מקס שלר: הפילוסוף שהפך את האהבה לשורש הידיעה
בשנת 1901, פילוסוף צעיר יליד מינכן, שכבר קיבל הכשרה ברפואה, ישב לקרוא את מחקרים לוגיים (Logical Investigations) של אדמונד הוסרל (Edmund Husserl) והרגיש כיצד כל כיוונו האינטלקטואלי עובר ארגון מחדש. בתוך שני עשורים, מקס שלר (Max Scheler) יזכה להכרה מצד יריבים תובעניים כמו מרטין היידגר (Martin Heidegger) וחוסה אורטגה אי גאסט (José Ortega y Gasset) ככוח הפילוסופי החזק ביותר באירופה בת זמנו — ובתוך עשור ממותו, צנזורים נאצים יפעלו למחוק אותו מהמחשבה הגרמנית לחלוטין מכיוון שנולד לאם יהודייה.
משק בית בלתי סביר
שלר נולד ב-22 באוגוסט 1874 במינכן, למשפחה שהרכבה עצמו ערער את הקטגוריות שהוא יקדיש את הקריירה שלו לניסיונות לערעורן. אביו היה קתולי שהתגייר כדי להינשא לאמו, ושלר גדל, לפי עדותו המאוחרת, ב"משק בית יהודי שנטה להטמעה ואגנוסטיות". הוא החל בלימודי רפואה באוניברסיטה לפני שעבר לפילוסופיה וסוציולוגיה, כשלמד בברלין אצל וילהלם דילתיי (Wilhelm Dilthey), גאורג זימל (Georg Simmel), קארל שטומפף (Carl Stumpf) ותיאודור ליפס (Theodor Lipps), ולאחר מכן עבר ליינה (Jena) לעבוד תחת רודולף אויקן (Rudolf Eucken), חתן פרס נובל לספרות לעתיד. הוא השלים דוקטורט בשנת 1897 על הקשר בין עקרונות לוגיים ואתיים והביליטציה בשנת 1899 על שיטה טרנסצנדנטלית לעומת פסיכולוגית — התמחויות פילוסופיות טכניות שלא רמזו עדיין על המערכת הטעונה רגשית שהוא יבנה. בשנת 1898 פגש את הסוציולוג מקס ובר (Max Weber) בהיידלברג, ידידות שתותיר את חותמה על הסוציולוגיה של הידע המאוחרת שלו.
מקאנט לפנומנולוגיה
התפנית המכרעת של שלר הגיעה לאחר שפגש את הוסרל ב-1901 ונתקל במחקרים לוגיים שלו. היכן שהוסרל פתח דרך חדשה לבחינת התודעה בקפדנות, שלר דחף את השיטה למקום שהוסרל עצמו התנגד לו: לעבר רגש, ערך ואהבה כמקורות לידיעה אמיתית ולא כמכשולים לה. הוא התעקש שפנומנולוגיה אינה רק הליך אלא "גישה של ראייה רוחנית" המסוגלת לחשוף את מה שנותר חבוי מתחת להרגל ולהפשטה. נגד קאנט (Kant), שהאתיקה שלו ביססה את המוסר על תבונה וחובה פורמלית, טען שלר שערכים מורגשים באופן אובייקטיבי — מורגשים דרך יכולת רגשית ואינטואיטיבית — לפני שמפעילים עליהם כלל היגיון. החיבור העיקרי שלו, פורמליזם באתיקה ואתיקה לא-פורמלית של ערכים (Formalism in Ethics and Non-Formal Ethics of Values), שנכתב בין 1913 ל-1916, הציג אתיקה יריבה זו בניגוד ישיר לזו של קאנט, תוך דירוג ערכים מהנעים בלבד, דרך החיוני והרוחני, ועד לדתי, וטען שהטוב המוסרי אינו חי בציות לכללים אלא בנטייה — ה-Gesinnung — שבה אדם מסדר את אהבותיו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אהבה כאיבר של הפילוסופיה
הרעיון שהפך את שלר למובחן, ועדיין מושך אליו קוראים, הוא טענתו שאהבה, ולא תבונה מנותקת, היא נקודת המוצא הראויה של הפילוסופיה. על פי תפיסתו, חשיבה פילוסופית היא בעצמה "תנועה מוכוונת-אהבה של העצמי האישי הפנימי ביותר של יצור סופי לעבר השתתפות במציאות המהותית של כל האפשריים". אהבה, עבור שלר, פותחת את התפיסה לערכים גבוהים יותר; שנאה סוגרת אותה. זהו הטיעון של מהות הסימפתיה (The Nature of Sympathy) ומאמרים שקובצו סביב הפנומנולוגיה שלו על סימפתיה ורגש חברי, והוא מגדיר מחדש את האתיקה כעניין של מה שאדם מסוגל לאהוב היטב, ולא רק אילו כללים הוא מקיים. זוהי טענה לא אופנתית להפליא עבור פילוסוף מקצועי לבסס עליה קריירה, וזה בדיוק מה שמפריד את שלר מהפנומנולוגיה השיטתית והקרירה של הוסרל או מהאנליטיקה הקיומית המאוחרת של היידגר.
קריירה שנבנתה ונשברה פעמיים
המסלול האקדמי של שלר היה רחוק מלהיות חלק. הוא החזיק במשרות הוראה זוטרות ביינה מ-1896 עד 1906 ולאחר מכן במינכן מ-1906 עד 1910, אך שערורייה אישית — גירושין ורומנים לכאורה עם סטודנטיות — עלתה לו במשרתו במינכן ודחפה אותו לכמעט עשור של כתיבה והרצאות כעצמאי במקום לקבל קתדרה אוניברסיטאית. הוא התנצר לקתוליות ב-1901 ולתקופה הפך לאחד הקולות הפילוסופיים המשכנעים ביותר של הקתוליות הגרמנית, כשהפיק את על הנצחי באדם (On the Eternal in Man) ב-1921; אך באותה שנה הוא ניתק מגע עם הדוקטרינה הקתולית, ועבר לכיוון פילוסופיה פנתאיסטית יותר של הקוסמוס. הוא בנה מחדש את מעמדו המוסדי במכון למדעי החברה שנוסד זה עתה בקלן מ-1918 עד 1927, שם ייסד למעשה את הסוציולוגיה של הידע כתחום עם צורות הידע והחברה (Die Wissensformen und die Gesellschaft, 1926), והוא קיבל משרה אחרונה בפרנקפורט ב-1927. הוא לא זכה לאייש אותה זמן רב: עישון של שישים עד שמונים סיגריות ביום הרס את לבו, ואחרי סדרה של התקפים במהלך 1928 הוא מת בפרנקפורט ב-19 במאי באותה שנה, בגיל חמישים ושלוש, כשהוא מותיר את יצירת המופת המתוכננת שלו על אנתרופולוגיה פילוסופית לא גמורה — קטעים ממנה קובצו לאחר מותו מתוך כתביו.
משק בית קשה
חייו הפרטיים של שלר התנהלו באותה מערבולת כמו הקריירה שלו. נישואיו הראשונים לאמלי פון דוויץ (Amalie von Dewitz) הסתיימו בגירושין; נישואיו השניים למריט פורטוונגלר (Märit Furtwängler) — אחותו של המנצח וילהלם פורטוונגלר (Wilhelm Furtwängler) — החלו ב-1912. בנו מנישואיו הראשונים, וולף (Wolf), הפך למקור למצוקה כרונית, שגנב שוב ושוב מאביו, וב-1923, לאחר שוולף דרש כסף כדי לשלם עבור זונה, שלח אותו שלר לקורט שניידר (Kurt Schneider), פסיכיאטר ותלמיד לשעבר, שאבחן אותו עם מה שהיום היה מוכר כהפרעת אישיות אנטי-סוציאלית. זהו פרט שביוגרפים חוזרים אליו בדיוק משום שהוא יושב בצורה כל כך לא נוחה אל מול העדינות של פילוסופיית האהבה של שלר — תזכורת לכך שהתיאוריות שלו על סימפתיה עוצבו על ידי אדם שמשק הבית שלו הציע לו מעט מאוד ממנה.
מדוע מקס נקרא גאון
הטיעון בעד גאונותו של שלר נשען על מהלך אינטלקטואלי ספציפי: הוא לקח את המערך הטכני של הוסרל לבחינת התודעה והפנה אותו לעבר השטח שהתבונה בדרך כלל טוענת שהיא שולטת בו לבדה — אהבה, שנאה, סימפתיה, ערך — ויצר פילוסופיה קפדנית מתוך הרגש עצמו, מבלי לקרוס לסנטימנטליות גרידא. זו מיומנות נדירה ממה שהיא נשמעת, מכיוון שהיא דורשת להחזיק יחד שני דברים שרוב הפילוסופים מפרידים: דיוק פנומנולוגי ורצינות רגשית. היידגר ואורטגה אי גאסט, מבקרים שלא היו נדיבים כלל, כינו אותו לאחר מותו הכוח הפילוסופי החזק ביותר באירופה בת זמנו — שיפוט לגבי היקף ומקוריות, לא רק פרודוקטיביות. הטיעון הנגדי הכנה ברור באותה מידה: שלר לא פרסם מערכת מאחדת אחת, השלבים הקתוליים והפנתאיסטיים המאוחרים שלו יושבים יחד בחוסר נוחות, התנהלותו האישית ערערה שוב ושוב את מעמדו המקצועי, והדיכוי הנאצי לאחר 1933 קטע את קבלתו בצורה כה יסודית שהשפעתו מעולם לא השתוותה לזו של בני דורו בעולם דובר האנגלית. גאונותו, אם המילה מתאימה, הייתה בפתיחה מחדש של שאלה שהפילוסופיה סגרה מהר מדי — לא בבניית בניין שהאריך ימים אחריו בשלמותו.
מורשת
התעקשותו של שלר שערך ואהבה הם אובייקטים של ידיעה אמיתית, לא רגש פרטי, עיצבה את האנתרופולוגיה הפילוסופית המאוחרת, את הסוציולוגיה של הידע, ואת זרמי האתיקה הקתולית והפנומנולוגית שהאריכו ימים לאחר הקטסטרופה הפוליטית שכמעט מחקה אותו. חוקרים ממשיכים לתרגם ולהעריך מחדש את עבודתו המאוחרת והקטועה, ומתייחסים לקטיעת הקריירה שלו פחות כאל פסק דין על ערכה ויותר כאל פציעה היסטורית שעדיין עוברת שיקום.