מאטסו באשו: הנודד שהפך שבע עשרה הברות לבנות אלמוות

באביב 1689, אדם שברירי באמצע שנות הארבעים לחייו מכר את ביתו באדו, חילק את רוב מה שהיה בבעלותו, ויצא ברגל לעבר הצפון הפראי של יפן. חברים חשבו שהמסע עלול להרוג אותו; שודדים, מעברי הרים ומחלות עמדו בינו לבין החוף הרחוק. הוא הלך בכל זאת, כשהוא נושא מעט יותר ממעיל נייר, כלי כתיבה ורעיון: ששיר של שבע עשרה הברות, עשוי כראוי, יכול להכיל את העולם כולו. האיש היה מאטסו באשו, והתיעוד של אותה הליכה — אוקו נו הוסומיצ'י, הדרך הצרה לצפון העמוק — הפך לאחת היצירות האהובות ביותר בהיסטוריה של הספרות היפנית.

בן לוויה של סמוראי

באשו נולד ב-1644 באואנו, במחוז איגה, עיר טירה דרומית-מזרחית לקיוטו, למשפחה מדרגת סמוראים זוטרה שירדה מנכסיה. שם הולדתו היה מאטסו קינסאקו. בצעירותו נכנס לשירותו של טודו יושיטאדה, יורש צעיר של המשפחה השלטת המקומית שהיה מבוגר ממנו בשנתיים בלבד. אדון ומשרת חלקו תשוקה להאיקאי — השירה המשורשרת השובבה והאופנתית של התקופה — וחיברו יחד בהדרכת משוררים מבוססים.

ואז, ב-1666, יושיטאדה מת בפתאומיות. האובדן עקר את באשו הצעיר ממקומו. הוא עזב את שירות הסמוראים שלו ומסר את עצמו לשירה — החלטה שהחליפה ביטחון בחיים של עוני מכוון, ובסופו של דבר, אלמוות.

עץ הבננה

עד שנות ה-70 של המאה ה-17 עבר באשו לאדו (טוקיו המודרנית), שם שיריו ושיפוטו את עבודתם של משוררים אחרים זיכו אותו במעגל גדל של תלמידים. ב-1680 הם בנו לו בקתה קטנה מעבר לנהר מההמולה של העיר, ותלמיד שתל באשו — עץ בננה יפני — לידה. המשורר אהב את העץ, עם עליו הרחבים והקרועים בקלות, חסרי תועלת לפרי באקלים ההוא ובאופן כלשהו אצילי בחוסר התועלת שלו. הוא לקח את שמו כשלו. הבקתה הפכה לבאשו-אן הראשונה, ובנו של הפקיד מאיגה הפך לבאשו.

בשנים אלו הוא גם תרגל מדיטציית זן תחת הכומר בוצ'ו, והמשמעת שקעה עמוק באמנותו. השנינות האופנתית של ההאיקאי החלה לפנות את מקומה, בידיו, למשהו אחר: דחיסות, שקט, הדימוי הבודד שנפתח כמו דלת.

הצפרדע

ב-1686, בבקתה, הוא כתב את זה:

פורו איקה יא / קאוואזו טוביקומו / מיזו נו אוטו

בריכה עתיקה — / צפרדע קופצת פנימה, / צליל המים.

שבע עשרה הברות; ללא מטאפורה, ללא מוסר, ללא קישוט. שקט עתיק, תנועה חיה אחת קטנה, והצליל שמחבר ביניהם. זהו השיר המפורסם ביותר בשפה היפנית, ואולי השיר הקצר המפורסם ביותר בעולם. איתו, ההוקו — עד אז בעיקר הבית הפותח השנון של משחק שירה משורשרת — נחשף כאמנות שלמה, המסוגלת להכיל את התפיסה עצמה. מה שהעולם מכנה כיום הייקו יורד מרגע זה.

הדרך הצרה

באשו היה אדם חסר מנוחה, ויצירותיו הגדולות ביותר הן מסעות. ב-1684 הוא יצא למסע הראשון מבין מסעותיו העיקריים, המתועד בנוזאראשי קיקו — רשומות של שלד חשוף למזג האוויר — כותרת שמכריזה על נכונותו למות בצד הדרך למען הדרך. מסעות נוספים הניבו את אוי נו קובומי (רשומות של תרמיל שחוק מהדרך) ויומני מסע אחרים שבהם פרוזה והוקו משתלבים.

יצירת המופת הגיעה ב-1689. עם בן לווייתו סורה, באשו הלך צפונה מאדו אל תוך הפנים העמוקים של הונשו — מסע של כ-2,400 קילומטרים במשך כחמישה חודשים, דרך המקדש בניקו, איי מאצושימה, שדה הקרב הישן בהיראיזומי שבו בכה על חורבות התהילה ('עשבי קיץ — / כל מה שנותר / מחלומות הלוחמים'), מעבר למעברי הרים ולאורך חוף ים יפן המחוספס. הפרי הספרותי של אותה הליכה, אוקו נו הוסומיצ'י, מלוטש במשך שנים לאחר מכן, ממזג יומן מסע, שירת פרוזה והוקו למדיטציה על ארעיות, יופי ודמויות העבר השירי שאת עקבותיהן חיפש. דורות של קוראים — ועולי רגל שמשחזרים את המסלול עד היום — דירגו אותו בין ההישגים העליונים של הספרות היפנית.

סאבי, קארומי, והמסע האחרון

באשו לא רק כתב שירים גדולים; הוא ניסח מה הם צריכים להיות. הוא הוקיר סאבי — היופי שנדבק לדברים בודדים, זקנים ובלויים — ובשנותיו האחרונות דחק בתלמידיו לקארומי, 'קלילות': שירה שנוגעת בעולם הרגיל בעדינות, מבלי להתאמץ להשפיע. אידיאלים אלו, יותר מכל ספר חוקים של ספירת הברות, הם ירושתו למסורת ההייקו, ביפן ובכל שפה שאימצה מאז את הצורה.

הוא המשיך לנוע כמעט עד הסוף. ב-1694, במסע נוסף, הוא חלה באוסקה. שירו האחרון, שחובר על ערש דווי, הוא האפיטף של הנודד שכתב כל חייו:

טאבי ני יאנדה / יומא וא קארנו וו / קאקמגורו — חולה במסע, / חלומותיי נודדים / מעל שדות קמולים.

הוא מת ב-28 בנובמבר 1694, מוקף בתלמידים.

מדוע זה משנה

שום ציון IQ לא יכול להתקיים עבור משורר שנולד ב-1644, ואף אחד לא נטען כאן; הגאונות של באשו נמדדת אחרת. הוא לקח את הצורה השירית הרצינית הקצרה ביותר עלי אדמות והוכיח שהיא יכולה להכיל בדידות, היסטוריה, הומור והארה — ואז הלך אלפי קילומטרים כדי למלא אותה בעולם. כל הייקו שנכתב היום, ביפנית או באנגלית או בכל אחת מעשרות השפות שהצורה כבשה, עומד בצל עץ הבננה. מעטים הסופרים בכל ציוויליזציה שעשו כל כך הרבה עם כל כך מעט — וכלכלה זו, האינסוף המשתמע מהמינימלי, היא החתימה האמיתית של מוחו.