לילי בוניש: הצליל של הקסבה, ברמיקס
הקריירה של לילי בוניש (Lili Boniche) כבר הסתיימה פעם אחת, לפי רוב המדדים. הוא פרש ממוזיקה בשנות ה-50 ועבר לעסקי הרהיטים, עדיין מנגן בחתונות מהצד אך כבר לא כאמן הקלטות ציבורי. ואז, בשנות ה-90, בשנות השבעים לחייו, מעצב אופנה צרפתי-תוניסאי ומפיק תקליטים אוונגרדי אמריקאי בנו אותו מחדש כתגלית של סצנת המועדונים האירופית, כשהם מעבירים את הקלטותיו האלג'יראיות הישנות דרך עיבוד דאב וחשמלי. מעטים המוזיקאים שמקבלים מערכה שנייה; מעטים עוד יותר מקבלים אחת שמגיעה ארבעה עשורים אחרי שהראשונה הסתיימה.
ילד בקסבה
בוניש נולד אלי בוניש ב-29 באפריל 1922 בקסבה של אלג'יר, למשפחה יהודית ספרדית ממוצא אנדלוסי. דיווחים על מקורותיו המוזיקליים משתנים מעט אך מסכימים על התמונה הבסיסית של כישרון מוקדם יוצא דופן: מקור אחד מתאר אותו מלמד את עצמו לנגן במנדולה של אביו בגיל שבע, בעוד אחר מציב את תחילת הכשרתו הפורמלית בגיל עשר, כשהוא לומד את העוד, הלאוטה הערבית, תחת מאסטר של סגנון ההאוזי (Hauzi), ענף אזורי של מוזיקה ערבית-אנדלוסית. כך או כך, הוא הופיע בפומבי בגיל צעיר להפליא, עשה את הופעת הבכורה שלו ברדיו בגיל חמש-עשרה והפך לזמר מבוקש ברחבי אלג'יריה, ובמהלך שנות ה-40, גם בצרפת.
המצאת ה"פרנק-ערבי"
ההישג המגדיר של בוניש לא היה נאמנות למסורת אחת אלא המיזוג המכוון של כמה. מושרש במוזיקה ערבית-אנדלוסית אלג'יראית, הוא החל לקפל פנימה טנגו, פסו דובלה, ממבו, רומבה, פלמנקו וג'אז, והפך ידוע בשירת שירי פופ קובניים עם מילים בערבית — מעשה תרגום מוזיקלי חדשני באמת ולא רק השאלה. הוא נתן להיבריד שלו שם, וקרא לו "פרנק-ערבי" (Francarabe), ותיאר אותו כמוזיקה "המערבבת רומבה, פסו דובלה, טנגו, ממבו, מוזיקה ערבית-אנדלוסית" לתוך אידיום צרפתי-ערבי יחיד. בשנותיו המאוחרות באלג'יריה ואל תוך שנות ה-50, המיזוג הזה הפך אותו לאחת הדמויות המובילות במוזיקה הפופולרית האלג'יראית, עמוד תווך, כפי שניסח זאת מקור אחד, של התרבות המוזיקלית הצרפתית-ערבית ברגע שבו הקהילות היהודיות, הערביות והצרפתיות של אלג'יריה עדיין חלקו חיים מוזיקליים צפופים וחופפים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →גלות ושתיקה
עצמאות אלג'יריה ב-1962 פירקה את העולם שיצר את המוזיקה של בוניש, וכמו רוב הקהילה היהודית של אלג'יריה, הוא עבר לפריז באותה שנה. במקום להמשיך קריירה מוזיקלית ציבורית בגלות, הוא עבר לסחר ברהיטים, מופיע רק באופן לא רשמי בחתונות ואירועים פרטיים במשך רוב שלושת העשורים — הפרעה ארוכה ושקטה במה שהייתה, באלג'יריה, קריירה ציבורית בולטת.
תחיית הדאב
ב-1990, בשנות השישים המאוחרות לחייו, חזר בוניש להקליט, והמומנטום נבנה לאורך העשור לקראת הפרויקט שיציג אותו לקהל אירופי חדש וצעיר לחלוטין: האלבום מ-1998 המכונה לעיתים Boniche Dub ולעיתים Alger, Alger, שהופק על ידי הבסיסט והמפיק האוונגרדי האמריקאי ביל לאסוול (Bill Laswell) לצד דמות האופנה ז'אן טויטו (Jean Touitou), מייסד הלייבל A.P.C. האלבום יישם גיטרה חשמלית, הגברה וטכניקות הפקת דאב על הרפרטואר הישן של בוניש, טיפול שמטרתו הייתה במפורש לשמר, במילותיו של הערכה אחת, "את הקסם והאלגנטיות של המוזיקה הזו מעידן שעבר" תוך הפיכתה לקריאה למאזינים ללא קשר קודם לשיר יהודי-ערבי אלג'יראי. התקליט מצא אחיזה אמיתית בחוגי מוזיקת עולם ומועדונים אירופיים, והפך את בוניש, עמוק בשנות השבעים לחייו, לאמן הקלטות פעיל שוב והטיל אותו רטרוספקטיבית כ, לפי דיווח אחד, "חלוץ חשוב של מיזוג תרבותי."
מדוע לילי מכונה גאון
הטיעון נשען על סוג ספציפי ויוצא דופן של אינטליגנציה מוזיקלית: היכולת להחזיק כמה שפות מוזיקליות מובחנות — מוזיקה מודאלית ערבית-אנדלוסית, צורות ריקוד קובניות ולטיניות, שאנסון צרפתי, פלמנקו, ג'אז — באוזנו בו-זמנית ולשלב אותן לשירים שנקראים כסגנון קוהרנטי יחיד ולא כטלאים, מספיק טוב עד שהרגיש זכאי לתת שם לתוצאה בעצמו, "פרנק-ערבי". מעשה מתן השם הזה משנה; הוא מאותת על מוזיקאי שהבין שהוא לא סתם מבצע גרסאות כיסוי לשירים זרים אלא בונה צורה חדשה. המגבלה הכנה היא שמעט בתיעוד הזמין מראה בני דורו בשנות ה-30 וה-40 משתמשים במילה "גאון" לגביו ישירות — השפה ששימשה, אז ובערכות רטרוספקטיביות, נוטה לעבר "עמוד תווך", "דמות מובילה", ו"חלוץ" ולא גאון במובן הגדול של התעלות אינדיבידואלית. ההמצאה מחדש של הקריירה המאוחרת שלו דרך אלבום הדאב בהפקת לאסוול מובנת טוב יותר כמקרה של מסנתז סגנוני מוכשר באמת שמתגלה מחדש וממוסגר מחדש על ידי דור חדש של מפיקים מאשר כראיה לאיזשהו גאון יצירתי יחיד ובלתי ניתן לחזרה — כישרון אמיתי ונדיר, אך כזה שתלוי בשותפים, בהפרש של עשורים, כדי למצוא את הקהל הרחב ביותר שלו.
מורשת
בוניש מת בפריז ב-6 במרץ 2008 בגיל שמונים וחמש, נזכר כאחת הדמויות המרכזיות של המוזיקה הפופולרית האלג'יראית משנות ה-30 וה-40 וכמוזיקאי שהגילוי מחדש המאוחר שלו עזר לשמר ולהעביר מסורת מוזיקלית יהודית-ערבית צפון אפריקאית שעצמאות אלג'יריה והגירה יהודית איימו אחרת לפזר לשתיקה. הקלטותיו נותרות נקודת התייחסות למאמץ הרחב יותר, שעדיין נמשך בקרב חוקרים ולייבלים של הוצאות מחודשות, לתעד את העולם המוזיקלי הנעלם והמעורב בעושר של הקסבה של אלג'יר לפני 1962.