדי קמפף חזר הביתה עם ארד ומוניטין שאף פרס ראשון לא היה יכול לקנות לו. כשחזר למוסקבה בשנה שלאחר מכן, הוא מכר אולמות וניגן בטלוויזיה.
קרוידון, ברלין, טוקיו
קמפף נולד ב-14 באוקטובר 1977 בקרוידון, אנגליה, לאב גרמני ואם יפנית — ירושה אירופית-אסיאתית שמאז באה לידי ביטוי בקריירה הפרוסה על פני אירופה, אמריקה, מזרח אסיה ואוסטרליה. הוא חי כיום בברלין, סוגר מעגל שאביו פתח.
הוא החל שיעורי פסנתר בגיל ארבע. המורה שלו היה רונלד סמית', הפסנתרן האנגלי וחוקר אלקאן, איש בעל רפרטואר מומחה מרתיע וללא עניין באפקטים קלים. קמפף התחנך בבית הספר 'ג'וניור קינגס' ובבית הספר 'סנט אדמונד' בקנטרברי, ולאחר מכן באקדמיה המלכותית למוזיקה.
ילד התחרויות
הפרסים התחילו כשהיה בן תשע. ב-1987 קמפף זכה בתחרות מוצרט הלאומית הראשונה שנערכה באנגליה. ב-1992, בגיל ארבע-עשרה, הוא נבחר למוזיקאי הצעיר של השנה של ה-BBC בזכות ביצוע של רחמנינוב — ליהוק שכבר הכריז על האינסטינקטים שלו. זוכים בפרס המוזיקאי הצעיר של ה-BBC ניגנו כל מיני דברים; קמפף ניצח עם המלחין שיישאר הכי קרוב למזגו: גדול, רומנטי, לא מפחד מהדרת.
ב-1996 הוא זכה באודישנים הבינלאומיים של אמני קונצרטים צעירים, מה שהוביל להופעת בכורה בקרנגי הול בניו יורק. עד גיל עשרים היו לו האישורים הסטנדרטיים של פסנתרן בריטי עולה, כלומר הוא היה אחד מבין אולי תריסר גברים צעירים בעלי אישורים דומים באירופה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מוסקבה, 1998
ואז הגיעה תחרות צ'ייקובסקי. קמפף ניגן, חבר השופטים העניק לו את המקום השלישי, ומשהו יוצא דופן קרה: הקהל סירב לקבל זאת. העיתונות הרוסית לקחה את המקרה לידיים, בטענה שהשופטים תגמלו את תלמידיהם. עלו דיווחים שחלק מהשופטים טענו לפרס ראשון משותף בין קמפף למצוייב, ושהמשא ומתן קרס.
הפרק חושף יותר על תחרויות מאשר על כל אחד מהפסנתרנים. פסק דין של חבר שופטים הוא מסמך ועדה, המופק על ידי אנשים עם תלמידים, נאמנויות, אינטרסים לאומיים ומוניטין משלהם. מה שמוסקבה הדגימה הוא שקהל יכול לעיתים לעקוף את המסמך הזה — ושלהיות שדוד באופן גלוי יכול להיות בעל ערך רב יותר מאשר לנצח, כי זה הופך שם לסיפור. ב-1999 קמפף חזר למוסקבה לקונצרטים סולד-אאוט ושידורי טלוויזיה. ב-2001 הוא נבחר למבצע הקלאסי הבריטי הצעיר הטוב ביותר בטקסי ה-BRIT הקלאסיים.
האיש שרצה שיגידו לו שהוא זבל
בשנת 2000 הקים קמפף את 'שלישיית קמפף' עם הכנר פייר בנסייד והצ'לן אלכסנדר צ'אושיין. הוא הסביר את המשיכה למבקר מארק ברידל באפריל של אותה שנה בשורה שאומרת הרבה עליו: "זה נחמד לשבת בהרכב קאמרי ושיגידו לך 'אתה מנגן זבל'."
זו אינה צניעות כוזבת. זו אבחנה של הסיכון המקצועי של הסולן. פסנתרן קונצרטים נודד מבלה את חיי העבודה שלו כשהוא מוחמא על ידי מקדמים, נענה על ידי תזמורות ומבוקר על ידי זרים שלעולם לא יפגוש. אף אחד בחדר אינו מחויב חוזית לומר לו את האמת. שלישיית פסנתר היא אחת המסגרות הבודדות שבהן לשני עמיתים יש גם את המעמד וגם את המניע לומר את הבלתי ניתן לאמירה — וקמפף, שכבר למד במוסקבה כמה דעה מומחית יכולה להיות לא אמינה, בנה לעצמו במכוון מקום שבו יוכלו לסתור אותו.
הרפרטואר
תקליטי הרסיטלים שלו נעים על פני באך, בטהובן, שופן, ליסט, פרוקופייב, רחמנינוב ושומאן — עמוד השדרה הרומנטי והבארוקי-קלאסי של הכלי, עם דגש על המלחינים שמתגמלים שליטה פיזית וקנה מידה רטורי. הוא עובד בשלושה מצבים ולא באחד: רסיטל סולו, מוזיקה קאמרית וקונצ'רטו, על פני ארבע יבשות. זהו תיק עבודות של מוזיקאי עובד ולא של מומחה.
מדוע פרדי מכונה גאון
הטענה כאן נשענת ישירות על מלאכה פיזית ופרשנית, לא על אינטלקט, והתיעוד אינו תומך בשום קריאה אחרת. אף אחד בתיעוד המתועד לא מכנה את קמפף גאון במילים אלו. מה שהתיעוד כן מראה הוא סוג מסוים של סמכות כלית — היכולת להחזיק קהל של אלפים בבירה זרה עוינת בצורה כל כך מוחלטת שהם פונים נגד חבר השופטים שלהם. זה לא מדידה טכנית. זו מדידה תקשורתית.
המיומנות מורכבת ממשהו ספציפי: היכולת לעצב פרטיטורה רומנטית גדולה בזמן אמת כך שהארכיטקטורה והרטוריקה שלה יגיעו בו-זמנית, ולעשות זאת עם המשקל הטונאלי והסיבולת שרחמנינוב, ליסט ופרוקופייב דורשים. הוא זכה בפרס המוזיקאי הצעיר של ה-BBC בגיל ארבע-עשרה עם רחמנינוב והוא בנה ארבעה עשורים על הרפרטואר הזה. זהו כישרון פיזי ממושמע על ידי חינוך מיושן מאוד — רונלד סמית' מגיל ארבע, ואז האקדמיה המלכותית — ולא הבזק של תובנה.
הטיעון הנגדי אמיתי. הרגע המגדיר של קמפף הוא פרס שלישי. הוא מעולם לא זכה בתחרות בינלאומית מובילה; מדליות הזהב שלו הן תחרות מוצרט לאומית בגיל תשע ותואר טלוויזיה בריטי בגיל ארבע-עשרה. חלק מהתהילה שלו נובע מתאונה של פוליטיקת שופטים ולא מכל דבר שניגן. והערתו המצוטטת ביותר היא בקשה שיגידו לו שהוא מנגן זבל, שזה ההפך מדימוי עצמי של גאון. הוא מובן בצורה הטובה ביותר כמבצע מוכשר ועמיד במיוחד שהיה כן, בפומבי, לגבי כמה בקלות סטנדרטים של ביצועים נסחפים כשאיש לא דוחף בחזרה.
הקריירה הארוכה
קריירות שנבנו על ניצחון בודד נוטות להיות קצרות; זו של קמפף נבנתה על תבוסה ונמשכה. מקרוידון לברלין, משערוריית תחרות ב-1998 ועד קטלוג של הקלטות רסיטלים והרכב קאמרי שהקים במיוחד כדי לשמור על עצמו כנה, הוא עשה את הדבר הלא זוהר — המשיך לנגן, המשיך להקליט, המשיך לסייר במזרח אסיה ובאמריקה ובאוסטרליה זמן רב לאחר שהסיפור שעשה אותו דהה מהעיתונים. הלקח של מוסקבה היה שפסקי דין הם זמניים. נראה שקמפף האמין בכך לגבי עצמו.