לילי בולאנז'ה
מארי-ז'ולייט אולגה בולאנז'ה (בצרפתית: Marie-Juliette Olga Boulanger; 21 באוגוסט 1893 – 15 במרץ 1918), הידועה בשם הבמה לילי בולאנז'ה (Lili Boulanger), הייתה מלחינה ומוזיקאית צרפתייה, שזוהתה עם התנועות הסימבוליסטיות והאימפרסיוניסטיות. היא הייתה האישה הראשונה שזכתה בתחרות הלחנה של פרס רומא (Grand Prix de Rome), אחותה הבכורה הייתה המלחינה ומורה להלחנה נאדיה בולאנז'ה (Nadia Boulanger); אביהן היה המלחין ארנסט בולאנז'ה (Ernest Boulanger).
מבקרים וחוקרים שיבחו את יצירתה בשל השפה ההרמונית, השליטה הצורנית והעומק הרגשי שלה, למרות קוצר הקריירה שלה. יצירותיה הבולטות כוללות את שלושת המזמורים שלה למקהלה ותזמורת, מחזור השירים Clairières dans le ciel (שירי הילר), הדיפטיכון D'un soir triste ו-D'un matin de printemps, היצירה Vieille prière bouddhique, היצירה Pie Jesu, הקנטטה שלה לתחרות פרס רומא Faust et Hélène ואחרות.
בולאנז'ה הלכה לעולמה בשנת 1918 בגיל 24, לאחר שנים של מחלה כרונית.
ביוגרפיה
### חיים מוקדמים וחינוך
מארי-ז'ולייט אולגה בולאנז'ה נולדה ב-21 באוגוסט 1893 למשפחה מוזיקלית ממעמד הביניים ברובע התשיעי של פריז.
אמה הייתה ראיסה איבנובנה מישצקיה (Raïssa Ivanovna Myshetskaya; 1858–1935), נסיכה רוסייה מסנט פטרסבורג שהייתה צאצאית של מיכאיל מצ'רניגוב. בשנת 1877, נישאה מישצקיה למורה שלה לפיתוח קול בקונסרבטואר של פריז, ארנסט בולאנז'ה (הם נפגשו לראשונה בעיר הולדתה), שזכה בפרס רומא בשנת 1835. בזמן לידתה של לילי, הוא היה בן 77; היא הייתה קשורה מאוד לאביה. סבה מצד אביה, פרדריק בולאנז'ה, היה צ'לן ידוע (אם כי נטש את משפחתו); סבתה ומי שעל שמה נקראה, מארי-ז'ולי האלינייה, הייתה מצו-סופרן מפורסמת, וכל ילדי משפחת בולאנז'ה הוטבלו לכבודה. לארנסט וראיסה בולאנז'ה היו ארבעה ילדים: הבכורה, ארנסטיין מינה-ז'ולייט בולאנז'ה, מתה בילדותה; אחריה, בשנת 1887, נולדה ז'ולייט נאדיה בולאנז'ה, אחריה מארי-ז'ולייט ב-1893, ולאה מארי לואיז ב-1898, שנפטרה מאוחר יותר באותה שנה. מארי-ז'ולייט נקראה על שם סבתה מצד אביה (כמו כל ילדי בולאנז'ה), אך היא תמיד כונתה לילי, צורת חיבה לז'ולייט.
לפי הביוגרפית לאוני רוזנשטיל, ארנסט בולאנז'ה ביקש מהנאדיה בת השש להבטיח שתדאג לאחותה הצעירה. נאדיה והוריה עודדו בהתלהבות את החינוך המוזיקלי של בולאנז'ה. כישרונה המוזיקלי ניכר בילדותה המוקדמת: בגיל שנתיים, היא כבר יכלה לשיר מלודיות לפי השמיעה.
בולאנז'ה הייתה ילדה חולנית. בגיל שנתיים לקתה בדלקת ריאות סימפונות שנמשכה עד גיל 16. הדבר החליש קשות את מערכת החיסון שלה וזרז את מחלתה הכרונית.
בשנת 1900 הלך ארנסט בולאנז'ה לעולמו בבריסל. משפחתו הושפעה עמוקות ממותו; אובדן זה יכתיב לימים חלקית את הטון של חלק ניכר מעבודתה של בתו הצעירה.
היא ליוותה לעיתים קרובות את אחותה בת העשר נאדיה לשיעורים בקונסרבטואר, ועד מהרה החלה להאזין לקורסים בתאוריה של המוזיקה וללמוד עוגב עם לואי ויירן. היא גם שרה וניגנה בפסנתר, כינור, צ'לו ונבל. מוריה כללו את מרסל טורנייה ואלפונס האסלמנס לנבל, הלן שומון לפסנתר ופרנאן לוקן לכינור. מחלות חוזרות ונשנות קטעו את לימודיה הפורמליים בין הגילאים 6 עד 16. לאחר המתנה רבה, למדה בולאנז'ה הרמוניה עם ז'ורז' קוסאד והלחנה עם פול וידאל.
### פרס רומא וקריירה מקצועית
בהשראת שאיפתה של נאדיה לזכות בפרס רומא וניצחונו של אביה ב-1835, ניגשה בולאנז'ה לתחרות ב-1912. עם זאת, במהלך ביצוע הקנטטה שלה Maïa, היא התמוטטה בשל מחלתה. היא חזרה בשנה שלאחר מכן בגיל תשע-עשרה, כשהיא מלחינה את הקנטטה Faust et Hélène ללברית מאת אז'ן אדני, המבוססת על פאוסט של גתה (אם כי הטקסט ספג ביקורת). היא הפכה לאישה הראשונה שזכתה בפרס הראשון. Faust et Hélène בוצעה מספר פעמים במהלך חייה. במהלך שהותה בוילה מדיצ'י, היא חתמה על חוזה עם מוציא לאור המוזיקה ריקורדי, שפרסם את הקנטטה זוכת הפרס שלה.
אף שהייתה גאה באחותה, נאדיה זנחה את שאיפותיה לפרס רומא לאחר ארבעה ניסיונות לא מוצלחים (אף שזכתה בפרס השני ב-1908). בולאנז'ה הבכורה התמקדה במקום זאת בתפקידה כעוזרת בכיתת העוגב של אנרי דאלייה בקונסרבטואר. גבריאל פורה, מנהל המוסד, התרשם מכישרונה של לילי והיה מביא לה לעיתים קרובות שירים כדי שתקרא אותם. אקדמאים שסקרו את יצירותיה ציינו את ההרמוניה הצבעונית, התזמור והשימוש המיומן בטקסט.
לדברי קרוליין פוטר, "שתי האחיות הושפעו שתיהן מדביוסי, ונראה שהיו להן טעמים ספרותיים דומים לאלו של המלחין המבוגר יותר. שתי האחיות הלחינו שירים למילים של מוריס מטרלינק, שהיה מחבר המחזה פליאס ומליסנד וגם הנסיכה מאלן; בפברואר 1916, מטרלינק אישר ללילי להפוך את המחזה האחרון לאופרה. לכאורה, לילי כמעט השלימה את האופרה לפני מותה, אם כי רק הפרטיטורה הקצרה של מערכה 1, תמונה 2, שתי גרסאות של הלברית ומחברת סקיצות שרדו".
### העיתון של כיתות ההלחנה בקונסרבטואר
בשנת 1915, לילי ונאדיה בולאנז'ה ייסדו את הוועד הצרפתי-אמריקאי של הקונסרבטואר כדי לשמור על קשר בין תלמידי הקונסרבטואר של פריז ובוגריו ששירתו במלחמת העולם הראשונה באמצעות מכתבים וחבילות שי. זה התחיל כחילופי מכתבים קטנים בין לילי לעמיתיה הקרובים ביותר, אך צמח במהירות לעיתון קבוע. יחד עם נאדיה, היא ייסדה ושימשה כמזכירת ה-Gazette des classes de composition du Conservatoire (עיתון כיתות ההלחנה של הקונסרבטואר) בחסות ויטני וורן. העיתון החל כ'מכתב חוזר', שביקש ממוזיקאים מסוימים בקונסרבטואר לכתוב בקביעות לוועדה כדי שיישלחו בחזרה כעלון. הראשון קיבל 51 תשובות באוקטובר 1915 ופורסם כגיליון הראשון שלו בחודש שלאחר מכן. הם כללו את כל החברים (אפילו אלו שלא ענו) בסדר אלפביתי עם המכתבים שלהם; הוא אויר על ידי ז'אק דבא-פונסאן. העיתון נסגר בשנת 1918, זמן קצר לאחר מותה של בולאנז'ה. במהלך קיומו, הוא קיבל למעלה מ-1,600 מכתבים מ-316 תלמידים ובוגרים, והוציא 12 גיליונות בסך הכל. אלו פורסמו רק לאחרונה על ידי הספרייה הלאומית של צרפת, כשהגיליון האחרון מעולם לא פורסם לציבור.
### ימים אחרונים: מחלה ומוות
למרות עניינה בטיולים, בריאותה המידרדרת דרשה ממנה לחזור לצרפת. שם, היא ואחותה ארגנו מאמצים לתמיכה בחיילים צרפתים במהלך מלחמת העולם הראשונה. שנותיה האחרונות היו פוריות מוזיקלית ככל שעבדה להשלים כמה שיותר יצירות. עם זאת, היא לא הצליחה לסיים את האופרה הנסיכה מאלן, שהחלה לפתח בפברואר 1916.
מחלותיה החוזרות ונשנות, שהחלו עם דלקת הריאות בילדותה, הגיעו לשיאן בשחפת מעיים. כמה כותבים מאוחרים יותר שיערו כי תסמיניה תואמים את מחלת קרוהן, שלא תוארה כמצב נפרד במהלך חייה. היא נפטרה בגיל 24 במזי-סור-סן ב-15 במרץ 1918.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לאחר מיסת הרקוויאם שלה, בולאנז'ה נקברה בבית הקברות מונמארטר בפריז. נאדיה חייתה עד 1979 ונקברה מאוחר יותר באותו קבר; האחיות נחות לצד הוריהן.
מוזיקה
בולאנז'ה, שגדלה בתקופה של מעבר מוזיקלי, השתלבה במוזיקה במה שיוגדר בקרוב כנאו-רומנטיקה. בדומה לדביוסי, היא הזדהתה יותר עם הסימבוליזם מאשר עם האימפרסיוניזם, כשהמוזיקה שלה מאופיינת בתחושת העמימות והעקיפות של הראשון. עם זאת, היא גם 'חקרה את הפלטה של האימפרסיוניסטים של אקורדים שאינם פונקציונליים של שביעיות ותשיעיות, אקורדים מקבילים והתקדמות מודאלית'. בעוד שחלק ניכר מהמוזיקה שלה משקף את רגשות הבדידות והניכור שהחלו להופיע במהלך המאה ה-20, הם גם חושפים את מאבקיה בדיכאון ובבדידות שנגרמו ממחלתה הממושכת.
היבטים של פורה וקלוד דביוסי ניתן לשמוע ביצירותיה; מלחינים מאוחרים יותר, כגון ארתור הונגר, הושפעו מחידושיה.
ביצירותיה הקוליות, בולאנז'ה הלחינה לעיתים קרובות שירה המעבירה תחושות של ייאוש ומלנכוליה. ראוי לציון הסיום (Demain fera un an) של מחזור השירים שלה Clairières dans le ciel (שהטקסטים שלו נכתבו על ידי פרנסיס ז'אם), הכולל את השורות הבאות: "שום דבר לא נשאר. אין לי כלום, שום דבר שיקיים אותי [...] נדמה שאני מרגישה בכי בתוכי, סובב כבד ושקט, מישהו שלא נמצא כאן".
בהשראת הקתוליות האדוקה שלה, בולאנז'ה הלחינה שלושה מזמורים: מזמורים 24, 129 ו-130, ולעיתים קרובות התייחסה לנושאים דתיים בעבודתה.
### יצירות בולטות, סגנון וחידושים
Les sirènes
Les Sirènes (לילי בולאנז'ה), לסולן סופרן ומקהלה בשלושה קולות עם פסנתר או ליווי תזמורתי (שלא פורסם), נכתבה בשנת 1911. היא מבוססת על שיר מאת שארל גראן-מוז'ן ומוקדשת לז'אן באטורי.
היא הושמעה לראשונה באחד מהסלונים המוזיקליים של אמה. אוגוסט מנז'ו, מבקר מכתב העת למוזיקה של פריז Le monde musical, דיווח שהיא התקבלה כל כך יפה עד שבוצעה שוב כהדרן. יצירת תרגול לפרס רומא, היא מציגה את הבסיס האיתן בטכניקה האקדמית שנלמדה בקונסרבטואר של פריז.
שירו של גראן-מוז'ן עוסק בסירנות, יצורים מיתולוגיים ששרים כדי לפתות מלחים להתקרב; כשהם עושים זאת, הסירנות טורפות אותם. מהפתיחה ועד 28 תיבות, צליל פדל בפה דיאז בשילוב עם אוקטבות עולות בדו דיאז מעוררים את ההיפנוזה שלהן.
מזמור 24
מזמור 24 קיבל את כותרת המשנה La terre appartient à l'Eternel ('הארץ שייכת לנצח'); הוא הולחן ב-1916, בזמן שבולאנז'ה שהתה ברומא. המזמור מוקדש לז'ול גריזה, מנהל מקהלת גיו-דה-סן-בריס, והוא כתוב למקהלה בעלת ארבעה קולות בליווי עוגב, ארבע קרנות, שלוש חצוצרות, ארבעה טרומבונים, טובה, טימפני ושני נבלים.
הוא משתמש בתרועות פליז ובקטעי מקהלה הומופוניים; הגיוון של הקטעים שלו עומד בניגוד לסגנון של Faust et Hélène.
המזמור פורסם על ידי הוצאת Éditions Durand ב-1924.
מזמור 129
מזמור 129 נכתב גם הוא ברומא ב-1916. באורך רב יותר ממזמור 24, הוא כתוב לתזמורת מלאה ומקהלה.
הוא הושמע לראשונה באולם פלייל ב-1921, בניצוחו של אנרי ביסר.
מזמור 130
Du fond de l'abîme (מזמור 130: De Profundis / "ממעמקים"), שהולחן למקהלה ותזמורת גדולה (כולל סרופונים), מוקדש לזכרו של אביה ארנסט. אף שבולאנז'ה כתבה את היצירה בגיל עשרים ושתיים, המבקרים מהללים אותה בשל הסגנון המפותח והמעוצב היטב שלה.
חוקרים הציעו שהיצירה הולחנה גם כתגובה למלחמת העולם הראשונה.
Pie Jesu
Pie Jesu נכתב לקול גבוה, רביעיית כלי קשת, נבל ועוגב. הוא נכתב ממש בסוף חייה, אם כי "הסקיצות הראשונות של לילי בולאנז'ה ל-Pie Jesu נמצאות במחברת הלחנה ששימשה אותה בין 1909 ל-1913". בשל בריאותה המידרדרת, בולאנז'ה הכתיבה את היצירה לאחותה נאדיה. הביוגרפיות לאוני רוזנשטיל ואוליביה מאטיס משערות שבולאנז'ה התכוונה לכתוב רקוויאם שלם אך לא חיה כדי להשלימו.
Vieille prière bouddhique
יצירה זו, 'תפילה בודהיסטית עתיקה', נכתבה לטנור ומקהלה (סופרן, אלט, טנור ובס). הם מלווים בתזמורת גדולה של 2 חלילים, 2 אבובים, קרן אנגלית, שני קלרינטים בסי במול, קלרינט בס בסי במול, שני בסונים, סרופונים וארבע קרנות בפה, שלוש חצוצרות, ארבעה טרומבונים, טובה, טימפני, מצילתיים, תוף בס, צלסטה, שני נבלים וכלי קשת. הולחנה בין 1914 ל-1917, והושמעה לראשונה רק ב-1921, בעקבות מלחמת העולם הראשונה (כמו רבות מיצירותיה).
Vieille prière bouddhique אינה מושרשת במסגרת קתולית; במקום זאת, היא משתמשת בטקסט של תפילה יומית מתוך המטה סוטה (Metta Sutta).
ג'יימס בריסקו מציין כי יצירה זו מראה קווי דמיון למוזיקה של איגור סטרווינסקי, תוך שהיא צופה את הדור הבא של המלחינים.
דיפטיכון D'un...
D'un soir triste
D'un soir triste (של ערב עצוב) היא פואמה סימפונית, היצירה האחרונה שבולאנז'ה כתבה בכתב ידה ללא עזרה. זהו הראשון מתוך דיפטיכון, כש-D'un matin de printemps עוקב אחריו.
D'un matin de printemps
כמו היצירה הקודמת שלה, D'un matin de printemps (של בוקר אביבי) היא אחת מיצירותיה האחרונות שהושלמו. הופקו עיבודים שונים: לכינור ופסנתר; לחליל ופסנתר; לשלישיית פסנתר; ולבסוף, עיבוד לתזמורת. עם זאת, נאדיה בולאנז'ה ערכה אותם כדי להוסיף דינמיקה והוראות ביצוע.
### רשימה לפי שנה
מורשת
במרץ 1939, נאדיה בולאנז'ה יצרה את קרן הזיכרון ללילי בולאנז'ה, המנוהלת דרך אוניברסיטת מסצ'וסטס בבוסטון. לקרן שני יעדים מוצהרים: לשמר את המוזיקה והזיכרון של בולאנז'ה, ולספק תמיכה כספית למלחינים מתחילים. היא לא מקבלת בקשות לתחרות השנתית שלה, אך רשימת מועמדים מופקת על ידי קבוצת ממליצים הנבחרים בכל שנה על ידי חבר הנאמנים. כל ממליץ מציע מועמד לפרס. לאחר מכן הקרן מעניקה את פרס לילי בולאנז'ה לאחד ממועמדים אלו. זוכים קודמים כללו את אלכסיי הייף (1942), נואל לי (1953), וויצ'ך קילאר (1960), רוברט ד. לוין (1966, 1971) ואנדי אקיהו (2015).
באפריל 1965, הוקמה בפריז אגודת ידידי לילי בולאנז'ה; ארגון זה הפך למרכז הבינלאומי נאדיה ולילי בולאנז'ה (Centre international Nadia et Lili Boulanger, CNLB) בשנת 2009.
ג'וי-לילאני גרבוט ולורה קולגייט, שתי מוזיקאיות מוושינגטון די.סי, ייסדו את יוזמת בולאנז'ה בשנת 2018 כדי לתמוך במוזיקה שהולחנה על ידי נשים, לכבוד האחיות.
האסטרואיד 1181 לילית נקרא לכבודה של בולאנז'ה.