מאטס וילאנדר (Mats Wilander): האיש שקיבל את כל מה שרצה
ב-11 בספטמבר 1988 ניצח מאטס וילאנדר את איוואן לנדל (Ivan Lendl) בגמר אליפות ארצות הברית הפתוחה לאחר ארבע שעות וחמישים וארבע דקות, הגמר הארוך ביותר שנראה בטורניר עד אז. הניצחון העניק לו את תואר המייג'ור השלישי שלו באותה שנה ואת הדירוג הראשון בעולם שאחריו רדף מאז שהיה נער. הוא החזיק בדירוג זה במשך עשרים שבועות בסך הכול, והוא בילה את שארית חייו בהסבר, בכנות יוצאת דופן, על מה שקרה לאחר מכן: הוא הגיע לפסגה וגילה שהוא כבר לא רוצה להיות שם. זהו אחד מסיפורי האזהרה הגדולים של הספורט, והוא דבק באחד השחקנים האינטליגנטים ביותר שהחזיקו אי פעם מחבט.
וקשה (Växjö), ונער בן שבע-עשרה ברולאן גארוס
הוא נולד בוקשה, בדרום שוודיה, ב-22 באוגוסט 1964, לדור שגדל בצפייה בביורן בורג (Björn Borg) והרים מחבטים בגללו. ב-1982 הגיע וילאנדר לאליפות צרפת הפתוחה ללא דירוג כשהוא בן שבע-עשרה, וניצח, בין היתר, את איוואן לנדל וגיז'רמו וילאס (Guillermo Vilas) בדרכו לתואר. הוא הפך לאלוף הגראנד סלאם הצעיר ביותר בהיסטוריה לגברים עד לאותה נקודה. הוא טרם ניצח בטורניר מקצועני מכל סוג שהוא.
הנקודה שהחזיר
הרגע המצוטט ביותר מאותם שבועיים לא היה חבטה. בחצי הגמר מול חוסה לואיס קלרק (José Luis Clerc), בנקודת משחק, החלטת קו הלכה לטובתו של וילאנדר והוא לא האמין בה. הוא ביקש מהשופט לשחק את הנקודה מחדש במקום לנצח במשחק על סמך החלטה שחשב שהייתה שגויה. הוא ניצח בכל מקרה, ומאוחר יותר קיבל על כך את גביע הפייר פליי העולמי על שם פייר דה קוברטן. בגיל שבע-עשרה, במשחק הגדול בחייו, הוא חישב שהתוצאה שווה פחות מהדיוק של התוצאה – מה שאומר משהו על המזג שאפשר לו מאוחר יותר לעמוד בגמרים של חמש שעות ללא רגש נראה לעין.
שוחק את דרכו בשנות השמונים
מה שבא לאחר מכן היו שש שנים של צבירה בלתי פוסקת. הוא זכה באליפות אוסטרליה הפתוחה ב-1983 וב-1984, שוב באליפות צרפת הפתוחה ב-1985, וצבר סך קריירה של 33 תוארי יחידים ושבעה בזוגות, יחד עם שמונה אליפויות גרנד פרי סופר סדריס (Grand Prix Super Series) בין 1983 ל-1988. תואר המייג'ור שלו בווימבלדון הגיע בזוגות, ב-1986, מה שהפך אותו לאחד משבעה גברים בלבד שזכו בתוארי מייג'ור על מגרשי דשא, חימר ומשטחים קשים.
הוא היה גם, בהפרש ניכר, שחקן גביע דייוויס החשוב ביותר באותה תקופה. בשבעה גמרים בין 1983 ל-1989 הוא רשם מאזן יחידים של 36–16 והוביל את שוודיה לתואר ב-1984, 1985 ו-1987 – שלושה תארים, לעומת גביע דייוויס יחיד שבורג, על כל ההילה שלו, זכה בו אי פעם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →1988
ואז הגיעה העונה שמגדירה אותו. וילאנדר שיחק בחמישה-עשר טורנירים ב-1988, סיים במאזן 53–11, הרוויח 1,726,731 דולר, וזכה באליפות אוסטרליה הפתוחה, אליפות צרפת הפתוחה ואליפות ארצות הברית הפתוחה. רק ווימבלדון חמקה ממנו. גמר אליפות ארצות הברית הפתוחה מול לנדל היה הפסגה וגם הסימן המעיד: משחק שלא הוכרע על ידי חבטות אלא על ידי סירוב להפסיד, כמעט חמש שעות של התשה שבהן השוודי פשוט הוכיח שקשה יותר לשבור אותו מאשר את המדורג 1 בעולם.
הנפילה מהצוק
הדעיכה אחרי 1988 הייתה מהתלולות ביותר שתועדו אי פעם על ידי שחקן בשיאו, ווילאנדר מעולם לא ייפה זאת. המטרה הייתה הדירוג; הדירוג הושג; התשוקה הלכה. ב-1995, במהלך ניסיון קאמבק שהחזיר אותו לאזור המקום ה-45 בעולם, הוא נמצא חיובי לקוקאין באליפות צרפת הפתוחה, וקיבל השעיה של שלושה חודשים כאשר התיק נסגר ב-1997. הוא פרש ב-1996.
החיים השניים
הוא הופיע מחדש כקפטן נבחרת גביע דייוויס של שוודיה, כמאמן – בין חניכיו היו טטיאנה גולובין (Tatiana Golovin) ופול-אנרי מתייה (Paul-Henri Mathieu) – והכי עקבי, כפרשן טלוויזיה ביורוספורט (Eurosport), שם אותו מוח טקטי שפירק יריבים מפרק כעת משחקים מול מצלמה. היכל התהילה של הטניס הבינלאומי הכניס אותו ב-2002. הוא חי בהיילי, איידהו, עם אשתו סוניה, לה נישא ב-1987, וארבעת ילדיהם.
מדוע מאטס מכונה גאון
זוהי טענה לגבי אינטליגנציה טקטית ומיומנות פיזית, לא לגבי אינטלקט, וראוי להציג אותה במונחים אלה. האיכות הספציפית של וילאנדר הייתה פתרון בעיות בתוך משחק ו, באופן יוצא דופן יותר, בתוך קריירה. הוא החל כשחקן קו אחורי טהור של טופ-ספין ושחיקה עם גב יד בשתי ידיים – מחקה של בורג, בעיקרו של דבר, שנבנה כדי להחזיק מעמד מול אנשים על חימר. כמעט אף שחקן שמצליח בשיטה זו לעולם לא משנה אותה, כי זה עובד ומכיוון שבנייה מחדש של טכניקה בטופ של המשחק קרובה להתאבדות מקצועית. וילאנדר בנה מחדש בכל זאת, כשהוא מוסיף דפוסי התקפה וחבטת יעף שימושית, והתוצאה הייתה אדם שיכול לנצח באליפות אוסטרליה הפתוחה על דשא ואז על משטח קשה, את הצרפתית על חימר, את אליפות ארצות הברית הפתוחה על מלט, ותואר ווימבלדון בזוגות. זו לא מיומנות אחת שמוחלת בכל מקום; אלו ארבעה משחקים שונים שנלמדו ברצף.
גרסת המשחק של אותה יכולת היא מה שיריבים מצאו כבלתי נסבל. הוא קרא דפוסים, שינה את צורת הראלי במקום את העוצמה שלו, והיה מוכן לשחק במשך חמש שעות כדי להפוך יתרון טקטי קטן להכרעתי. גמר אליפות ארצות הברית הפתוחה ב-1988 הוא ההוכחה: הוא ניצח את השחקן הטוב בעולם על ידי כך שהערים עליו במשך כמעט חמש שעות.
מקרה הנגד הוא משמעותי והוא לא היה מתווכח עם רובו. עשרים שבועות במקום ה-1 הם שלטון צנוע; שבעה תוארי מייג'ור ביחידים מציבים אותו הרחק מאחורי הגדולים של המאה שלו; הוא מעולם לא זכה בווימבלדון ביחידים, התואר האחד שהיה מיישב את הוויכוח. סגנונו נחשב ברובו למונוטוני – מלחמת התשה ולא מפגן של כישרון – ורב מה שנראה כגאונות הוא למעשה סבילות יוצאת דופן לשעמום ולכאב. מעל לכל, הקריסה אחרי 1988 מעידה על כך שמה שהניע אותו היה אמביציה ולא אובססיה: ברגע שהמטרה הושגה, המכונה עצרה. בדיקה חיובית לקוקאין ב-1995 סגרה את קריירת המשחק בטון הפחות מכובד שיש. גאונות, כאן, פירושה מוח טקטי נדיר השוכן בגוף ממושמע מספיק כדי לבצע את מה שהמוח ראה – במשך כשבע שנים.
מורשת
הוא התשובה לשאלה שרוב האנשים טועים בה: השוודי עם יותר גביעי דייוויס מבורג, יותר תוארי מייג'ור על יותר משטחים, והאדם היחיד בעידן שלו שזכה בשלושה מתוך הארבעה בעונה אחת מבלי להיחשב מעולם לכישרון טבעי. תואר הרולאן גארוס שלו ב-1982, בו זכה ללא דירוג בגיל שבע-עשרה, עמד כסטנדרט לבשלות מוקדמת של נערים במשחק הגברים במשך שנים. ונקודת המשחק שהוחזרה מול קלרק עדיין נלמדת כדוגמה הטהורה ביותר לספורטיביות שיש לספורט – ילד שסירב להפוך לפיינליסט גראנד סלאם בגלל החלטה שגויה, והפך לאחד כזה בכל מקרה שתי נקודות מאוחר יותר.