מקס ריינהרדט: האיש ששיקם את המרחב שבין הבמה לקהל
עד שנת 1930, בנו של בנקאי מווינה שהתמחה בעברו כשוליית בנקאי, שלט באחד-עשר בתי תיאטרון ברחבי ברלין. הוא ייסד פסטיבל קיץ שעדיין מתקיים מדי שנה בכיכר קתדרלה. את כל זה עשה תחת שם במה שאימץ בגיל שבע-עשרה, כשזנח את שם המשפחה גולדמן (Goldmann) לטובת שם שיהפוך, בתולדות התיאטרון, לשם נרדף למחזה שנבנה מן היסודות.
מבאדן אל במת ברלין
מקסימיליאן גולדמן (Maximilian Goldmann) נולד ב-9 בספטמבר 1873, בבאדן שליד וינה לרוזה ולווילהלם גולדמן, סוחר משטופאווה (Stupava). ריינהרדט החל התמחות בבנקאות בעודו לוקח בשקט שיעורי משחק בצד. הוא ערך את הופעת הבכורה שלו על הבמה בווינה ב-1890 תחת השם מקס ריינהרדט, הופיע בתיאטרון העירוני של זלצבורג עד 1893, וב-1894 עבר לברלין כדי להצטרף ללהקת ה'דויטשס תיאטר' (Deutsches Theater) תחת הבמאי אוטו בראם (Otto Brahm) — החברה שבסופו של דבר ירכוש בבעלות מלאה.
אימפריית במות
עלייתו של ריינהרדט בתיאטרון הברלינאי הייתה פחות קריירה ויותר צבירת מוסדות. ב-1901 היה ממייסדי מועדון הקברט 'שאל אונד ראוך' (Schall und Rauch); עד 1903 ניהל את ה'נוייס תיאטר' (Neues Theater); ב-1906 רכש את ה'דויטשס תיאטר' עצמו, עוגן האימפריה הצומחת שלו. הוא ביים ב'פולקסבינה' (Volksbühne) מ-1915 עד 1918, פתח מחדש את ה'גרוסס שאושפילהאוס' (Großes Schauspielhaus) ב-1919 בהסבה אקספרסיוניסטית רדיקלית על ידי האדריכל הנס פלציג (Hans Poelzig), ומ-1924 ניהל את ה'תיאטר אין דר יוזפשטאדט' (Theater in der Josefstadt) בווינה. בסוף שנות ה-20 שמו היה קשור לאחד-עשר בתי תיאטרון בברלין בו-זמנית — ריכוז חסר תקדים של כוח תיאטרלי שנבנה לא למען הבעלות כשלעצמה, אלא מתוך אמונה אמנותית ספציפית וחסרת מנוחה.
שבירת החומה בין השחקן לקהל
אמונה זו הייתה פשוטה להגדרה וקשה לביצוע: התיאטרון אפשר לתהום רחבה מדי להיפתח בין המופיעים לבין הצופים, ומשימתו של ריינהרדט הייתה לסגור אותה. הוא איחד עיצוב במה, שפה, מוזיקה וכוריאוגרפיה להפקות משולבות יחידות במקום להתייחס אליהם כמלאכות נפרדות המונחות על טקסט, והוא שאל רעיונות בימוי הן מהאמפיתיאטרון היווני והן ממחזות המוסר של ימי הביניים כדי למוטט פיזית את המרחק בין השחקן לצופה. המקרה הברור ביותר אירע ב-23 בדצמבר 1917, כאשר העלה את הבכורה של המחזה 'הקבצן' (Der Bettler) מאת ריינהרד זורגה (Reinhard Sorge), הפקה שזוקפת לזכותה את השקת האקספרסיוניזם התיאטרלי באופן בלעדי — ובאמצעותו, אוצר מילים ויזואלי שלם שנספג מאוחר יותר בקולנוע הגרמני. ברצף אחד, דמויות שוחחו מול מסך סגור בזמן שקולות ללא גוף נשמעו מאחוריו, טריק מרחבי מבלבל שגרם לקהל להיות מודע מחדש למנגנון התיאטרלי עצמו במקום לתת להם לשכוח אותו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →זלצבורג ו'ידרמן'
יצירתו העמידה ביותר של ריינהרדט לא הייתה הפקה בודדת אלא מוסד: ב-1920, יחד עם המלחין ריכרד שטראוס (Richard Strauss) והסופר הוגו פון הופמנסתאל (Hugo von Hofmannsthal), הוא ייסד את פסטיבל זלצבורג, שהוגה כתשובה תרבותית להרס של מלחמת העולם הראשונה ולקריסת עולם ההבסבורגים שיצר אותו. הצעתו מ-1917 להיכל פסטיבלים שנבנה במיוחד בהלברון (Hellbrunn) מעולם לא התממשה, ולכן במקום זאת העלה את העיבוד של הופמנסתאל למחזה המוסר של ימי הביניים 'ידרמן' (Jedermann - 'כל אדם') בכיכר הקתדרלה של זלצבורג, תוך שימוש בעיר עצמה — החזיתות הבארוקיות שלה והשמיים הפתוחים — כתפאורה שאף תיאטרון לא יכול היה לשכפל בתוך מבנה. הפקה זו נחשבת לייסוד הרשמי של הפסטיבל, והעלאת 'ידרמן' תחת כיפת השמיים מתקיימת כמעט מדי שנה מאז, מקרה נדיר של ניסוי אמנותי שהופך למסורת אזרחית קבועה. ריינהרדט המשיך לביים בפסטיבל עד 1937.
הטירה ובתי הספר
בשנת 1918 רכש ריינהרדט את שלוס לאופולדסקרון (Schloss Leopoldskron), ארמון בארוקי מחוץ לזלצבורג, והפך אותו למגורים פרטיים ולסלון תרבותי לא רשמי עם תיאטרון גן וספרייה משלו — האחוזה תהפוך מאוחר יותר למוכרת בינלאומית כאתר צילומים לסרט 'צלילי המוזיקה' (The Sound of Music), אם כי לריינהרדט עצמו לא היה קשר להפקה מאוחרת זו. הוא גם בנה מורשת חינוכית לצד זו התיאטרלית, וייסד את מה שנודע כ'סמינר מקס ריינהרדט' בווינה, הנחשב עדיין לאחד מבתי הספר למשחק בשפה הגרמנית החשובים ביותר, וכן מוסדות משחק בברלין. כאשר עבר מאוחר יותר להוליווד, רכש סדנה בשדרות סאנסט — שלפי הדיווחים זכה בה במשחק פוקר — שם התלמידים שעברו בשיעוריו כללו את שירלי טמפל (Shirley Temple), אלן לאד (Alan Ladd) ואנג'י דיקינסון (Angie Dickinson), עדות לכך שהאינסטינקט שלו להכשרת שחקנים שרד את קריסת מוסדותיו האירופיים.
גלות ושנים אחרונות באמריקה
מוצאו היהודי של ריינהרדט הפך אותו למטרה ברגע שהאידיאולוגיה הנאצית תפסה אחיזה. סרטו מ-1935 עבור אולפני האחים וורנר, 'חלום ליל קיץ' (A Midsummer Night's Dream), בכיכובם של ג'יימס קאגני (James Cagney), אוליביה דה הבילנד (Olivia de Havilland) ומיקי רוני (Mickey Rooney), נאסר להקרנה בגרמניה על ידי משרד התעמולה, בין השאר משום שיוזף גבלס (Joseph Goebbels) גינה את האקספרסיוניזם כאמנות מנוונת, ובין השאר משום שריינהרדט, המלחין פליקס מנדלסון (Felix Mendelssohn) והמעבד אריך וולפגנג קורנגולד (Erich Wolfgang Korngold) היו כולם ממוצא יהודי. לאחר ה'אנשלוס' ב-1938 שסיפח את אוסטריה, היגר ריינהרדט תחילה לבריטניה ולאחר מכן לארצות הברית, והפך לאזרח בה ב-1940. לאופולדסקרון הוחרם על ידי המדינה הנאצית והוחזר למשפחתו רק לאחר המלחמה. באמריקה העלה הפקות כולל 'הדרך הנצחית' (The Eternal Road) ב-1937 ו'הסוחר מיונקרס' (The Merchant of Yonkers) מאת תורנטון ויילדר (Thornton Wilder) ב-1938, והמשיך לעבוד כמעט עד מותו משבץ בעיר ניו יורק ב-30 באוקטובר 1943, בגיל שבעים — מבלי לחיות ולראות את המשטר שהגלה אותו מובס.
מדוע מקס נקרא גאון
המילה דבקה בריינהרדט לא בגלל המצאה בודדת אלא בגלל טווח שאין שני לו: הוא היה בו-זמנית שחקן פעיל, במאי שעיצב מחדש מה בימוי יכול לעשות, אמרגן שניהל תריסר בתי תיאטרון כעסקים מתפקדים, בונה מוסדות שייסד פסטיבל שעדיין פועל יותר ממאה שנה לאחר מכן, ומחנך שבתי הספר שלו הכשירו דורות של שחקנים בשתי יבשות. היסטוריוני התיאטרון בני זמננו טובי קול (Toby Cole) והלן קריץ צ'ינוי (Helen Krich Chinoy) כינו אותו "אחד מבמאי-השחקנים הציוריים ביותר של העת המודרנית", והחוקר מרטין אסלין (Martin Esslin) כינה אותו "הכוהן הגדול של התיאטרליות" — שבחים על טווח ותעוזת חזון ולא על פריצת דרך טכנית יחידה כלשהי. טענת הנגד ההוגנת היא שריינהרדט היה, לפי דבריו שלו ושל מבקריו, יותר סינתטיזטור ואמרגן גאון מאשר יוצר של רעיונות חדשים לחלוטין: הוא שאל ממסורות בימוי יווניות וימי-ביניימיות, מאדריכלים כמו פלציג, וממחזאים כמו הופמנסתאל, והגאונות שלו נעוצה בשילוב ובהגדלת השאלות הללו להפקות ומוסדות בעלי אמביציה חסרת תקדים. זוהי מלאכת מחשבת וחזון ארגוני לא פחות ממקוריות טהורה — אך מלאכה שבוצעה בקנה מידה שאף אחד לפניו לא ניסה.
מורשת
פסטיבל זלצבורג שריינהרדט היה שותף לייסודו נותר אחד מאירועי אמנויות הבמה היוקרתיים בעולם, והעלאת 'ידרמן' תחת כיפת השמיים שלו היא עדיין פריט שנתי בכיכר הקתדרלה שהוא בחר כבמה. הארכיון שלו שמור באוניברסיטת בינגהמטון (Binghamton University) בניו יורק, וברלין ציינה את אתר התיאטרון הקודם שלו עם אנדרטה ב-2015. המחזה 'חיים שלאחר המוות' (Afterlife) מ-2008 מאת מייקל פריין (Michael Frayn), שהועלה בתיאטרון הלאומי של לונדון, המחיז את חייו ישירות — אישור לכך שבמאי שנודע פעם במחיקת הגבול בין הבמה לקהל הפך בעצמו לנושא בר-קיימא עבור הבמה.