מוריס ראוול: שלמות במחיר של נפח
תוף צד מנגן את אותן שתי תיבות של קצב בערך 170 פעמים. שתי מנגינות מתחלפות מעליו ולעולם לא מתפתחות. כל מה שקורה במשך חמש עשרה דקות קורה בגלל שהתזמור משתנה והנפח עולה, פעם אחת, למודולציית הפתעה אחת בסוף. המלחין שלו תיאר זאת כיצירה "ללא מוזיקה בתוכה". בולרו הוא כעת בין היצירות התזמורתיות המושמעות ביותר שנכתבו אי פעם, מה שהוא או הבדיחה הגדולה של מוזיקת המאה העשרים או ההדגמה המדויקת ביותר שלו למה שתזמור לבדו יכול לעשות.
סיבור, פריז, והדעה הנמוכה של הקונסרבטוריון
ראוול נולד ב-7 במרץ 1875 בסיבור, עיירה בסקית ליד ביאריץ, לאם בסקית, מארי דלואר, ומהנדס וממציא פרנקו-שוויצרי, פייר-ז'וזף ראוול — הורות שמבקרים מסיקים ממנה מסקנות מאז. המשפחה עברה לפריז כשהיה בן שלושה חודשים. הוא התחיל פסנתר בגיל שבע, לקח לימודי הלחנה רשמיים ב-1887, ונכנס לקונסרבטוריון של פריז ב-1889, וזכה בפרס ראשון בפסנתר ב-1891.
הקשר שלו עם המוסד קרס אז פעמיים. ב-1895 הוא גורש על רדיפת קו משלו במקום סגנון הבית. לאחר שהתקבל מחדש ב-1897 תחת חונכותו של גבריאל פורה — הדמות הבכירה היחידה שגיבתה אותו בעקביות — הוא גורש שוב ב-1900. ההנהגה השמרנית של הקונסרבטוריון מצאה אותו קשה, והוא מצא את ההוראה שלהם לא רלוונטית. אף שיפוט לא השתנה.
פרשת ראוול
הקרע הפך לשערורייה לאומית ב-1905. בתחרות על פרס רומא, אז כבר מלחין משחקי מים ורביעיית המיתרים, ראוול הודח בסיבוב המוקדם. ההדחה הייתה כל כך בלתי ניתנת להגנה עד שהיא חשפה את השחיתות המוסדית של חבר המושבעים בציבור. המנהל תאודור דובואה התפטר; פורה השתלט ורפורמה בקונסרבטוריון. זה נותר אחד המקרים הבודדים שבהם אמן הפסיד פרס וניצח את המוסד.
כתיבה לפסנתר כאילו היה תזמורת
היצירות שעשו את שמו הן מחקרים בסוג ספציפי של דיוק. משחקי מים (1901) המציאו מחדש איך טקסטורת פסנתר צרפתית יכולה להישמע; רביעיית המיתרים הגיעה ב-1902–03; וגספאר של הלילה (1908) הוא מחזור וירטואוזי שפסנתרנים עדיין מודדים את עצמם מולו. ב-1912 הגיע דפניס וכלואה, הקנבס התזמורתי הגדול ביותר שלו.
השיטה שלו הייתה עקבית ואיטית. הוא בדרך כלל הלחין בפסנתר ותזמר לאחר מכן, כשהוא מתייחס לתזמור כפעולת החלטה נפרדת ולא כשכבת צבע. הוא כינה את עצמו עובד איטי וקפדן, המעריך בהירות מלודית ודיוק פורמלי על פני ספונטניות, והפרפקציוניזם שלו היה שם דבר בקרב בני דורו. לאורך קריירה מלאה הוא הפיק רק כשישים יצירות הניתנות לביצוע, והוא לא כתב לא סימפוניות ולא מוזיקת כנסייה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא סווג באופן שגרתי לצד דביוסי תחת אימפרסיוניזם, תווית שהוא דחה על בסיס שהמוזיקה שלו הייתה קפדנית יותר מבחינה פורמלית. החברות בין שני הגברים התקררה באמצע שנות ה-1900 תחת לחץ של פלגנות ביקורתית וגירוי אישי, ואחרי מותו של דביוסי ב-1918 ראוול היה, בהסכמה כללית, המלחין המוביל בצרפת.
המלחמה, והטומבו
במרץ 1915, בגיל ארבעים, ראוול התגייס כנהג משאית לרגימנט הארטילריה השלושה עשר, כשהוא גורר תחמושת בתנאים מסוכנים ונדבק בדיזנטריה אמבית. בינואר 1917 אמו מתה, מכה שממנה חשבו הקרובים אליו שהוא מעולם לא התאושש. קבר קופרן (Le Tombeau de Couperin), שנכתב לאורך 1914–17, שייך לאותן שנים, ולוקח את כותרתו ואת דרכו ממסורת מקלדת צרפתית עתיקה בשתי מאות מהמלחמה שדרכה חובר.
ב-1920 הוא דחה את לגיון הכבוד, עקבי עם ספקנות של כל החיים לגבי כבוד המדינה. ב-1921 הוא עבר למונפור-ל'אמורי, שם נשאר.
עידן המכונה
העבודה המאוחרת קשה ומוזרה יותר ממה שהמוניטין של אלגנטיות מרמז. הוואלס הגיע ב-1920. התזמור שלו מ-1922 לתמונות בתערוכה של מוסורגסקי הוא כל כך סמכותי שהגרסה שרוב העולם מכיר היא של ראוול ולא של מוסורגסקי. ב-1926 הגיעה האופרה הילד והקסמים, לליברית מאת קולט.
ואז בולרו, שהוזמן ב-1928 על ידי הרקדנית אידה רובינשטיין. לראוול הייתה משיכה מתועדת למכונות ולצליל תעשייתי, והיצירה היא מכונה: אוסטינטו שלא משתנה, קרשנדו שלא עוצר. כשהמלחין הקובני חואקין נין התנגד לקצב שלו, ראוול השיב שהעניין הוא "חסר עניין לחלוטין". סיבוב ההופעות בצפון אמריקה ב-1928 לקח אותו דרך עשרים וחמש ערים בארצות הברית ובקנדה עם רוב התזמורות המובילות; בניו יורק קהל שלם קם למחוא לו כפיים כשהוא עלה לבמה. שני הקונצ'רטי לפסנתר הגיעו ב-1930–31 — אחד בסול, אחד ברה ליד שמאל בלבד — כשהם סופגים הרמוניית ג'אז מבלי לשחרר את המסגרת הקלאסית.
מדוע מוריס מכונה גאון
האיכות היא דיוק. המתנה של ראוול הייתה לדעת, במידה מצמררת, מה צליל נתון יעשה — איזה כלי, באיזה דינמיקה, באיזה רגיסטר, יפיק את האפקט שהוא כבר החליט עליו. הסיכום של בריטניקה עליו הוא פסק הדין הסטנדרטי והוגן: מלחין "הידוע במלאכת המוזיקה שלו ובשלמות הצורה והסגנון". בולרו הוא ההוכחה הקיצונית, יצירה שכל תוכנה הוא תזמור; העיבוד לתמונות הוא הסוג השני של הוכחה, פעולת תזמור משכנעת כל כך שהיא החליפה את המקור במוח הציבורי.
טיעון הנגד חייב להילקח ברצינות, כי ראוול סיפק את רובו בעצמו. התפוקה שלו הייתה קטנה, בערך שישים יצירות, ללא סימפוניה וללא מוזיקה דתית — הוא עבד במיניאטורות ובמחוות בודדות. הוא תיאר את היצירה המפורסמת ביותר שלו ככזו שאין בה מוזיקה, וקריאה עוינת של הערה זו מוחקת את כל הדרך המאוחרת כמשטח מבריק מעל מסגרת ריקה. הוא גם, בנרטיב הסטנדרטי, השני מבין שני המלחינים הצרפתים הגדולים של דורו: החידושים של השפה ההרמונית מיוחסים לדביוסי, וראוול מוצג כחסיד ממושמע יותר.
העמדה הכנה היא שהגאונות שלו היא של מלאכה ולא של מהפכה, ושההבחנה חשובה פחות ממה שהיא נשמעת. הוא לא הפך את שפת המוזיקה. הוא השיג משהו שניתן לטעון שהוא נדיר יותר — גוף עבודה שבו, לאורך ארבעה עשורים, כמעט שום דבר אינו מקורב.
השתיקה
תאונת מונית ב-1932 עשויה הייתה להחמיר מצב נוירולוגי שכבר היה בעיצומו. אובדן זיכרון מתקדם ואפאזיה הגיעו לאחר מכן; האיש של דיוק מוחלט איבד גישה לשפה, וב-1933, לא יכול היה להלחין יותר בכלל. הוא עבר ניתוח מוח בדצמבר 1937 ומת ב-28, בגיל שישים ושתיים. על טבע המחלה עדיין מתווכחים, עם דמנציה פרונטו-טמפורלית, אלצהיימר ומחלת קרויצפלד-יעקב בין ההצעות. מה שהשאיר קטן, וכמעט שום דבר ממנו לא התיישן.