מרלן דיטריך: עצמי, שנבנה ומתוחזק
בשנת 1937, כשהקריירה ההוליוודית שלה דועכת והמציגים עומדים להכריז עליה כרעל קופות, מרלן דיטריך לקחה את כל שכרה מ-אביר ללא שריון — 450,000 דולר — והפקידה אותו בנאמנות כדי לעזור ליהודים ומתנגדי משטר להימלט מגרמניה. באותה תקופה, פקידים נאצים פנו אליה בלונדון והציעו לה חזרה ככוכבת הקולנוע המובילה של הרייך. היא סירבה, הגישה בקשה לאזרחות אמריקאית, וויתרה על הדרכון הגרמני שלה. כל השאר — הטוקסידו, התאורה, הפרסונה בת שבעים השנה — הם קישוט על ההחלטה הזו.
ה-Rote Insel, ופרק כף יד שבור
מארי מגדלנה דיטריך נולדה ב-27 בדצמבר 1901 ב-Leberstraße 65 ברובע Rote Insel בברלין-שנברג. אביה לואיס, סגן משטרה, מת ב-1916; אמה וילהלמינה הגיעה מתכשיטני ברלין משגשגים, ונישאה בשנית לקצין גרנדיר שמת בעצמו מפצעי מלחמה עד 1917. בסביבות גיל אחת-עשרה, הילדה איחדה את שני שמותיה הפרטיים לאחד: מרלן.
היא התאמנה ברצינות ככנרית עד שפציעה בפרק כף היד סיימה כל קריירת קונצרטים. בשנת 1922 ניגנה בכינור בתזמורת הבור של קולנוע בברלין ופוטרה לאחר ארבעה שבועות. היא נכשלה באודישן לאקדמיה לדרמה של מקס ריינהרדט ועבדה בתיאטראות שלו בכל זאת כנערת מקהלה. לאורך שנות ה-20 היא הופיעה על במות ברלין ווינה — ודקינד, שייקספיר, שו — איגרופה בסטודיו של סברי מהיר כשהוא הודה לראשונה בנשים, ושתתה בנשפי הדראג ובמועדוני הלסביות של העיר. היא נישאה לרודולף זיבר ב-1923; בתם מריה נולדה בשנה שלאחר מכן. הם מעולם לא התגרשו, לאורך חצי מאה ועשרות רבות של רומנים שלה, שרובם הוא ידע עליהם.
לולה לולה
יוזף פון שטרנברג ליהק אותה כזמרת הקברט לולה לולה בהמלאך הכחול, שצולם בבבלסברג ויצא ב-1930, ולאחר מכן טען שגילה אותה. "Falling in Love Again" הפך אותה למפורסמת בינלאומית. פרמאונט הביאה אותה לאמריקה כדי להיות התשובה שלה לגרבו.
שישה סרטים נוספים באו בעקבותיהם בחמש שנים: מרוקו (1930), שהביא לה את מועמדותה היחידה לפרס האוסקר והציב אותה על המסך בעניבת פרפר לבנה מנשקת אישה; Dishonored; שנגחאי אקספרס; ונוס הבלונדינית; הקיסרית האדומה; והשטן הוא אישה, שבו אמרה שמעולם לא נראתה יפה יותר. התאורה של פון שטרנברג על פניה היא מהנחקרות ביותר בקולנוע.
רעל קופות, והסירוב
כשפון שטרנברג עזב, הקריירה התפרקה. גן אללה ואביר ללא שריון היו יקרים והחזירו מעט, ובמאי 1938 מציגים אמריקאים הציבו אותה ברשימת "רעל הקופות" לצד גרבו, הפבורן, קרופורד ומיי ווסט. דיסטרי רוכב שוב (1939) הציל אותה על ידי היפוך התמונה: נערת סלון רועשת לצד ג'יימס סטיוארט, שרה "See What the Boys in the Back Room Will Have."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →Aus Anstand
מינואר 1942 היא סיירה במכירת איגרות מלחמה, לפי הדיווחים יותר מכל כוכב אחר באמריקה. אז היא הלכה לחזית. שני סיורי USO ארוכים ב-1944 וב-1945 לקחו אותה דרך אלג'יריה, איטליה, בריטניה, צרפת והולנד, ולבסוף לתוך גרמניה עצמה עם הגנרלים גאווין ופטון. בילי ויילדר אמר שהיא הייתה קרובה יותר לקווי החזית מאייזנהאואר. כשנשאלה למה, היא ענתה בשתי מילים: "aus Anstand" — מתוך הגינות.
הרביו שלה כלל שירי סרטים, מסור מוזיקלי שנלמד בברלין של שנות ה-20, ומופע קריאת מחשבות שנלמד לה על ידי אורסון ולס. עבור ענף פעולות המורל של ה-OSS היא הקליטה שירי תעמולה בשפה הגרמנית, כולל "לילי מרלן", המספר האחד שחיילים משני הצדדים אהבו; היא הייתה המבצעת היחידה שידעה למה הם נועדו. היא קיבלה את מדליית החירות בנובמבר 1947, תמיד קראה לה הרכוש הגאה ביותר שלה, ומאוחר יותר את לגיון הכבוד.
בסוף המלחמה היא גילתה שאחותה אליזבת בילתה אותה בניהול קולנוע עבור קציני ה-SS שניהלו את ברגן-בלזן. היא ערבה למשפחה, הגנה עליהם מפני העמדה לדין — ואז מחקה אותם, ואמרה לעולם למשך שארית חייה שהיא בת יחידה.
מופע היחיד
סרטי התקופה שלאחר המלחמה היו טובים ומזדמנים: פרשה זרה של ויילדר, פחד במה של היצ'קוק, עד התביעה, מגע של רשע של ולס, ומשפט נירנברג ב-1961, תפקידה האמיתי האחרון.
מתחילת שנות ה-50 היא עבדה כמעט אך ורק בהופעות חיות. לאס וגאס שילמה לה 30,000 דולר לשבוע ב-1953, שם "שמלת העירום" המקושטת של ז'אן לואי גרמה לשערורייה המיועדת. מאמצע שנות ה-50 ברט בכרך עיבד וניצח עליה, בנה את המופע לערב תיאטרלי מלא — שמלות ונוצות ברבור למחצית הראשונה, כובע צילינדר וזנבות לשנייה, כדי שתוכל לשיר את שירי הגברים. כשעזב, היא כתבה, "עבדתי כמו רובוט, מנסה לכבוש מחדש את האישה הנפלאה שהוא עזר להפוך אותי אליה."
סיבוב ההופעות שלה במערב גרמניה ב-1960 משך איומי פצצה, מפגינים שקראו "מרלן לכי הביתה!" וקהל עצום; וילי ברנד קיבל את פניה. בישראל היא שברה את החרם הלא רשמי על גרמנית על ידי בקשת רשות מהקהל שלה, ואז שרה "Sag mir, wo die Blumen sind". הם העניקו לה את מדליית הגבורה ב-1965.
שדרת מונטן 12
ב-29 בספטמבר 1975 היא נפלה על הבמה בסידני ושברה עצם ירך, מה שסיים את זה. היא פרשה לדירתה בפריז ובילתה שלוש-עשרה שנים כשהיא מרותקת למיטה ברובה, צוברת חשבונות טלפון חודשיים של 3,000 דולר לרייגן, גורבצ'וב ותאצ'ר. היא נתנה למקסימיליאן של לעשות עליה סרט תיעודי ב-1984 בתנאי שלעולם לא יצלם אותה; התוצאה הקולית בלבד הייתה מועמדת לפרס האוסקר. היא מתה מאי-ספיקת כליות ב-6 במאי 1992, בגיל תשעים, והוטסה הביתה להיקבר בשנברג, ליד אמה ומקום הולדתה.
מדוע מרלן נקראת גאון
ה-AFI הציב אותה במקום התשיעי בין אגדות המסך הנשיות הגדולות ביותר של הוליווד הקלאסית ב-1999. המקרה מעולם לא נשען על משחק: היא הייתה מועמדת לפרס אוסקר אחד, על מרוקו, ומעולם לא זכתה.
היכולת היא בנייה עצמית, שנרדפה עם קפדנות של מהנדס במשך שבעים שנה. דיטריך עיצבה פרסונה ואז תחזקה אותה נגד הזמן באמצעים טכניים — הלבשה תחתונה לפיסול גוף, מתיחות פנים עם סרט דבק מתחת לפאות, איפור ותאורה שהיא ציינה בעצמה לאחר שלמדה זאת מ פון שטרנברג. אדית הד חשבה שהיא יודעת יותר על בגדים מכל שחקנית חיה. התיאור של דיטריך עצמה הוא לא סנטימנטלי עד כדי קור: "אני מתלבשת בשביל התדמית. לא בשביל עצמי, לא בשביל הקהל, לא בשביל האופנה, לא בשביל גברים... אני מתלבשת בשביל המקצוע." פיטר בוגדנוביץ' הבחין בתוצאה: "היא מתעלה על החומר שלה... היא מעניקה לכל אחד אווירה של אריסטוקרט, ובכל זאת היא לעולם לא מתנשאת."
פסק הדין הכנה ביותר הגיע מפרנסיס ווינדהאם ב-1964, והוא מכיל את טיעון הנגד שלו: "מה שהיא עושה הוא לא קשה ולא משעשע, אבל העובדה שהיא עושה זאת בכלל ממלאת את הצופים בפליאה... לאלמנטים הכרחיים אלו מרלן דיטריך מוסיפה שלישי — הכוח המסתורי של אמונתה בקסם של עצמה." זו או גאונות או תעלול ביטחון מתמשך, ווינדהאם מסרב לומר מה. לספקן יש יותר: הטווח שלה היה צר, והוא קרס ברגע שפון שטרנברג הפסיק להאיר אותה. הביוגרפיה של בתה מ-1992 מתארת נרקיסיסטית קרה ומניפולטיבית. ואישה שיכלה לעמוד בחזית מתוך הגינות גם התנערה מאחותה והכחישה את קיומה במשך חצי מאה. האומץ המוסרי היה אמיתי. כך גם ההמצאה העצמית. הם היו, אולי, אותה יכולת.
מורשת
ברלין קנתה את עזבונה ב-5 מיליון דולר ב-1993 לאחר שמוסדות אמריקאים דחו אותו: מעל 3,000 תלבושות, 15,000 תצלומים של ביטון, הורסט, הארל וסטייכן, ו-300,000 דפי תכתובת עם המינגוויי, רמרק, קווארד, גאבן, ולס וויילדר, המוחזקים כעת על ידי ה-Deutsche Kinemathek. כיכר מרלן דיטריך נפתחה ב-1997; העיר הפכה אותה לאזרחית כבוד ב-2002. לוח הזיכרון שלה מצטט אותה: "אני, תודה לאל, ברלינאית."