מוריס מטרלינק: המחזאי של הדברים שלא נאמרו
באוגוסט 1890 אוקטב מירבו נתן את הטור שלו ב'לה פיגארו' למחזה שכמעט אף אחד לא קרא, מאת עורך דין מגנט שכמעט אף אחד לא שמע עליו. ההודעה הייתה אקסטטית, וזה עבד: תוך שבועות מוריס מטרלינק, בן עשרים ושבע ולאחרונה נמלט מפרקטיקה משפטית שלא אהב, היה המחזאי המדובר ביותר בצרפת. הוא כתב מחזה שבו האירועים המכריעים קורים מחוץ לבמה, הדמויות לא יכולות לראות, והדיאלוג הוא בעיקר התחמקות. זה היה בדיוק מה שאירופה רצתה.
החממות של נוטריון
הוא נולד ב-29 באוגוסט 1862, בגנט, למשפחה עשירה דוברת צרפתית. אביו, פולידור, היה נוטריון שהחזיק חממות באחוזה המשפחתית; אמו, מתילד קולט פרנסואז ואן דן בוש, הגיעה מכסף משלה. החממה תספק את הדימוי השולט של ספרו הראשון, ואולי של כל דמיונו — סגור, לח, חסר אוויר, מלא בדברים שצומחים בחושך.
בספטמבר 1874 הוא נשלח למכללה הישועית סנט-בארב, שם יצירות תיאטרוניות הוגבלו מסיבות דתיות. הכליאה הפיקה סלידה לכל החיים מהכנסייה הקתולית ומהדת המאורגנת בכלל, טינה שהוותיקן החזיר עליה בסופו של דבר על ידי הצבת יצירותיו המלאות ב'אינדקס ליברורום פרוהיביטורום' (רשימת הספרים האסורים) ב-1914. הוא למד משפטים באוניברסיטת גנט, קיבל את התואר ב-1885, ועסק בכך בקצרה לפני שנטש זאת.
פריז, והפנייה הסימבוליסטית
בפריז הוא מצא את הסימבוליסטים, ובויליאר דה ל'איל-אדם השפעה מכרעת. השירים של סר חוד (חממות) הופיעו ב-1889, באותה שנה כמו הנסיכה מאלן, המחזה שמירבו יהפוך למפורסם באוגוסט שלאחר מכן. מטרלינק היה פתאום דמות ציבורית, והייתה לו שיטה ללכת עם התהילה.
תיאטרון הלא-נאמר
השיטה הייתה חיסור. הפולש והעיוורים, שניהם מ-1890, הם ההצהרות הטהורות ביותר של מה שנקרא דרמה סטטית: תיאטרון עם הפעולה שהוצאה ממנו. משפחה יושבת בחדר בזמן שמשהו מתקרב שאף אחד לא יקרא לו בשם. קבוצה של אנשים עיוורים מחכה ביער למדריך שכבר מת ביניהם, ללא הבחנה. השורות שטוחות במכוון, כמעט מגושמות, והאימה מיוצרת כולה על ידי מה שהם מסרבים לומר.
שתיקה הפכה לכלי שהוא יכול לכתוב עבורו, כפי שמלחין כותב הפסקות. הוא נמשך למריונטות, תוך שימוש בדמויות בובות כדי להציג בני אדם כדברים שמוזזים על ידי יד בלתי נראית, והוא הפך את הגורל לשמיע בדיוק על ידי סירוב לתאר אותו. הצעה עשתה את העבודה שהצהרה עושה במחזות של אנשים אחרים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פליאס, ודביוסי
פליאס ומליסנד (1892) היא יצירת המופת של אותה שיטה והסיבה שהשיטה שרדה. קלוד דביוסי בילה את רוב העשור, מ-1893 עד 1902, בהפיכתה לאופרה שנשאה את האווירה של מטרלינק הרבה מעבר לתיאטרון.
מ-1895 הזמרת והשחקנית ז'ורז'ט לבלן הפכה לבת זוגו ולמפרשת תפקידיו הנשיים; הם חיו בפאסי, אז מ-1906 בגראס שבדרום, וביימו מחזות במנזר בנורמנדי. הקשר נמשך עד 1918. לא כל הצלחה הייתה נקייה: מונה ואנה משכה האשמות שהוא השאיל מלוריה של רוברט בראונינג. בלגיה העניקה לו את הפרס התלת-שנתי לספרות דרמטית ב-1903.
הדבורה, הפרח, הציפור הכחולה
המאמרים הפכו אותו לעשיר. אוצר הענווים (1896) הציג את המיסטיקה שלו; חיי הדבורים (1901) התייחס לכוורת כשיר על מטרה קולקטיבית; אינטליגנציית הפרחים (1907) הרחיבה את הטיעון לצמחים ונשאה אהדה ברורה לרעיונות סוציאליסטיים. אז הגיעה הציפור הכחולה (1908), מחזה האגדה שבו הילדים טילטיל ומטיל צדים אחר אושר — ההצלחה העכשווית הגדולה ביותר שלו בפער.
ב-1911 האקדמיה השוודית העניקה לו את פרס נובל לספרות "בהערכה לפעילויותיו הספרותיות רבות הצדדים, ובמיוחד ליצירותיו הדרמטיות, המצטיינות בעושר של דמיון ובדמיון פואטי, החושף, לעיתים במסווה של אגדה, השראה עמוקה".
פרשת הטרמיטים
ב-1926 הוא פרסם את חיי הטרמיטים, ששחזר כמות גדולה מדי סיל ואן די מיר (נשמת הטרמיט), שפורסם בשנה הקודמת באפריקאנס על ידי חוקר הטבע הדרום אפריקאי אז'ן מארה. מארה האשים אותו ישירות בניכוס הרעיון של קן הטרמיטים כיחידה אורגנית. הביבליוגרפיה של מטרלינק לא מפרטת אותו. האפריקאנס של המקור השאירה אותו מחוץ לטווח הראייה האירופי, והגניבה נותרה ללא עונש ברובה. פרופסור וי. אי. ד'אסונוויל תיאר מאוחר יותר את האשם כ"זוכה פרס נובל שמעולם לא ראה טרמיט בכל חייו".
מדוע מוריס מכונה גאון
הטיעון טכני, צר ואמיתי. מטרלינק גילה איך להכניס אימה לבמה ללא אירוע. הדרמה האירופית רצה על פעולה — רצח, זיהוי, היפוך — ובהפולש ובהעיוורים הוא הסיר את כולה ומצא שהמתח נשמר בכל מקרה. מה שהחליף את העלילה היה אווירה תחת לחץ: דיבור בנאלי, דמויות עיוורות או מחכות, ומשהו מתקרב שהטקסט לא יזהה. שתיקה הפסיקה להיות פער בין שורות והפכה לחומר שהוא יכול לעצב. השימוש שלו במריונטות היה חלק מזה, והציג אנשים כדמויות שמופעלות על ידי יד שהם לא יכולים לראות. האקדמיה השוודית, שהושיטה יד למונחים, שיבחה את "עושר הדמיון" שלו ואת "ההשראה העמוקה" החבויה בלבוש אגדה.
טיעון הנגד חמור, והכנות דורשת אותו. כמעט כל מה שמצדיק את המילה נכתב בין 1889 ל-1894 — חלון של חמש שנים בפתיחת קריירה שנמשכה עוד חמישים וחמש שנים. מה שבא לאחר מכן היה מחזה אגדה ומדף של מאמרים פופולריים חינניים. הוא הואשם בהשאלה מבראונינג עבור מונה ואנה, וגרוע מכך בהרבה בהרמת הרעיון המרכזי של מארה עבור ספר הטרמיטים ללא הכרה. כתיבת הטבע שהפכה את הונו הייתה עבודה של אדם ש, לפי דיווח של חוקר אחד, מעולם לא בחן את החרק שעליו כתב ספר. ההמצאה הייתה אמיתית וקבועה. חלק גדול מהתפוקה שנבנתה על המוניטין שלה לא הייתה כזו.
מורשת
לאחר שנדחה על ידי לגיון הזרים הצרפתי על רקע גיל כשגרמניה פלשה ב-1914, הוא נסוג לניס, וב-1940 נמלט מהנאצים דרך ליסבון לארצות הברית, וחזר לניס ב-10 באוגוסט 1947. המלך אלברט הראשון הפך אותו לרוזן ב-1932, אם כי הוא מעולם לא השלים את הפורמליות של האצולה. הוא עמד בראש PEN אינטרנשיונל מ-1947 עד 1949 ולקח את מדליית האקדמיה הצרפתית לשפה הצרפתית ב-1948. הוא מת בניס ב-6 במאי 1949, לאחר התקף לב.
המוניטין שלו עדיין נח במקום שבו התיישב בשנות ה-90 של המאה ה-19, על קומץ מחזות קצרים שבהם שום דבר לא קורה והכל מורגש. זו אנדרטה קטנה יותר ממה שנובל רמז, ועמידה יותר ממה שהחקיינים שלו הצליחו.