מריו קמפס: האיש היחיד שהיה צריך לעזוב כדי לחזור הביתה
ב-1978, כאשר הדיקטטורה הצבאית של ארגנטינה הייתה זקוקה לנבחרת הלאומית שלה כדי לזכות בגביע העולם על אדמת הבית, הסגל שלה נלקח כמעט כולו מהליגה המקומית — עם חריגה מכוונת אחת. מריו קמפס, ששיחק כדורגל מועדונים בספרד עבור ולנסיה, היה השחקן היחיד מחוץ למדינה בסגל, שהוטס מתרבות כדורגל אחרת כדי להיות הפרט החשוב ביותר בטורניר. הוא הצדיק את החריגה לחלוטין: שישה שערים, מלך השערים של הטורניר, השחקן הטוב ביותר שלו, ושני שערים בגמר עצמו.
מבל וילה לאינסטיטוטו
מריו אלברטו קמפס צ'יודי נולד ב-15 ביולי 1954 בבל וילה, במחוז קורדובה שבארגנטינה, לאב גרמני ואם איטלקייה. הוא החל לשחק כדורגל מאורגן בגיל שבע, הצטרף לקבוצת המילואים של טאז'רס בגיל ארבע-עשרה, וערך את הופעת הבכורה המקצוענית שלו עם אינסטיטוטו בקורדובה בין 1970 ל-1973, שם שיחק לצד אוסבלדו ארדילס הצעיר, לימים חברו לקבוצה שזכה במונדיאל. מעבר לרוסאריו סנטרל הגיע לאחר מכן, שם בין 1973 ל-1976 כבש 85 שערים יוצאי דופן ב-105 משחקים, קצב הבקעה שהפך אותו לאחד החלוצים המפחידים ביותר בכדורגל הארגנטינאי המקומי ומשך את תשומת הלב של מועדונים אירופיים.
ולנסיה וסוג אחר של חלוץ
קמפס הצטרף לוולנסיה בספרד ב-1976, ושם התגבש סגנונו למשהו יוצא דופן עבור חלוץ מרכזי של תקופתו. במקום לפעול כשחקן מטרה קבוע בתוך רחבת העונשין, הוא העדיף ריצות ארוכות ומתפרצות מעמדות עמוקות יותר, מגיע לשער במהירות ובועט חזק ולעיתים קרובות מחוץ לרחבה — הכלאה של חלוץ וקשר התקפי שהמאמן של ארגנטינה עצמה, ססאר לואיס מנוטי, תיאר כשילוב של כוח גולמי עם מיומנות טכנית אמיתית, יכולת "ליצור שטחים ולבעוט חזק". הוא הוביל את הליגה הספרדית בכיבושים ב-1977 וב-1978, זכה בפרס הפיצ'יצ'י בעונות עוקבות, ועזר לוולנסיה לזכות בגביע המלך, בגביע אירופה למחזיקות גביע, ובסופר קאפ האירופי בשתי תקופות במועדון שסגרו חזרה קצרה לארגנטינה עם ריבר פלייט ב-1981–82.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →1978: טורניר שזכה בו איש אחד
קמפס הגיע למונדיאל 1978, שאירחה ארגנטינה תחת חונטה צבאית נואשת לניצחון תעמולתי, לאחר שלא כבש דבר בטורניר 1974 ארבע שנים קודם לכן והחל את קמפיין 1978 לאט. לאחר מכן הוא הפיק את אחת מהופעות הטורניר האישיות הגדולות בתולדות גביע העולם: שני שערים בניצחון 2–0 על פולין בשלב הבתים, שניים נוספים בתבוסה 6–0 של פרו, ובגמר נגד הולנד, שני שערים בהארכה שחתמו ניצחון 3–1 ואת תואר גביע העולם הראשון של ארגנטינה. הוא סיים את הטורניר עם שישה שערים בשבעה משחקים, זכה בנעל הזהב כמלך השערים, בכדור הזהב כשחקן הטוב ביותר בטורניר, ובמקום בנבחרת הכוכבים הרשמית — אחד משלושה שחקנים בלבד בתולדות גביע העולם שזכו גם בנעל הזהב וגם בכדור הזהב באותו טורניר. באותה תחרות הוא היה מעורב גם באחד הרגעים השנויים במחלוקת של הטורניר, כשהשתמש בידו כדי לעצור בעיטה נגד פולין במהלך שהוביל לפנדל, ששוער ארגנטינה עצר.
קריירה מאוחרת וחיים שניים בתקשורת
אחרי ארגנטינה, קמפס המשיך לשחק עד אמצע שנות ה-90, עבר להרקולס בספרד, ואז דרך שורה של מועדונים אוסטריים כולל פירסט וינה, סנקט פלטן וקרמסר SC לאורך סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, לפני שסיים את קריירת המשחק שלו עם תקופות באינדונזיה ובצ'ילה. עבור הנבחרת הלאומית של ארגנטינה הוא צבר 43 הופעות וכבש 20 שערים בשלושה מונדיאלים בין 1973 ל-1982. לאחר פרישתו כשחקן, הוא עבר לניהול מועדונים באלבניה, ונצואלה, בוליביה ואיטליה עד תחילת המילניום, לפני שהתיישב לקריירה שנייה ארוכה כפרשן כדורגל, מספק פרשנות בשפה הספרדית עבור ESPN Deportes ועבור זיכיונות משחקי הווידאו של פיפ"א ו-EA Sports — מערכה שנייה מתמשכת באופן יוצא דופן עבור שחקן מדורו.
הכרה
קמפס נבחר לכדורגלן השנה בדרום אמריקה וזכה בפרס Onze d'Or כשחקן הטוב ביותר באירופה ב-1978, אותה שנה שבה הוא זכה להכרה רטרואקטיבית ברשימות כדור הזהב. פיפ"א כינתה אותו אחד מ-125 הכדורגלנים החיים הטובים ביותר ברשימת פיפ"א 100 שלה ב-2004, הוא קיבל את פרס רגל הזהב ב-2007 המכיר באגדות כדורגל, וב-2010 ארגנטינה קראה לאצטדיון הלאומי שלה בקורדובה, אצטדיון מריו אלברטו קמפס, על שמו — מחווה נדירה לשחקן שעדיין חי כדי לראות זאת. הוא שיחק תחת הכינויים "אל טורו" (השור) ו-"אל מטאדור", שמות ששיקפו גם את כוחו הפיזי וגם את חוסר הרחמים שלו מול השער.
מדוע מריו מכונה גאון
המילה המיושמת על קמפס מתארת אינטליגנציה אתלטית וטקטית ולא אינטלקטואלית, והבחנה זו חשובה: הכישרון שלו היה היכולת לקרוא שטח במהירות, לתזמן ריצות מעמדות עמוקות כדי להגיע לרחבת העונשין בדיוק ברגע שהגנה יכלה הכי פחות להגיב, בשילוב עם בעיטה חזקה ומדויקת מספיק מרחוק כדי להפוך תוכניות שמירה קונבנציונליות ללא יעילות. מנוטי, המאמן שבנה מערכת שלמה שזכתה בטורניר בחלקה סביבו, זקף לזכותו את האינסטינקט המרחבי הזה במפורש, והרקורד הסטטיסטי — נעל הזהב וכדור הזהב באותו מונדיאל, הישג שרק שלושה שחקנים השיגו אי פעם — הוא אישור נדיר וניתן לאימות באופן עצמאי לדומיננטיות ולא רק למוניטין. טיעון הנגד הכנה הוא שקמפס היה תופעה של טורניר אחד ברמה הבינלאומית: הוא לא כבש דבר במונדיאל 1974 ו-1982, מה שאומר שהאגדה העולמית שלו נשענת כמעט כולה על מתיחה אחת יוצאת דופן של שבועיים ב-1978 ולא על מצוינות מתמשכת לאורך הקריירה הבינלאומית שלו. הגאונות שלו, אם זו המילה הנכונה, הייתה שיא של מלאכה פיזית וטקטית בדיוק ברגע שהמדינה שלו הייתה זקוקה לו ביותר — מרשים, אך מוגבל.
מורשת
קמפס נותר המבצע האישי המכריע ביותר בתולדות הכדורגל של ארגנטינה, השחקן היחיד שנשא מונדיאל ביתי כמעט לבדו לגביע שלו, ואחד מקרב קומץ קטן של גברים ששמם קשור כעת לצמיתות לאצטדיון לאומי שנבנה כדי להחזיק את הזיכרון של מה שעשה בו.