מתיו בולטון: האיש שמכר קיטור לעולם
כאשר ג'יימס ואט (James Watt) חשש שמנוע הקיטור שבנה למחצה לעולם לא ימצא שוק, דווח כי מתיו בולטון (Matthew Boulton) אמר לו שהוא מוכר לעולם "את מה שכל העולם חפץ בו — כוח". זו לא הייתה התרברבות אלא תוכנית עסקית. בולטון לא המציא את מנוע הקיטור, את מכבש המטבעות המודרני, או כל חפץ בודד שנושא את שמו בלבד — אך ללא המפעל שלו, ההון שלו ויכולות השיווק הבלתי נלאות שלו, המכונה שהפכה לסמל של המהפכה התעשייתית עשויה הייתה להישאר סקרנות סקוטית.
תעשייה בירמינגהמית, בירושה ובתמורה
מתיו בולטון נולד בבירמינגהאם (Birmingham) ב-14 בספטמבר 1728 (מקורות מסוימים מציינים את ה-3 בספטמבר), בנו של יצרן מוצרי מתכת קטנים — אבזמים, כפתורים ומוצרי "צעצועים" אחרים, כפי שכונה התחום בפי העוסקים בו. הוא הפגין כישרון מוקדם לעסקים, ועל פי הדיווחים עיצב אבזם משובץ בהיותו בן שבע-עשרה, דבר שהזניק את הון אביו, ועד גיל עשרים ואחת הוא כבר היה שותף מלא המנהל את פעילות החברה. הוא נישא פעמיים: תחילה למרי רובינסון (Mary Robinson), בת דודה רחוקה, ב-1749, ואחרי מותה ב-1759, לאחותה אן רובינסון (Anne Robinson) בשנת 1760. בני הזוג קבעו את ביתם בבית סוהו (Soho House), מחוץ לבירמינגהאם, למשך שארית חייהם.
סוהו: מפעל שנבנה עבור העתיד
בשנת 1762, עם שותף בשם ג'ון פות'רגיל (John Fothergill), בנה בולטון את מפעל סוהו (Soho Manufactory) בקצה בבירמינגהאם — בית מלאכה גדול שנבנה למטרה זו, ואיחד תחת קורת גג אחת את הייצור של כפתורי זהב וכסף, אבזמים, ציפוי שפילד (Sheffield plate) ומגוון רחב של מוצרי מתכת דקורטיביים, כולל כלי כסף וקישוטי ארמולו (ormolu) מוזהבים. השותפות עם פות'רגיל כמעט קרסה כלכלית במהלך שני העשורים הבאים, אך המפעל עצמו הפך לראווה, ומשך מבקרים סקרנים לראות ייצור מאורגן וממוכן בהיקף שרק לעיתים רחוקות נראה בבריטניה. התיאבון הזה לקנה מידה ולמיכון הוא שהבדיל את בולטון מבעלי המלאכה ובתי המלאכה הקטנים שעדיין שלטו בתעשייה האנגלית.
השותפות עם ואט ומנוע הקיטור
בולטון פגש את בונה המכשירים הסקוטי ג'יימס ואט בשנת 1768. ואט רשם פטנט על מנוע קיטור משופר אך חסר לו ההון, כוח האדם ודיוק הייצור כדי לבנות אותו באופן אמין; המשקיע המקורי שלו, ג'ון רובק (John Roebuck), פשט את הרגל לפני שניתן היה למסחר את המנוע. בולטון קנה את חלקו של רובק בפטנט, וב-1775 רשם באופן רשמי שותפות עם ואט, תוך הבטחת הארכה נדירה של 25 שנים לפטנט המקורי מהפרלמנט — הישג חקיקתי שהעניק ל"בולטון ושות'" (Boulton & Watt) מונופול דה-פקטו על כוח קיטור משופר למשך דור. בעבודה עם המהנדס הצעיר ויליאם מרדוק (William Murdoch), שיכללו השותפים את המנוע לשימוש מעשי, תחילה באספקת מנועי שאיבה לניקוז מכרות הבדיל המוצפים של קורנוול, ולאחר מכן, בדחיפתו של בולטון, בפיתוח מנוע דו-פעולתי סיבובי שזכה לפטנט ב-1782 — הגרסה שיכלה לסובב גלגל ולא רק לשאוב מים, וכך יכלה להניע טחנות, מפעלים, ובסופו של דבר את התחבורה עצמה. עד שנת 1800, כ-500 מנועי "בולטון ושות'" פעלו ברחבי בריטניה ומחוצה לה. הדוגמה העתיקה ביותר ששרדה לעבודתם, מנוע הידוע בשם "בס הזקנה" ("Old Bess"), שנבנה ב-1777, שמורה כיום במוזיאון המדע בלונדון. היסטוריונים של התקופה מייחסים למנוע של "בולטון ושות'" את "התנעת המהפכה התעשייתית בבריטניה הגדולה כמעט באופן בלעדי".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →תפקידו של בולטון בשותפות זו היה לעיתים רחוקות מכני. ואט היה המהנדס; בולטון היה המממן, בונה המפעלים ואיש המכירות ששמר על יציבות העסק לאורך שנים של פיתוח יקר, ניהל את הארכת הפטנט בלונדון, ודחף את ואט — לעיתים קרובות בניגוד לאינסטינקטים הזהירים יותר שלו — לעבר המצאות שימכרו בפועל.
המצאת המטבע מחדש
בשנות ה-80 של המאה ה-18 הפנה בולטון את תשומת ליבו לבעיה שהמדינה עצמה לא הצליחה לפתור: מטבעות הנחושת של בריטניה היו גסים, לא עקביים וקלים לזיוף. הוא יישם כוח קיטור על מכונות הטבעה, רשם פטנט על מכבש המונע בקיטור בשנת 1790 ובנה את מטבעת סוהו (Soho Mint) כדי לייצר מטבעות שנטבעו מכנית בתקן אחיד שקשה לזייפו. המכבשים שלו ייצרו מטבעות נחושת ממשלתיים, כולל פני ה"גלגל" (cartwheel) המפורסם משנת 1797 ושני פני, שנטבעו עבור המטבעה המלכותית (Royal Mint), ומטבעות עבור חברת הודו המזרחית וממשלות זרות; מאוחר יותר הוא סיפק ציוד הטבעה שלם המונע בקיטור למוסדות בחו"ל, כולל מטבעה בסנט פטרסבורג, ובסופו של דבר למטבעה המלכותית עצמה בלונדון. המטבעות היו, לפי דיווחים בני התקופה, עדינים ועמידים הרבה יותר בפני זיוף מכל דבר שהמטבעה של המדינה ייצרה בעצמה.
החברה הירחית
בולטון היה דמות מייסדת ומרכזית ב"חברה הירחית" (Lunar Society) של בירמינגהאם, מועדון לא רשמי של יצרנים, מדענים וממציאים — כולל ואט, הרופא והחוקר ארסמוס דרווין (Erasmus Darwin), הכימאי ג'וזף פריסטלי (Joseph Priestley), והקדר ג'וזאיה ודג'ווד (Josiah Wedgwood) — שנפגשו בקביעות בבית סוהו, ועל פי הדיווחים קבעו מפגשים סביב הירח המלא כדי להקל על הנסיעה הביתה לאור הירח. החברה תפקדה כחדר מנועים של המדע והתעשייה הבריטית בעידן הנאורות, וביתו ומפעלו של בולטון שימשו כמוקד הטבעי שלה. הוא נבחר לעמית בחברה המלכותית (Royal Society) ב-1785, לעמית בחברה המלכותית של אדינבורו (Royal Society of Edinburgh) ב-1783, ומאוחר יותר לחבר בחברה להנדסה אזרחית ובעלים של המכון המלכותי (Royal Institution).
שנים מאוחרות ומוות
בולטון נותר פעיל בשנותיו המאוחרות, הקים תיאטרון בבירמינגהאם ב-1807 והמשיך לפקח על מפעלי סוהו והמטבעה. הוא מת ב-17 באוגוסט 1809, בבית סוהו, כתוצאה מאי-ספיקת כליות, זמן קצר לפני יום הולדתו השמונים ואחד.
מדוע מתיו מכונה גאון
הטענה לגאונותו של בולטון אינה הקלאסית של ממציא בודד עם רעיון יחיד. הוא לא תכנן את מנוע הקיטור — ואט עשה זאת — והוא לא המציא את הטבעת המטבעות. מה שבולטון סיפק היה נדיר יותר בספרי ההיסטוריה דווקא משום שהוא פחות גלוי: הדמיון הארגוני והמסחרי לקחת המצאה שברירית ודלת תקציב ולהפוך אותה לתעשייה. הוא ראה, בצדק ושנים לפני רוב בני דורו, שהמנוע של ואט זקוק לא רק לשכלול אלא להון, לייצור מדויק בקנה מידה של מפעל, להגנת פטנט שהובטחה באמצעות תמרונים פוליטיים, ולשיווק אגרסיבי ללקוחות חדשים לחלוטין, מבעלי מכרות בקורנוול ועד ממשלות זרות. זו גאונות של תשתיות ושיווק ולא של פיזיקה — אותו אינסטינקט שאפשר לו לראות, באופן עצמאי, שבעיית המטבע של בריטניה הייתה בעיית ייצור שניתן לפתור בעזרת אותה טכנולוגיית קיטור שכבר שלט בה. מקרה הנגד הכן הוא אמיתי: השותפות המוקדמת של בולטון עם פות'רגיל כמעט נכשלה, שמו הפרטי אינו קשור לשום חוק מדעי או המצאה משלו, וללא המקוריות המכנית האמיתית של ואט לא היה מנוע למכור. הוא היה, על פי העדויות, המאפשר החיוני להמצאות של אנשים אחרים ולא גאון ממציא בזכות עצמו — הבחנה שהחברה הירחית עצמה, שהעריכה תובנות מדעיות מקוריות, כנראה הייתה מזהה בו לא פחות מאשר בכל אדם אחר.
מורשת
מפעל סוהו איננו עוד, אך "בס הזקנה" שורד במוזיאון המדע, ודמותו של בולטון מופיעה כעת לצד זו של ואט על שטר ה-50 ליש"ט הבריטי, כבוד משותף נדיר. היסטוריונים של המהפכה התעשייתית מתייחסים לשותפות "בולטון ושות'" כמודל לאופן שבו המצאה הופכת לתעשייה: לא רק דרך הגאונות של הממציא, אלא דרך שותף המסוגל לממן אותה, לייצר אותה בהיקף נרחב, להגן עליה בחוק ולמכור אותה לעולם שעדיין לא ידע שהוא זקוק לכוח לפי דרישה.