קנוט המסון: הסופר שהעניק את מדליית הנובל שלו לגבלס
קנוט המסון כתב את הספר שנחשב בדרך כלל כמי שהמציא את הרומן הפסיכולוגי המודרני, ואייזק בשביס זינגר כינהו מאוחר יותר "אבי בית הספר המודרני לספרות". הוא גם, במאי 1943, נסע לברלין לפגוש את יוזף גבלס והעניק לשר התעמולה את מדליית פרס נובל שלו כמתנה. שנתיים לאחר מכן, לאחר התאבדותו של היטלר, הוא פרסם מאמר הספד שבו כינה אותו "לוחם למען האנושות ומטיף לבשורת הצדק לכל העמים". אף תיאור של גאונותו של המסון אינו שלם בלי ששני חלקים אלה יוצבו זה לצד זה.
עוני בגודברנדסדלן
המסון — שנולד בשם קנוט פדרסן ב-4 באוגוסט 1859, בלום, בעמק גודברנדסדלן שבנורווגיה — גדל בעונש אמיתית לאחר שמשפחתו עברה להמרוי בנורלנד. הוא עזב את בית הספר מוקדם ועבד בסדרה ארוכה של עבודות ידניות וממוקצעות חלקית: שולייה אצל סנדלר, פועל דרכים, עוזר לבנאי, סוחר נודד, ומורה, ונדד ברחבי נורווגיה הכפרית לללא השכלה גבוהה פורמלית. בעשור השלישי לחייו הוא בילה מספר שנים בארצות הברית, ובאחד השלבים עבד כנהג חשמלית בשיקגו, ויצא מהחוויה עם תפיסה ביקורתית חדה של החברה והתרבות האמריקאית, אותה הקליט בספר הפולמוסי "Fra det moderne Amerikas Aandsliv" (החיים התרבותיים של אמריקה המודרנית, 1889) — סימן מוקדם לאינסטינקט המרדני והאנטי-מודרני שיחזור בסיפוריו ובהמשך, בפוליטיקה שלו.
רעב וסוג חדש של רומן
הפריצה הגדולה של המסון הגיעה עם "Sult" (רעב, 1890), רומן כמעט ללא עלילה במובן המסורתי, העוקב אחר סופר רעב, אלמוני, המשוטט ברחובות כריסטיאניה (אוסלו) בגוף ראשון, שבו הסיפור הפנימי והאסוציאטיבי עוקב אחר התפוררות מחשבותיו, שהופכות יותר ויותר אי-רציונליות ככל שהרעב פוגע באחיזתו במציאות. הספר נחשב לרומן המודרני האמיתי הראשון בספרות הנורווגית, והסיפור הפנימי והאסוציאטיבי שלו מהווה קרע קובע מהריאליזם והנטורליזם בסיפורת ששלטו בתקופה — טענה על עדיפות ספרותית שהיא מרכזית למוניטין של המסון. "Pan" (1894) הרחיב את מוניטיניו עם גיבור נוסף, מנוכר ודוחה תרבות, וביצירותיו המוקדמות אלה פיתח המסון את הנושא החוזר שלו: אנשים שאינם או לא רוצים להשתלב בחיים הבורגניים, העירוניים והמודרניים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →צמיחת האדמה ופרס נובל
היצירה המפורסמת ביותר והמצליחה מבחינה מסחרית של המסון, "Markens Grøde" (צמיחת האדמה, 1917), הפכה את הניכור המוקדם שלו להכרה מתמשכת: טיעון באורך רומן, מוגש דרך גיבור החקלאי שלו, שהסיפוק האנושי האמיתי נמצא בעבודה ישירה על האדמה ולא בחיים העירוניים או התעשייתיים המודרניים. ההצלחה של הספר — והדחייה הפילוסופית המפורשת של המודרניות — היו מרכזיים לזכייתו בפרס נובל לספרות ב-1920. כתיבתו נעה, במהלך הקריירה שלו, מהגברים הצעירים והניכרים של סיפוריו המוקדמים, דרך תקופה אמצעית המאופיינת במלנכוליה ובהתמקדות בהזדקנות, ליצירות מאוחרות יותר שהרחיבו את המבט שלהם מהפסיכולוגיה האינדיבידואלית לביקורת חברתית רחבה יותר.
הערצה לגרמניה, סימפתיה לכיבוש
ההערצה הארוכת-שנים של המסון לתרבות הגרמנית הפכה, ככל שה-1930 התקדמו, לסימפתיה גלויה לנאציזם, וכשגרמניה פלשה לנורווגיה ב-1940, הוא לא רק קיבל את הכיבוש אלא תמך בו בפומבי, וקרא לנורווגים לקבל את שלטון גרמניה. במאי 1943, גבלס הזמין את המסון ואשתו לברלין, לאחר שביטא הערכה ל"צמיחת האדמה", והמסון העניק לו את מדליית הנובל שלו כמתנה אישית — מחווה ללא כל אי-בהירות לגבי מיקום סימפתיותו. בחודש שלאחר מכן הוא נסע למעונו ההררי של היטלר באוברזלצברג והשתמש בפגישה כדי להרצות לפיהרר על איך יש לנהל את כיבוש נורווגיה; היטלר, לפי התיאורים הזמינים, התעצבן וקיצר את הפגישה. כשהיטלר התאבד ב-1945, המסון פרסם מאמר הספד שבו שיבח אותו במונחים כמעט משיחיים כלוחם למען האנושות והצדק בין העמים — טקסט שנותר הראייה הקשה ביותר נגדו.
משפט, אבחנה, וקנס במקום הוצאה להורג
לאחר המלחמה, המסון נעצר ועמד לדין באשמת בגידה בדצמבר 1947, בגיל 88. הוא התעקש שמעולם לא הצטרף רשמית למפלגה הנאצית ולא השתתף בישיבות המפלגה, וטען שלא ידע על זוועות שבוצעו תחת הכיבוש שתמך בו בפומבי. רשויות הפסיכיאטריה הנורווגיות בדקו אותו והסיקו שכושרו השכלי נפגע באופן משמעותי מחירשות מתקדמת ושיטיון. על בסיס זה, נמשכו האישומים בבגידה; במקום הוצאה להורג או מאסר, הוא נגזר עליו לשלם קנס כספי ניכר, שפגע ברוב העושר שנותר לו. הוא מת ב-19 בפברואר 1952, ליד גרימסטד, בגיל 92, בעוני יחסי, ויצירותיו המלאות פורסמו לאחר מותו ב-1954.
למה קנוט נקרא גאון
טענתו הספרותית הספציפית של המסון מבוססת על פריצת דרך טכנית אמיתית: הירידה הפנימית ובגוף ראשון להתפוררות של מוח רעב ב"רעב" נחשבת על ידי היסטוריונים ספרותיים כנקודת מוצא אמיתית לרומן המודרני הפנימי והמונע פסיכולוגיה, וסופרים כמו אייזק בשביס זינגר ייחסו לו ישירות את היותו אבי בית הספר המודרני כולו. זו אינה טענה צנועה, והיא עמדה במבחן למעלה ממאה שנה של היסטוריה ספרותית. הטיעון הנגדי אינו דורש הגזמה או פרשנות, מכיוון שהמסון סיפק אותו בעצמו, במילים ובמעשיו: הוא לא היה רק שותף פעיל תחת הכיבוש אלא גם מעריץ פעיל ומנומק של היטלר והנאציזם שהעניק את מדליית הנובל שלו כמתנה לגבלס והספיד את היטלר בכתב לאחר מותו. הממצאים שלאחר המלחמה שסניליות וחירשות פגעו בשיפוטו אינם מסבירים היטב את שנות התמיכה הפומבית העקבית בנאצים שקדמו לזקנתו. המסון עומד, בכוונה וללא פתרון, כאחד המקרים החדים ביותר בספרות המודרנית של חדשנות ספרותית גדולה ואשמה מוסרית חמורה השייכים לאותו אדם.
מורשת
ההשפעה הטכנית של המסון על הרומן המודרני אינה שנויה במחלוקת וניתן לעקוב אחריה בדורות של סופרים שבאו אחריו; פוליטיקתו נותרת, בהתאמה, גם היא שנויה במחלוקת, ונורווגיה עצמה מעולם לא פתרה לחלוטין איך להנציח את זוכה פרס נובל שתמך בצורה כה מלאה ופומבית בכובשי המדינה.