מאיר אמשל רוטשילד: הגטו וחמש הערים
הבית שבו גדל היה בעל קיר חזית ברוחב של כ-3.3 מטרים (אחד-עשר רגל). התגוררו בו יותר משלושים נפשות. זה היה ה"יודנגאסה" (Judengasse), סמטת היהודים של פרנקפורט — רחוב שיהודי העיר היו נעולים בתוכו בלילות ובימי ראשון, נאסר עליהם לעסוק בחקלאות, נאסר עליהם לעסוק ברוב המלאכות, והם היו כפופים לחוקים שהגבילו את מספר הנישואים המותר להם בכל שנה. מכתובת זו, במהלך חיי אדם אחד, ייסד מאיר אמשל רוטשילד את מה שהפכה לשושלת הבנקאות המפורסמת ביותר באירופה.
מטבעות
הוא נולד ב"יודנגאסה" ב-23 בפברואר בשנת 1743 או 1744 — המקורות חלוקים בדעתם — כאחד משמונת ילדיהם של אמשל משה רוטשילד ושנכה רוטשילד. שם המשפחה הגיע מהבית שאבותיהם התגוררו בו מאז 1569, שסומן בשלט המגן האדום, zum rothen Schild.
אביו עסק בחלפנות מטבעות וסיפק מטבעות לנסיך מהסן, וזהו החוט המקשר העובר בכל מה שקרה לאחר מכן. מאיר אמשל יועד לרבנות, אך הוריו הלכו לעולמם בהפרש של שנה זה מזו, ב-1755 וב-1756, והתוכנית מתה יחד איתם. ב-1757 הוא התמחה במקום זאת בבית הבנקאות אופנהיימר בהנובר, שם למד סחר חוץ וחלפנות מטבעות. הוא חזר לפרנקפורט בשנת 1763.
הוא הקים עסק לסחר במטבעות נדירים. זה נשמע כמו מסחר צנוע ולמעשה מדובר בבחירה מבריקה. מטבעות נדירים היו תשוקת האיסוף של נסיכים גרמנים, מה שאומר שהעסק העניק לסוחר מהגטו סיבה לגיטימית להתכתב עם, ובסופו של דבר להועיל ל, האנשים העשירים ביותר במדינה.
כספי הנסיך הבוחר
הנסיך שהיה חשוב היה נסיך הכתר וילהלם מהסן — לימים וילהלם ה-IX, ואחד השליטים העשירים באירופה, שאת הונו בנה במידה רבה מהשכרת חיילים מהסנים כשכירי חרב. רוטשילד הבטיח את חסותו וב-1769 קיבל את התואר "סוכן חצר" (Court Factor).
מסחר המטבעות הפך לשירותים פיננסיים, והשירותים הפיננסיים הפכו למעמד של הבנקאי הבינלאומי הראשי של וילהלם. כפי שמציינת האנציקלופדיה בריטניקה, מאיר קבע את הדפוס שהמשפחה תלך בעקבותיו בהצלחה רבה כל כך: עשיית עסקים עם בתי מלוכה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ואז הגיע נפוליאון. כאשר כוחות צרפת פלשו לגרמניה ב-1806, וילהלם נמלט לגלות — ורוטשילד המשיך לשמש כבנקאי שלו, כשהוא משקיע את כספיו בלונדון. הוא גם סחר מעבר למצור היבשתי של נפוליאון, הבריח וכן סחר באופן חוקי במוצרים נדירים, וטיפל בהלוואות לנסיכים לוחמים ובהעברת תשלומים בינלאומיים בין בריטניה ליבשת. מלחמה שהרסה את רוב סוחרי אירופה הייתה זו שבנתה אותו.
חמשת הבנים
הוא נשא את גוטל שנפר לאישה ב-29 באוגוסט 1770. נולדו להם עשרה ילדים, חמישה מהם בנים, והצבתם של בנים אלה היא ההחלטה הארגונית המשמעותית ביותר בתולדות הבנקאות הפרטית.
נתן מאיר הלך ראשון, ונשלח לאנגליה ב-1798 עם הון של 20,000 ליש"ט, והקים את העסק במנצ'סטר ולאחר מכן בלונדון. יעקב — ג'יימס — פתח סניף בפריז. שלמה הלך לווינה. קלמן, שנקרא קרל, עבר לנאפולי. אמשל מאיר, הבכור, נשאר בפרנקפורט ובסופו של דבר ניהל את בית האם.
חמישה אחים בחמש בירות, קשורים בדם ובחוזה. בשנת 1810 עיגן מאיר אמשל את ההסדר באופן רשמי, ושינה את שם הפירמה ל-M. A. Rothschild und Söhne בשותפות עם הבנים שנותרו בפרנקפורט. מה שבנה לא היה בנק עם סניפים אלא משפחה שהייתה בעצמה הרשת — מסוגלת להעביר כסף, וחשוב מכך, מידע מעבר לגבולות עוינים מהר יותר מכל ממשלה.
הוא הציב שני כללים לאופן הפעולה שלה: ביצוע כל העסקאות במשותף, ולעולם לא לשאוף לרווחים מופרזים.
מדוע מאיר מכונה גאון
הכישרון הוא ארכיטקטוני יותר מאשר פיננסי — תכנון מוסד שהמבנה שלו פותר בעיה שאף כמות של פיקחות בתוך בנק קונבנציונלי לא יכלה לפתור. בעידן של מלחמה, מצור, כאוס מטבעי וגבולות סגורים, האילוץ המחייב במימון בינלאומי היה אמון מעבר למרחקים. תשובתו של מאיר אמשל הייתה להפוך את הנציגים לילדיו שלו, מפוזרים לחמש הבירות החשובות, הפועלים תחת כלל חשבון משותף שהפך את זה לבלתי אפשרי עבור כל בית להרוויח על חשבון אחר. זה העניק למשפחה מערכת סליקה ומודיעין פרטית שאף יריב לא יכול היה להעתיק, מכיוון שאף יריב לא החזיק בחמישה בנים. העובדה שעשה זאת מתוך רחוב נעול, תחת מגבלות משפטיות שקבעו עם מי הוא רשאי להתחתן והיכן מותר לו ללכת, היא החלק שעומד בפני התפלות. "פורבס" דירג אותו במקום השביעי בין עשרים אנשי העסקים המשפיעים ביותר בכל הזמנים בשנת 2005; הוא מכונה לעיתים קרובות כאחד האבות המייסדים של המימון הבינלאומי.
טיעון הנגד הוא פשוט. מדובר במיומנות ארגונית ובהקצאת הון, לא באינטלקט — הוא לא המציא שום מכשיר פיננסי ולא כתב שום תיאוריה. חלק ניכר מההון הגיע מהפקת רווחים ממלחמות, הרצת מצורים והלוואות לנסיכים שנלחמו זה בזה; המלחמות הנפוליאוניות היו הזדמנות שהוא ניצל ולא מערכת שהוא הבין טוב יותר מכל אחד אחר. הוא היה גם, במהלך חייו, דמות משמעותית אך לא דומיננטית: כוחם העצום של הרוטשילדים שייך לדור של נתן וג'יימס, והמוניטין של האב הוא בחלקו תהילה משתקפת מהישגי בניו. והמבנה של החשבון המשותף, אלגנטי ככל שהיה, שמר על הון ושליטה אך ורק בקו הגברי — יעילות שנרכשה במחיר ששילמו בנות המשפחה.
מורשת
הוא נפטר בפרנקפורט ב-19 בספטמבר 1812, לפני שהמלחמות הסתיימו, לפני קרב ווטרלו, ולפני שבניו הפכו למממנים הפרטיים החזקים ביותר בעולם. בשנת 1817 הוא קיבל תואר אצולה לאחר מותו על ידי הקיסר פרנץ הראשון מאוסטריה — סוחר הגטו הפך לאציל חמש שנים לאחר מותו.
חמשת הבתים שזרע המשיכו לממן ממשלות, מסילות ברזל ותעשייה ברחבי אירופה של המאה ה-19, והשם נשא משקל סמלי חריג מאז ועד היום, כשהוא מושך גם מחקר היסטורי אמיתי וגם כמות גדולה של המצאות קונספירטיביות. ההישג שניתן לאימות צר ומרשים יותר מהמיתוס: אדם שהיה נעול ברחוב בלילות בנה מכונה להעברת כספים ברחבי יבשת במלחמה, ואייש אותה בילדיו.