מאט דיימון: התסריטאי שהתפרסם ממשחק
מתישהו בסביבות 1990, סטודנט לתואר ראשון בהרווארד שחי בלוול האוס הגיש טיפול לסרט עבור מטלה בשיעור אנגלית. שבע שנים לאחר מכן המטלה הזו, שנכתבה מחדש עם הילד שגדל בבית השכן בקיימברידג', זכתה בפרס האוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר. מאט דיימון בילה כעת כמעט שלושים שנה ככוכב קולנוע, והדבר המרשים ביותר שעשה נותר עבודה אקדמית.
קיימברידג'
מתיו פייג' דיימון נולד ב-8 באוקטובר 1970 בקיימברידג', מסצ'וסטס, לקנט דיימון, ברוקר, וננסי קרלסון-פייג', פרופסור לחינוך לגיל הרך. הוא למד בבית הספר התיכון קיימברידג' רינג' אנד לטין, היה תלמיד חזק, השקיע את עצמו בתיאטרון בית הספר וזוקף לזכות מורה הדרמה שלו גרי ספקה השפעה מעצבת. שני רחובות משם גר בן אפלק, והחברות שבאה בעקבותיה בנתה את שתי הקריירות שלהם.
הוא נכנס להרווארד ב-1988 ועזב ב-1992, סמסטר אחד לפני סיום הלימודים, כדי לקחת את התפקיד הראשי בג'רונימו: אגדה אמריקאית. הוא כבר הופיע במיסטיק פיצה (1988) וקשר בכל מחיר (1992). מה שבא לאחר מכן היה השחיקה הסטנדרטית של שחקן צעיר, מנוקדת במעשה של קיצוניות: עבור אומץ תחת אש (1996) הוא איבד כמות מסוכנת של משקל כדי לגלם חייל מכור לסמים, פיסת מחויבות פיזית שגרמה לו להיות מורגש לפני כל דבר אחר. פרנסיס פורד קופולה ליהק אותו למוריד הגשם ב-1997.
התסריט
התסריט של סיפורו של ויל האנטינג צמח מטיפול של דיימון בהרווארד ופותח עם אפלק לאורך תחילת שנות ה-90, תוך הסתמכות על החינוך שלהם בקיימברידג'. קאסל רוק קנתה אותו ראשונה; השניים תמרנו אותו אז למירמקס. גאס ואן סנט ביים. הסרט הפך את דיימון לכוכב — וראייטי כינה זאת "הופעה כריזמטית בתפקיד תובעני שנועדה להזניק אותו לכוכבות" — והביא לו מועמדות לפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר. הוא ואפלק זכו באוסקר ובגלובוס הזהב על התסריט. דיימון היה בן עשרים ושבע.
הכוכב הנסיגתי
מה שעשה עם התהילה מעניין יותר מהתהילה. להציל את טוראי ראיין (1998) הציב אותו במרכז סרט המלחמה של ספילברג כאובייקט כמעט נעדר של מסע. המהמרים (1998) והכישרון של מר ריפלי (1999) הגיעו לאחר מכן. אז הוא בנה שני זכיונות בבת אחת: טרילוגיית אושן מ-2001 עד 2007, שבה גילם את החבר הכי פחות זוהר באנסמבל של כוכבי על, וסרטי בורן מ-2002, שבהם הפך מתנקש אמנזי לאחת מדמויות האקשן המשפיעות ביותר של המאה. ההערכה של ה-BBC לזהות אבודה הייתה שהוא היה "אחד מגיבורי האקשן הטובים ביותר" שעושה "הרבה עם מעט מאוד".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הביטוי הזה הוא המפתח אליו. בביקורת על השתולים (2006), הניו יורק טיימס זיהה את "יכולתו לסגת לתוך סרט תוך שהוא גם נוכח במלואו" — תיאור של טכניקה יוצאת דופן באמת, כזו שרצה נגד כל אינסטינקט ששחקן ראשי מאומן שיהיה לו. הוא לקח מועמדות לאוסקר לשחקן משנה על גילום קפטן הספרינגבוקס פרנסואה פינאר באינוויקטוס (2009) של קלינט איסטווד, שם הניו ריפבליק מצאה שהוא ביצע זאת "עם קסם מאופק ויושרה", והופיע באומץ אמיתי (2010), התפשטות, חיי עם ליברצ'ה ובין כוכבים (2014).
להציל את מארק וואטני (2015) נתן לו את ההופעה הסולו המתמשכת ביותר שלו, כבוטנאי התקוע מארק וואטני, וזיכה אותו בגלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר יחד עם מועמדות שלישית לאוסקר למשחק. פורד נגד פרארי (2019) הגיע לאחר מכן, אז הדו-קרב האחרון (2021), שאותו כתב במשותף עם אפלק, ואייר (2023), שאפלק ביים. באופנהיימר (2023) הוא גילם את הגנרל לסלי גרובס, הכלי הבוטה של פרויקט מנהטן; הסרט הפך למכניס ביותר בקריירה שלו. כריסטופר נולאן ליהק אותו מאז כאודיסאוס באודיסאה.
איש העסקים
דיימון בילה את הקריירה שלו בבניית התשתית שרוב השחקנים רק שוכרים. עם אפלק הוא הקים את 'לייב פלאנט', אז את 'פרל סטריט פילמס', אז את 'ארטיסטס אקוויטי' ב-2022. בין 2001 ל-2015 הם הפיקו את פרויקט גרינלייט, סדרת דוקו מועמדת לאמי שכל הנחת היסוד שלה הייתה מתן תקציב ליוצרי סרטים בפעם הראשונה וצילום מה שקרה.
הפילנתרופיה דומה מבחינה מבנית ולא מחוויתית. הוא הקים את קרן H2O אפריקה, שהתמזגה עם 'ווטר פרטנרס' ב-2009 כדי ליצור את Water.org. הוא הקים במשותף את פרויקט 'Not On Our Watch' עם ג'ורג' קלוני, בראד פיט ואחרים כדי לצאת נגד זוועות המוניות, ותומך בקמפיין ONE וב'פידינג אמריקה'. ב-2025 הוא השתתף במי רוצה להיות מיליונר וזכה במיליון דולר עבור Water.org.
הוא פגש את לוסיאנה בוזאן על הסט של תקועים לנצח ב-2003 ונישא לה בלשכת הנישואין במנהטן ב-9 בדצמבר 2005. יש להם שלוש בנות ויש לו בת חורגת. נכון ל-2021 סרטיו הכניסו יותר מ-3.88 מיליארד דולר בקופות בצפון אמריקה.
מדוע מאט מכונה גאון
יש בלבול ברור שיש לנקות תחילה: דיימון גילם גאון מתמטי בסיפורו של ויל האנטינג, והמוניטין של הדמות דלף על השחקן במשך כמעט שלושים שנה. הוא לא ויל האנטינג, ומעולם לא התיימר להיות.
הטיעון שניתן להגנה צר יותר ונשען על כתיבה, לא על משחק. בחור בשנות העשרים לחייו ללא מעמד בתעשייה כתב, בשיתוף פעולה עם חבר, תסריט טוב מספיק כדי לנצח שדה של מקצוענים בפרס האוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר — ועשה זאת על ידי הבנת משהו מבני לגבי איך לגרום לסיפור על מעמד, אינטליגנציה ובוסטון לעבוד על המסך. הוא חזר על הטריק, בצורה פחות מרהיבה, עם הדו-קרב האחרון ב-2021. לצד זה יושבת מיומנות משחק אמיתית שמבקרים ציינו שוב ושוב ובדייקנות: היכולת להחזיק את מרכז הסרט על ידי נסיגה ממנו, להיות, כפי שהניו יורק טיימס הגדיר זאת, נוכח במלואו תוך כדי נסיגה. רוב הכוכבים לא יכולים לעשות זאת, כי כל הערך הכלכלי שלהם תלוי באי-עשיית זאת.
טיעון הנגד הכנה פשוט. שלוש מועמדויות למשחק לאורך שלושה עשורים הניבו אפס אוסקר למשחק. דיימון מעולם לא היה חדשן פורמלי, לקח כמות גדולה של עבודת אולפן רגילה, והטווח שלו צר יותר ממה שמגוון הפילמוגרפיה שלו מרמז — הוא נוטה לגלם גברים אמריקאים הגונים, מוכשרים ופצועים מעט, והוא מגלם אותם בצורה מצוינת. מה שיש לו באמת זה שיקול דעת: לגבי תסריטים, לגבי משתפי פעולה, לגבי מתי להיות הכוכב ומתי להיות השם החמישי בקרדיטים באנסמבל, ולגבי בניית חברות במקום לחכות לשיחות טלפון. זו אינטליגנציה עסקית ופיקחות יצירתית מסדר גודל גבוה. זה לא מה שהמילה גאון בדרך כלל אומרת, וניפוח זה לא עושה לו טובות — ההישג האמיתי, ילד מקיימברידג' שכתב את דרכו לתעשייה במקום לעשות אודישנים, מרשים מספיק ללא קישוט.
מורשת
התרומה המתמשכת של דיימון עשויה להיות המודל ולא סרט בודד: הכוכב שבבעלותו אמצעי הייצור, כותב כשהוא צריך תפקיד שלא קיים, ומתייחס לצדקה למים כבעיה מימונית ולא כהזדמנות לצילום. סרטי בורן שינו את האופן שבו מצולם קולנוע אקשן. סיפורו של ויל האנטינג הוא עדיין מקרה הייחוס למה ששני אלמונים יכולים לעשות עם תסריט טוב ומספיק עצבים כדי לסרב להצעה הראשונה.