מרלה אולמסטד: הגאונה שהמצלמה הרסה
לקוח בבית קפה מקומי שילם 253 דולר עבור ציור שנוצר בידי ילדה שטרם מלאו לה שלוש שנים. בתוך שנתיים, קנווסים של אותה ילדה — חלקם בגודל חמישה רגל על חמישה – נמכרו בעשרות אלפי דולרים, ומבקרים מיהרו לשלוף את השמות קנדינסקי ופולוק. ואז CBS הציבה מצלמה נסתרת בחדר, ועולם האמנות האמריקאי נאלץ להתמודד עם שאלה שנהנה כל כך לא לשאול: מי, בדיוק, צייר את אלה?
צנצנת צבע
מרלה אולמסטד נולדה בשנת 2000 בארצות הברית, בתם של לורה ומארק אולמסטד. אביה צייר בקצרה לאחר מות אביו שלו, אך לא טען שהוא אמן. בתחילת 2002, זמן קצר לפני יום הולדתה השני, הוא נתן לה צבע – התמרון הביתי העתיק ביותר שיש – כדי להעסיק אותה בזמן שעבד על הקנווסים שלו. היא המשיכה הלאה.
הפרט הזה משמעותי מכפי שהוא נראה. סיפור המקור לא היה גילוי של כישרון אלא מעשה של בייביסיטר. כל מה שבא לאחר מכן צמח מילדה בת שנתיים שקיבלה לידיה חומרים בחדר שבו מבוגר כבר צייר, והדו-משמעות בסידור הזה תבלע בסופו של דבר את המוניטין שלה לחלוטין.
בית הקפה וה-253 דולר
יצירותיה המוקדמות נתלו על קירותיו של בית קפה מקומי, בדרך המקובלת של אמנות חובבנית בעיירה קטנה. לקוח קנה אחד מהם תמורת 253 דולר. בעל גלריה מקומי, ששמע על כך, ארגן תערוכה. משם עשה השוק את מה ששוק עשה עם סיפור טוב: הציורים נמכרו, ונמכרו שוב, והמחירים טיפסו עד שקנווסים בודדים גרפו עשרות אלפי דולרים. הניו יורק טיימס ו-טיים פרסמו כתבות תחקיר. ההשוואות לוסילי קנדינסקי וג'קסון פולוק נעשו ברצינות תהומית, ועל ידי אנשים שהיו אמורים לדעת שאקספרסיוניזם מופשט הוא התנועה היחידה שדמיונה החיצוני לציור פעוטות מהווה סכנה קבועה לביקורת.
הבום
במשך כשנתיים התנהלה תופעת אולמסטד ללא עוררין, והיא היוותה דגימה טהורה באופן יוצא דופן של מיתולוגיית שוק האמנות. היצירה הייתה מופשטת, כך שלא ניתן היה למדוד אותה מול מיומנות ייצוגית. האמנית הייתה בת ארבע, כך שכל התנגדות טכנית יכלה להיות מנוסחת מחדש כהתנשאות של מבוגרים. המחירים עלו, מה שבעסקי האמנות מתפקד כראייה. והנרחב היה בלתי נמנע: יצירתיות לא מתווכת, ללא נגיעה של אימון, טעם או השפעה – הדבר שכל צייר מופשט של המאה העשרים טען שהוא רודף אחריו, והוגש על ידי ילדת גן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המצלמה הנסתרת
בפברואר 2005 שידר 60 דקות II את הقطاع שסיים את העניין. CBS העלתה שאלות לגבי מחברות הציורים, ומכריע מכך, השיגה צילומי מצלמה נסתרת של מרלה בעבודתה. פסיכולוגית הילדים אלן ווינר, שהתרשמה מהקנווסים המוגמרים עוד קודם לכן, צפתה בקלטת ומסרה פסק דין בדיוק קליני: "לא ראיתי שום עדות לכך שהיא ילדת פלא בציור. ראיתי ילדה רגילה, מקסימה ומקסימה שמציירת כמו שילדי גן מציירים, אלא שהיה לה מאמן שהמשיך להריץ אותה קדימה".
הציור שהופק תחת תצפית היה מלוטש הרבה פחות מהיצירות שנמכרו. השוואה יחידה זו – תפוקה מפוקחת מול תפוקה בלתי מפוקחת – גרמה נזק רב יותר מכל טיעון ביקורתי שהיה יכול לעשות.
הילד שלי יכול לצייר את זה
בשנת 2007 שחרר הבמאי אמיר בר-לב את הילד שלי יכול לצייר את זה (My Kid Could Paint That), סרט תיעודי שהפך את המחלוקת למשהו קרוב יותר לטרגדיה. בר-לב סירב לקבוע מסחרה מפורשת, אף על פי שהביע את ספקותיו שלו לגבי מחברותה, וכלל צילומים של מרלה מבקשת מאביה לצייר אלמנטים מיצירתה. הנושא האמיתי של הסרט לא היה הונאה אלא המנגנון סביב ילד: הורים שאולי האמינו בסיפור של עצמו, שוק שרצה שהוא יהיה אמיתי, ועיתונאים שהגיעו כדי לחגוג ונשארו כדי להעמיד לדין.
מדוע מרלה מכונה גאונה
היא כונתה גאונה במשך כשנתיים, בידי אנשים שראו את הציורים ולא את הציור. הטענה התבססה על רעיון ספציפי ומפתה: שהקומפוזיציה המופשטת – איזון, יחס צבעים, ביטחון מחוותי – יכולה להתקיים כפקולטה מולדת, בלתי נלמדת, ושבת ארבע מדגימה זאת ברמה שאנשי מקצוע מבוגרים מבלים קריירות שלמות כדי להגיע אליה. נגדה, בזמן אמת, עמדה ההתבוננות הרגילה לפיה עבודה מופשטת קשה יוצאת דופן לייחוס, ושאיש לא צפה בה עושה כל חלק ממנה.
מקרה הנגד ההגון אינו ממש מקרה נגד כלל וכלל; זהו משקל הראיות המבוסס. אלן ווינר, לאחר שבחנה את צילומי המצלמה הנסתרת, מצאה "אין שום עדות לכך שהיא ילדת פלא בציור" وتיארה במקום זאת ילדת גן רגילה עם מאמן. הסרט של בר-לב תיעד את מרלה מבקשת מאביה לצייר חלקים מיצירתה. הקנווס המפוקח יצא חלש יותר מאלה הבלתי מפוקחים. כל אחד מאלה לבדו היה מרמז; יחד הם קרובים להיות חד-משמעיים.
מה שנותר ראוי להיאמר במדויק, משום שזהו הדבר ההוגן ביותר שניתן לומר עליה. מרלה אולמסטד מעולם לא הייתה המחברת של הטענה שהועלתה בשמה. היא הייתה בת שנתיים כשנצבע לה הצבע ובת ארבע כשהשוק החליט שהיא תופעה. כל אינפלציה שהתרחשה הייתה עבודה של מבוגרים – של הורים, של גלריה, של קונים, של חיל עיתונאים שפרסם את הסיפור לפני שבדק אותו. היא הדמות הנדירה ביותר בספרות הפלאים: כזו שגאונותה נטענה לחלוטין על ידי אנשים אחרים, וחזרה בה באותו אופן.
מורשת
פרשת אולמסטד מתקיימת כטקסט אזהרה קבוע על ייחוס, אותנטיות ותיאבון של שוק האמנות לנרחב על פני מקוריות. מרלה עצמה פשוט סירבה להשתתף במיתוס של עצמה. בדצמבר 2015, בגיל חמש עשרה, היא אמרה שהיא מעולם לא צפתה ב-הילד שלי יכול לצייר את זה ואין לה שום כוונה לעשות זאת – היא מצאה את הטריילר, לדבריה, "קצת מגוחך ומצחיק". זוהי התגובה ההגיונית ביותר שאי פעם נתן אדם הקשור לסיפור.