לודוויג הראשון, מלך בוואריה: המלך שבנה את אתונה על גדות האיזאר
מלך בן שישים החזיק העתק שיש של כף רגל של רקדנית על שולחן העבודה שלו, העניק לה תואר אצולה למורת רוחם של שריו, ואיבד את כסאו בתוך שנתיים מהרגע שפגש אותה. אותו מלך גם הפך, במהלך אותה תקופה של שלטון, עיר בירה גרמנית בינונית לאחת מערי המוזיאונים הגדולות באירופה. לודוויג הראשון (Ludwig I), מלך בוואריה, זכור בצורה לא אחידה עבור שניהם: השליט שהבין שבוואריה לעולם לא תוכל להתעלות על פרוסיה או אוסטריה בכוח צבאי או מסחרי, ולכן החליט במקום זאת להתעלות עליהן בבנייה.
ילדות של מלחמה ועקירה
לודוויג נולד בשנת 1786, בנו של הרוזן פלטין מקסימיליאן יוזף (Maximilian Joseph) מצווייבריקן ורעייתו אוגוסטה, בתקופה שבה לענף משפחת ויטלסבאך (Wittelsbach) שלו לא הייתה כל תביעה ברורה לכתר. שנותיו הראשונות עוצבו על ידי מהפכה ומלחמה בזמן שאביו שירת כקולונל בצבא הצרפתי שהוצב בשטרסבורג. הגורל התערב בשנת 1799, כאשר מקסימיליאן יוזף ירש באופן בלתי צפוי את תואר הנסיך הבוחר הבווארי, ושוב בשנת 1806, כאשר נפוליאון (Napoleon) העלה את בוואריה לדרגת ממלכה – והפך את לודוויג הצעיר, כמעט במקרה של סדר ירושה, לנסיך הכתר של מונרכיה שזה עתה קמה.
מלך שבחר בתרבות על פני כיבוש
לודוויג עלה על כס המלוכה הבווארי בשנת 1825 עם מות אביו ומלך עד להתפטרותו הכפויה בשנת 1848. מראשית דרכו הוא התייחס לאמנות ולפוליטיקה כבלתי נפרדות, מתוך מחשבה שממלכה בגודלה הצנוע של בוואריה לעולם לא תוכל להתחרות צבאית או כלכלית במעצמות הגדולות שסביבה, ולכן הוא רדף אחרי עליונות תרבותית כתחליף לכוח הקשיח שהיה חסר לה. לשאיפתו היה שם: הוא רצה להפוך את מינכן למה שכינה "אתונה על גדות האיזאר", עיר בירה צפונית בעלת רצינות קלאסית שתתחרה בעולם העתיק שהעריץ.
בניית עיר מוזיאונים
לודוויג הוציא, לפי הערכתו של היסטוריון מוזיאונים אחד, יותר ממחצית מהונו הפרטי לאורך כחמישים שנה על רכישת אמנות, והוא ניהל את הרכישות הללו בחוכמה כדי למתוח את משאביו ככל האפשר. הוא גייס את האדריכל לאו פון קלנזה (Leo von Klenze) כבנאי הראשי שלו ואת פטר פון קורנליוס (Peter von Cornelius) לעמוד בראש האקדמיה של מינכן, ותחת מאמציהם המשותפים מינכן רכשה קו רקיע עירוני חדש לחלוטין. הוא ייסד את הגליפטותק (Glyptothek), המוזיאון הראשון בעולם המערבי שהוקדש אך ורק לפיסול עתיק, ומילא אותו ביצירות שנרכשו באמצעות סוכנו יוהאן מרטין פון וגנר (Johann Martin von Wagner); את האלְטֶה פינאקוטק (Alte Pinakothek), עבור ציורי אמנים קלאסיים; ואת הנוֹיֶה פינאקוטק (Neue Pinakothek), עבור אמנות עכשווית. הוא שיפץ את מעון המלוכה של מינכן, הזמין את הולהאלה (Walhalla) ליד רגנסבורג – מקדש ניאו-קלאסי המכבד דמויות בולטות מהעולם דובר הגרמנית – ובנה את אנדרטת רומהסאלה (Ruhmeshalle) ואת פסל בוואריה החוגג את ההישגים הבוואריים, יחד עם שער הפרופילאה (Propylaea) בכיכר קוניגספלאץ (Königsplatz). הוא גם ייסד את מה שהפך לאוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן (Ludwig Maximilian University), ובכך ביסס את מעמדה של מינכן כמרכז אינטלקטואלי ואמנותי כאחד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →חתונה שהפכה למסורת
לודוויג נשא לאישה את תרזה (Therese) מסקסוניה-הילדבורגהאוזן בשנת 1810, וחגיגות חתונתם ב-12 באוקטובר הפכו לחגיגה המלכותית הגדולה הראשונה של מינכן, שהסתיימה במרוצי סוסים על כר דשא שזכה לשם תרזינוויזה (Theresienwiese) לכבוד הכלה – המקור למה שהתפתח לאוקטוברפסט (Oktoberfest). לזוג היו תשעה ילדים, בהם שני מלכים לעתיד: מקסימיליאן השני (Maximilian II) מבוואריה ואוטו הראשון (Otto I), שהפך למלך המודרני הראשון של יוון. התכתובות ביניהם מעידות על קרבה אמיתית בין לודוויג לתרזה גם בשעה שניהל פרשיות אהבים רבות לאורך נישואיהם.
לולה מונטז וקריסת השלטון
נפילתו של לודוויג הגיעה דרך פרשת האהבים המתועדת ביותר שלו, עם הרקדנית ממוצא אירי לולה מונטז (Lola Montez), שהופיעה תחת טענה כוזבת למוצא אריסטוקרטי ספרדי. ההתאהבות של מלך בן שישים – לפי הדיווחים הוא החזיק העתק משיש של כף רגלה על שולחנו הפרטי – הובילה אותו להעניק לה מגורים בארמון, הופעות בחצר, התאזרחות בווארית ותואר אצולה, החלטות ששריו ונתיניו התנגדו להן כמעט פה אחד. מעורבותה הגלויה של מונטז בעניינים פוליטיים והלעג הציבורי שבא בעקבותיה ערערו בהדרגה את הסמכות המלכותית. העניינים הגיעו לשיא בינואר 1848, כאשר עימותים בין סטודנטים לתומכיה של מונטז אילצו את לודוויג לסגור את האוניברסיטה, והגל הרחב יותר של מהפכת מרץ 1848 דרש אז רפורמה חוקתית וחופש עיתונות שלודוויג, שהיה דבק בשלטון אוטוקרטי, לא יכול היה להסכים להם. הוא התפטר במרץ 1848 לטובת בנו, מקסימיליאן יוזף.
עשרים שנה כאזרח פרטי
לודוויג בילה את שני העשורים האחרונים לחייו מחוץ לשלטון, כשהוא חי בעיקר במעון החורף שלו בניס, ומת שם ב-29 בפברואר 1868, בגיל שמונים ואחת – תאריך פטירה נדיר בשנה מעוברת עבור מונרך ששלטונו היה בעצמו שילוב יוצא דופן של הישגים תרבותיים גבוהים ופזיזות אישית.
מדוע לודוויג מכונה גאון
יהיה הגאונות אשר תהיה שייכת ללודוויג הראשון, זוהי גאונות של פטרון, לא של יוצר: הוא לא פיסל, לא צייר ולא תכנן אף אחד מהמבנים הנושאים את חותמו, והחזון האדריכלי והאמנותי המיוחס לשלטונו שייך באופן מהותי ללאו פון קלנזה, פטר פון קורנליוס ולפסלים והציירים שגייס ומימן. מה שהיה ייחודי לו היה שיפוט אסטרטגי – קריאה מדויקת ונטולת סנטימנטים של מיקומה האמיתי של בוואריה בין המדינות הגרמניות, והמשמעת להוציא מחצית מהונו הפרטי במשך חמישים שנה על רדיפה אחר תוכנית תרבותית קוהרנטית במקום לבזבז אותה על פרויקטים של הבל. הגליפטותק והפינאקוטקות עדיין עומדים כאחת הדוגמאות השלמות ביותר ששרדו באירופה לתוכנית אמנות מלכותית מהמאה התשע-עשרה, שנבנתה על רצינות אוצרותית אמיתית ולא על ראוותנות גרידא. המקרה הנגדי ברור באותה מידה: זה היה אותו כושר שיפוט שבתוך חודשים ספורים השליך לפח עשורים של בניית מוסדות זהירה לטובת התאהבות ברקדנית שייחוסה הכוזב היטעה חצר מלכותית שלמה, דבר שגרם לו לאבד את כסאו. הגאונות של לודוויג, כפי שהייתה, נעה בכיוון אחד בלבד – לעבר מבנים ואוספים – ונטשה אותו כמעט לחלוטין בשיקול הדעת האישי והפוליטי שהביא לסיום שלטונו.
מורשת
מעמדה של מינכן כיום כאחת מערי המוזיאונים הגדולות של אירופה – הגליפטותק, האלְטֶה והנוֹיֶה פינאקוטקות, ומכלול כיכר קוניגספלאץ – הוא הישגו המתמשך ביותר של לודוויג הראשון, מורשת פיזית שהאריכה ימים הרבה מעבר לשערורייה שסיימה את כהונתו ואת הממלכה הבווארית עצמה, שחדלה להתקיים בתוך עשורים ספורים מהשושלת ששירת.