לודוויג השני, מלך בוואריה: המלך שבנה את חלומותיו
בשנת 2025 הכריז אונסק"ו (UNESCO) על ארבעה מבנים כאתרי מורשת עולמית — נוישוונשטיין (Neuschwanstein), לינדרהוף (Linderhof), בית המלך בשאכן (Schachen) והארמון החדש בהרנכימזה (Herrenchiemsee) — בתיאורם כ"יצירות אמנות כוללות" ו"מקומות התבודדות" שנבנו כדי להגשים שאיפות אסתטיות אישיות ולא כדי למלא תפקיד שלטוני. כל אחד מהם הוזמן על ידי אדם אחד, שאיבד את רוב כוחו הפוליטי הממשי לפני גיל עשרים וחמש, ושהוכרז כחולה נפש והודח בשנה שבה הופסקה העבודה. מאז מותו צעדו בחדריו יותר מ-130 מיליון בני אדם.
ילד בנימפנבורג
לודוויג נולד ב-25 באוגוסט 1845 בטירת נימפנבורג (Schloss Nymphenburg), ונקרא על שמו של לואי התשיעי הקדוש מצרפת (Louis IX of France), כאשר סבו לודוויג הראשון (Ludwig I) שימש כסנדקו. הוא ואחיו הצעיר אוטו (Otto) גודלו בצורה קפדנית, על פי משטר של חובות. זה לא צלח. מילדותו הראה לודוויג דמיון רב עוצמה, נטייה יצירתית ומשיכה בולטת להתבודדות — שלושת הקווים שיעצבו את שארית חייו.
בן שמונה-עשרה ומלך
הוא עלה לכס המלוכה בשנת 1864 בגיל שמונה-עשרה, ללא כל ניסיון פוליטי ועם חיבה ציבורית עצומה. דעתו שלו, שניתנה מאוחר יותר, הייתה בוטה: "הפכתי למלך מוקדם מדי. לא למדתי מספיק". שלטונו החל, כמעט מיד, להתחלק לשניים — העניינים הרשמיים של מונרך חוקתי, ועולם פרטי שסופו לצרוך אותו לחלוטין.
וגנר
אחת מפעולותיו הראשונות כמלך הייתה לזמן אליו את ריכרד וגנר (Richard Wagner), שהיה אז בקשיים כלכליים חמורים, ולהצילו. ההשפעה על המוזיקה האירופית הייתה מיידית. בין 1865 ל-1870 הפכה מינכן לבירת האופרה של היבשת, והעלתה את בכורות יצירותיו הגדולות של וגנר. הקשר היה סוער — סכסוך עם ממשלתו של לודוויג הוביל לסילוקו של וגנר ממינכן כבר ב-1865 — אך תמיכת המלך מעולם לא פסקה. היא מימנה את פסטיבל ביירוית (Bayreuth Festival) הראשון בשנת 1876 ואפשרה את יצירת פרסיפל (Parsifal) בשנת 1882. מה שלא עשה לודוויג בכספו, החלטה אחת זו שינתה את ההיסטוריה של המוזיקה המערבית.
1866: הממלכה מתכווצת
המלחמה האוסטרו-פרוסית של 1866 הייתה אסון עבורו. פרוסיה הביסה גם את אוסטריה וגם את בוואריה, ובוואריה צומצמה למעמד קרוב לזה של וסאלית פרוסית. ריבונותו של לודוויג וחופש הפעולה שלו במדיניות חוץ צומצמו בחדות, וההשפלה הייתה אישית לא פחות משהייתה פוליטית. מלך שלא יכול היה עוד למשול בעולם, פנה לבניית עולם שבו יוכל למשול באופן מוחלט.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שנות הבנייה
בניית נוישוונשטיין החלה בשנת 1868, בתפיסה כטירה מימי הביניים המבטאת מלוכה נוצרית ולימים עוצבה מחדש כטירת הגביע הקדוש. לינדרהוף הגיע בעקבותיו ב-1869, ארמון קטן יותר במיזוג סגנונות מצויד בטכנולוגיה חדישה. הרנכימזה הגיע ב-1878, העתק מכוון של ורסאי (Versailles) ואנדרטה לאבסולוטיזם הבורבוני שלודוויג עצמו כבר לא החזיק בו.
הערכת אונסק"ו היא שמבנים אלו שאבו השראה מטירת וארטבורג (Wartburg Castle), ורסאי, פולקלור גרמני והאופרות של וגנר, תוך שימוש ב"טכנולוגיות העדכניות ביותר" של ימיהם, ושילוב היסטוריציזם עם חדשנות הנדסית אמיתית מהמאה התשע-עשרה. הם היו, בביטוי של הארגון, תיאטרליים וציוריים בעיצובם — תפאורות במה שאנשים יכלו לחיות בתוכן.
החיים ההפוכים
משנת 1875 הפך לודוויג את סדר יומו, כשהוא ישן ביום וחי בלילה. הוא הזמין הופעות תיאטרון פרטיות שבהן הוא היה הקהל היחיד, ונסע לאחר רדת החשיכה במרכבות מפוארות, כשהוא לבוש בתלבושות היסטוריות. הוא הזדהה עמוקות עם פרסיפל, מלך הגביע מהאופרה האחרונה של וגנר, ויומניו מתעדים ייסורים רוחניים אמיתיים בנוגע לשאלות של חטא וטוהר. מה שרדף אחריו, בלשונו הרשמית של מינהל הארמונות הבווארי, היה "בדידות פואטית מונרכית אידיאלית" שהייתה בלתי תואמת לחלוטין לחובותיו של ראש מדינה.
עד 1885 הגיע החשבון לתשלום. בנקים זרים איימו להשתלט על רכוש המלוכה. תגובותיו של לודוויג למשבר היו לא יציבות, ובשנת 1886 הכריזה עליו ממשלתו כחולה נפש והדיחה אותו — באופן לא חוקתי, על פי דברי מינהל הארמון עצמו — וכלאה אותו בארמון ברג (Berg Palace). ב-13 ביוני 1886 הוא נמצא מת באגם שטארנברג (Lake Starnberg), בנסיבות שמעולם לא הוסברו, יחד עם הפסיכיאטר שקבע את מצבו.
מדוע לודוויג מכונה גאון
הטענה בשמו של לודוויג אינה אינטלקטואלית והיא אינה, במובן המחמיר, אמנותית — הוא לא שרטט תוכניות ולא הניח אבן. היא נשענת על משהו צר ונדיר יותר: חזון דמיוני שלם בצורה יוצאת דופן, שנשמר במשך שני עשורים, והרצון והמשאבים לבנותו. הוא תפקד כבמאי אמנות בקנה מידה אימפריאלי, כשהוא מאחד אדריכלות, אמנות במה, מוזיקה, נוף וטכנולוגיה מתהווה לכדי סביבות יחידות. הציטוט של אונסק"ו מייחס לתוצאות "רמה גבוהה של מיומנות אמנותית וטכנולוגית" ומתייחס אליהן כאל ייצוגים יוצאי דופן של אדריכלות המאה התשע-עשרה. הקריירה של וגנר, ואולי ביירוית עצמה, שרדו בזכות שיקול דעתו בנוגע למלחין שהדעה המכובדת במינכן רצתה להיפטר ממנו.
טיעון הנגד הוא חמור ולא יש לעדן אותו. אף אחד מהמקורות המתארים אותו אינו משתמש במילה גאון; מינהל הארמונות הבווארי מכנה אותו "הקיני" (the Kini), דמות אגדתית ולא מוח גדול. האמנות שמשבח אונסק"ו הייתה שייכת לאדריכלים, למעצבים, לציירים ולמהנדסים ששכר. כמלך הוא היה כישלון לפי כל אמת מידה רגילה — הוא איבד את עצמאות ממלכתו, זנח את ענייני הממשל, ודחף את עצמו לעבר עיקול על ידי נושים זרים. מה שמרתיע יותר מכל, האיכות עצמה שזוכה להערצה — התמכרות מוחלטת לעולם מומצא — קשה להפרדה מהמצב שהשרים השתמשו בו כדי להדיחו. האם לודוויג היה פטרון בעל חזון או אדם חולה מאוד עם אוצר, היא שאלה שהראיות אינן מיישבות, והתשובה הכנה עשויה להיות שהוא היה שניהם בעת ובעונה אחת.
מורשת
האירוניה מדויקת. לודוויג בנה כדי להיות לבדו, והפיק את המבנים המתוירים ביותר בגרמניה; הוא פשט את הרגל על ארמונות שכיום מניבים לבוואריה הון בתיירות. נוישוונשטיין הפך לתבנית לטירת האגדות בדמיון העולמי, והוא משוכפל ללא הרף בסרטים ובפארקי שעשועים. הוא נותר המקרה הברור ביותר בהיסטוריה האירופית המודרנית של שליט שהכישלונות שלו כמדינאי וההישגים שלו כפטרון הם אותו סט של החלטות, הנשקפות מזוויות שונות.