לי פנג: ראש הממשלה שמעולם לא התנצל
בלילה שבין ה-3 ל-4 ביוני 1989, טנקים וחיילים נעו אל תוך כיכר טיין-אן-מן תחת ממשל צבאי שלי פנג (Li Peng), בתפקידו כראש ממשלה, חתם עליו שבועיים קודם לכן. מאות, ולפי הערכות מסוימות אלפים, של בני אדם נהרגו בדיכוי שבא בעקבות זאת. שלושה עשורים לאחר מכן, כשמת ב-2019, ההספד המדיני כינה אותו "חבר מפלגה קומוניסטית מצטיין". כמעט איש מחוץ לסין הרשמית לא כינה אותו כך; השם שדבק בו ביותר בעולם היה "הקצב מבייג'ינג". מעט קריירות פוליטיות ממחישות בצורה חדה יותר את הפער בין פסק דין רשמי לבין זה של הציבור.
גודל על ידי ג'ואו אנלאי
לי פנג נולד בשם לי יואנפנג (Li Yuanpeng) ב-20 באוקטובר 1928 בזיכיון הצרפתי בשנגחאי. אביו, המהפכן הקומוניסטי לי שואו-שון (Li Shuoxun), הוצא להורג על ידי הקוומינטנג ב-1931, ולאחר פגישה עם ראש הממשלה ג'ואו אנלאי (Zhou Enlai) ואשתו דנג יינגצ'או (Deng Yingchao) בסצ'ואן בסביבות 1939–1940, היתום גודל למעשה על ידיהם – ירושה של הגנה פוליטית שעיצבה את כל הקריירה שלו. הוא למד במכון למדעי הטבע ביאנ'אן לפני שנשלח למכון להנדסת חשמל במוסקבה (1948–1954) ללימודי הנדסה הידרואלקטרית, ובעת שהותו שם עמד בראש התאחדות הסטודנטים הסינים בברית המועצות.
עלייתו של טכנוקרט
לי חזר לסין ב-1955 והקדיש עשורים לתעשיית האנרגיה, ולבסוף ניהל את הלשכה העירונית לאנרגיה של בייג'ינג במהלך מהפכת התרבות והתקדם עד לתפקיד שר האנרגיה. דנג שיאופינג (Deng Xiaoping) בחר בו לראש המפלגה ב-1987, והוא הפך לראש ממשלה בפועל בנובמבר באותה שנה, תפקיד שאושר רשמית במרץ 1988 – מהנדס מוכשר טכנית ושמרן אידיאולוגית ולא פוליטיקאי כריזמטי, שקודם בחלקו כי הפטרונות הישנה של ג'ואו עדיין נשאה משקל ובחלקו כי זהירותו התאימה להנהגה פוסט-מאואיסטית מודאגת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ממשל צבאי
כאשר הפגנות בהנהגת סטודנטים מילאו את כיכר טיין-אן-מן באביב 1989, הפך לי לקו-ניצב המוביל בתגובת ההנהגה, כשהוא מסרב לנהל משא ומתן עם מנהיגי המחאה ומכריז על ממשל צבאי ב-20 במאי 1989. דיווחים פנימיים שהודלפו מציגים אותו מתאר את התנועה כמכוונת להפלת שלטון המפלגה וערעור הסוציאליזם. הוא תמך בפינוי הצבאי של הכיכר ב-3–4 ביוני. ההיסטוריון ואנליסט סין ג'וד בלנשט (Jude Blanchette) סיכם את הבחירה בחדות: "לי בחר בביטחון המפלגה על פני חופש העם". מנהיגי מחאה כגון וורקאישי (Wu'erkaixi) גינו אותו בפומבי בשמו, ומיד לאחר הדיכוי דרשו יותר ממיליון תושבי בייג'ינג את התפטרותו, בקריאות שיתפטר – דרישה שהמפלגה מעולם לא שקלה.
הקצב מבייג'ינג
הכינוי ליווה אותו לאורך שארית חייו, בתוך סין ומחוצה לה. הוא קיבל תביעה בגין זכויות אדם במלון וולדורף-אסטוריה בניו יורק בשנת 2000 ונותר מנודה בינלאומי בהזדמנויות הנדירות שבהן נסע לדמוקרטיות. הוא כינה את הדיכוי "ניצחון היסטורי לקומוניזם", ובספריו שפורסמו ב-2010, "הרגע הקריטי" (The Critical Moment), הציע דיווח שמבקרים קראו ברובו כניסיון למזער את אשמתו שלו במקום להתמודד איתה. הוא מעולם לא הביע חרטה בפומבי.
אחרי טיין-אן-מן
בניגוד לצ'או זי-יאנג (Zhao Ziyang) בעל הגישה הרפורמיסטית, שהודח והושם במעצר בית קבוע בשל התנגדותו לדיכוי, לי שמר על תפקידו והמשיך לעמוד בראש הוועדה המתמדת של הקונגרס הלאומי העממי בין השנים 1998 ל-2003. בשנים שלאחר 1989 הוא גם הטיל צעדי צנע, פיקוח על מחירים והידוק מוניטרי, תוך נסיגה מהליברליזציה של השוק שצ'או דגל בה, וחידוש העליונות של התכנון המרכזי – תפנית כלכלית שמרנית שנמשכה עד שסגן ראש הממשלה ג'ו רונג'י (Zhu Rongji) האפיל בהדרגה על השפעתו וירש אותו כראש ממשלה ב-1998. בתפקידו הנותר כיו"ר הפרלמנט, הוא דגל בסכר שלושת הערוצים, החל בעבודות בדצמבר 1994 ובילה חלק ניכר מקריירת המאוחרת בפיקוח על הפרויקט העצום, שהיה אז המיזם ההידרואלקטרי הגדול בעולם – הרחבה טבעית של ההכשרה ההנדסית שבה החל את הקריירה עשרות שנים קודם לכן. הוא גם חתם על צו מועצת המדינה מס' 195 בשנת 1996, רגולציית אינטרנט מוקדמת שהניחה את היסודות למה שנודע כ"חומת האש הגדולה". בניו ובתו המשיכו לנהל נתחים מרכזיים ממונופולי האנרגיה החשמלית של סין, ומבקרים האשימו אותו בבניית "אחוזה משפחתית" בתוך התעשייה שאותה ניהל פעם כמהנדס צעיר; תאגיד האנרגיה הממשלתי, שבשיאו שלט בכ-72 אחוז מנכסי האנרגיה של סין, פורק לאחר פרישתו על רקע מחלוקת על שליטתו.
מדוע לי פנג מכונה גאון
התשובה הכנה היא שכמעט אף מקור רציני לא מכנה אותו כך, וביוגרפיה זו לא צריכה להעמיד פנים אחרת. לי היה מהנדס הידרואלקטרי מוכשר ומנהל יעיל של תשתיות אנרגיה ממלכתיות, אך דבר ברשומה – לא המדיניות הכלכלית שלו, שנטתה לעבר פיקוח מחירים בוטה וצנע ולא לעבר חדשנות, ולא התנהלותו הפוליטית, שהוגדרה על ידי נאמנות נוקשה לאורתודוקסיה קו-ניצבת – אינו מעיד על מקוריות אינטלקטואלית. המיומנות הספציפית והמשמעותית היחידה שלו הייתה נחישות תחת לחץ: בניגוד לעמיתים מסוכסכים יותר, הוא פעל במהירות וללא היסוס נראה לעין כדי להפעיל ממשל צבאי ולתמוך באופציה הצבאית ב-1989, נחישות שהייתה גם, לפי דעת כמעט כל היסטוריון עצמאי והערכות זכויות אדם, קטסטרופה מוסרית ולא הישג. אם יכולת כלשהי שלו ראויה למילה "גאון", הרי שתהיה זו יכולת צרה ומצמררת: בהירות יוצאת דופן לגבי מה שהמפלגה צריכה כדי לשרוד איום על כוחה, מיושמת ללא היסוס נראה לעין לגבי המחיר האנושי. זהו אינו המובן המקובל למילה זו, ועל הקוראים לא לטעות ולראות באכזריות, המוגנת על ידי הפטרונות הישנה של ג'ואו אנלאי והתמיכה של דנג, ביטוי של גאונות.
מורשת
לי פנג מת ב-22 ביולי 2019 בגיל 90, לאחר שהאריך ימים יותר מיריבו הרפורמיסט, צ'או זי-יאנג, שגורלו נחתם בחלקו על ידי החלטותיו שלו. בהלווייתו השתתפו שי ג'ינפינג (Xi Jinping) והנהגת המפלגה, כבוד רשמי שלא שינה דבר לגבי האופן שבו הוא נזכר על ידי הניצולים, המשפחות וקהילות הפזורה שעבורם שמו נותר נרדף לאירועי יוני 1989. עשורים לאחר מכן, סכר שלושת הערוצים שהוא הוביל להשלמתו ובקרות האינטרנט שהוא עזר להניע נותרו מוקדים בסין העכשווית, ומבטיחים שאפילו החלטותיו הפחות טעונות פוליטית ימשיכו לעצב את המדינה בדרכים שרוב האזרחים לעיתים רחוקות מקשרים אליו.