חיים מוקדמים וקריירה כילד פלא
"נגינתו מדהימה, ללא כל טשטוש" – סביאטוסלב ריכטר (Sviatoslav Richter), בתוך 'מחברות ושיחות', על נגינתו של הופמן לסונטה לפסנתר אופוס 31 מס' 3 של בטהובן, נוקטורן וולס של שופן, ושתי פרפרזות על 'שירים פולניים' (Chants polonais). יוזף קזימיר הופמן (Josef Casimir Hofmann) היה פסנתרן, מלחין, מורה למוזיקה וממציא פולני-אמריקאי. ביוגרפיה: יוזף הופמן נולד בפודגורז'ה (Podgórze), רובע של קרקוב (Kraków) שבגליציה האוסטרו-הונגרית (כיום פולין) בשנת 1876. אביו היה המלחין, המנצח והפסנתרן קזימייז' הופמן (Kazimierz Hofmann), ואמו הייתה הזמרת מטילדה פינדלסקה (Matylda Pindelska). הייתה לו גם אחות גדולה, זופיה ונדה (Zofia Wanda), שנולדה ב-11 ביוני 1874, אף היא בקרקוב. לאורך ילדותם, אביהם קזימייז' היה נשוי לאניילה תאופילה לבית קווייצ'ינסקה (Aniela Teofila née Kwiecińska), שנולדה ב-3 בינואר 1843 בוורשה, ואשר לאחר המעבר לוורשה ב-1878 עם בעלה, נפטרה שם ב-12 באוקטובר 1885, רישום 1392.
בשנה שלאחר מכן נשא קזימייז' מיקולאי הופמן (Kazimierz Mikołaj Hofmann) ב-17 ביוני 1886 את מטילדה פרנצ'ישקה פינדלסקה (Matylda Franciszka Pindelska) – אמם של ילדיו, בתם של וינצנטי ואלאונורה לבית וישקובסקה, ילידת 1851 בקרקוב, בבזיליקת הצלב הקדוש בוורשה. על מנת להבטיח לבנם יוזף השכלה מוזיקלית יסודית, עברה כל המשפחה לברלין בשנת 1886. יוזף הופמן, כילד פלא, נתן רסיטל בכורה בוורשה בגיל 5, וסדרת קונצרטים ארוכה ברחבי אירופה וסקנדינביה, שהגיעה לשיאה בסדרת קונצרטים באמריקה בשנים 1887–1888, אשר עוררה השוואות למוצרט הצעיר ולמנדלסון הצעיר. אנטון רובינשטיין (Anton Rubinstein) קיבל את הופמן כתלמידו הפרטי היחיד ב-1892 וארגן את הופעת הבכורה של תלמידו בהמבורג, גרמניה, ב-1894. הופמן סייר והופיע רבות במהלך 50 השנים הבאות כאחד הפסנתרנים המהוללים ביותר של התקופה.
מכון קרטיס והשנים המאוחרות
בשנת 1913 הוענקו לו מפתחות העיר סנט פטרסבורג, רוסיה. כמלחין, הופמן פרסם למעלה ממאה יצירות, רבות מהן תחת שם העט מישל דבורסקי (Michel Dvorsky), כולל שני קונצ'רטי לפסנתר ומוזיקה לבלט. הוא הפך את ארצות הברית לבסיסו במהלך מלחמת העולם הראשונה והפך לאזרח אמריקאי בשנת 1926. בשנת 1924 הפך לראש מחלקת הפסנתר הראשון עם הקמת מכון קרטיס למוזיקה (Curtis Institute of Music) בפילדלפיה, ובשנת 1927 הפך למנהל המכון ונשאר בתפקיד זה עד 1938. הוא מילא תפקיד מפתח בגיוס מוזיקאים דגולים כמו אפרם צימבליסט (Efrem Zimbalist), פריץ ריינר (Fritz Reiner), מרצלה סמבריך (Marcella Sembrich) וליאופולד אאואר (Leopold Auer) לסגל מכון קרטיס. בין תלמידיו של הופמן היו ג'ין בהרנד (Jean Behrend), אברם צ'אסינס (Abram Chasins), אבי סיימון (Abbey Simon), שורה צ'רקאסקי (Shura Cherkassky), עזרא רכלין (Ezra Rachlin), נדיה רייזנברג (Nadia Reisenberg) וכן הארי קאופמן (Harry Kaufman). אף שלא היה תלמידו, חורחה בולט (Jorge Bolet) נהנה מהתעניינותו של הופמן.
בשנת 1937 נחגגה יובל ה-50 להופעת הבכורה שלו בניו יורק עם הופעות חגיגיות, כולל רסיטל "יובל הזהב" במטרופוליטן אופרה בניו יורק. בשנת 1938 הוא נאלץ לעזוב את מכון קרטיס למוזיקה עקב מחלוקות פיננסיות ומנהליות. בשנים 1939 עד 1946 דעך מעמדו האמנותי, בחלקו עקב קשיים משפחתיים ואלכוהוליזם. בשנת 1946 נתן את הרסיטל האחרון שלו בקרנגי הול, שהיה ביתן של 151 הופעותיו, ופרש לחייו הפרטיים בשנת 1948. את עשורו האחרון בילה בלוס אנג'לס באלמוניות יחסית, עובד על המצאות ומקיים התכתבות מתמדת עם עמיתיו. הופמן ב-1916. כממציא, להופמן היו למעלה מ-70 פטנטים, והמצאתו לבולמי זעזועים פנאומטיים למכוניות ומטוסים זכתה להצלחה מסחרית בין השנים 1905 ל-1928.
המצאות ושנים אחרונות
המצאות אחרות כללו מגב לשמשה, תנור ששרף נפט גולמי, בית המסתובב עם השמש, מכשיר להקלטת דינמיקה (פטנט אמריקאי מספר 1614984) בגלגלי פסנתר משחזרים, אותם שכלל בדיוק כשהחברות המייצרות את הגלגלים פשטו רגל, ושיפורים במנגנון הפסנתר שאומצו על ידי חברת סטיינוויי (Steinway) (פטנט אמריקאי מספר 2263088). הוא עבר ללוס אנג'לס בשנת 1939. הופמן נפטר מדלקת ריאות ב-16 בפברואר 1957 בבית אבות בלוס אנג'לס, קליפורניה. היו לו ארבעה ילדים. אשתו השנייה, בטי שורט (Betty Short), הייתה בעבר אחת מתלמידותיו. מורשת: תחרות הפסנתר ע"ש יוזף הופמן, בחסות המועצה האמריקאית לתרבות פולנית ואוניברסיטת קרוליינה הדרומית אייקן, הוקמה לכבודו בשנת 1994.
הכשרה מקצועית והופעת בכורה למבוגרים
קריירה כילד פלא: אנטון רובינשטיין שמע את הופמן בן השבע מנגן את הקונצ'רטו לפסנתר מס' 3 בדו מינור של בטהובן בוורשה והכריז עליו כעל כישרון חסר תקדים. בהצעת רובינשטיין, האמרגן הגרמני הרמן וולף (Hermann Wolff) הציע לנהל את הקריירה שלו ולהציע לשלוח את הילד לסיבוב הופעות באירופה, אך אביו של הופמן סירב לתת לילד לנסוע עד שיהיה בן תשע. בגיל זה, הופמן נתן קונצרטים בגרמניה, צרפת, הולנד, נורווגיה, דנמרק, שוודיה ובריטניה הגדולה. הופמן כצעיר על יד המקלדת. בגיל 12, יוזף הופמן הצעיר היה כנראה הפסנתרן המשמעותי הראשון שהקליט על הפונוגרף של אדיסון; הנס פון בולוב (Hans von Bülow) הקליט מזורקה של שופן על הפונוגרף המשופר של אדיסון באותה שנה, כלומר, 1888.
בשנת 1887 אורגן סיור אמריקאי, עם שלושה חודשים של הופעות שכללו חמישים רסיטלים, שבעה-עשר מהם במטרופוליטן אופרה האוס. אולם זמן קצר לאחר מכן, החברה למניעת התאכזרות לילדים התערבה, תוך ציון בריאותו השברירית של הילד. עם זאת, על פי החוזה ששילם להופמן 10,000 דולר, הוא היה מחויב משפטית להשלים את הסיור. החוזה בוטל על ידי אלפרד קורנינג קלארק (Alfred Corning Clark) שתרם 50,000 דולר, ובתמורה, אסר משפטית על הופמן להופיע בציבור עד הגיעו לגיל 18. החלק האחרון של הסיור בוטל והמשפחה חזרה לפוטסדאם, מחוץ לברלין. זה סימן את סוף שנות ילדות הפלא של הופמן.
חינוך במוזיקה: תרומתו של קלארק אפשרה להופמן להמשיך בלימודים פרטניים במדע ובמתמטיקה, והוא המשיך לקחת שיעורי מוזיקה מהיינריך אורבן (Heinrich Urban) בהלחנה ועם הפסנתרן והמלחין מוריץ מושקובסקי (Moritz Moszkowski). בשנת 1892, רובינשטיין קיבל את הופמן כתלמידו הפרטי היחיד, השניים נפגשו ל-42 מפגשים במלון ד'אירופ בדרזדן. השיעורים הראשונים, בהפרש של שבוע, כללו עשרה פרלודים ופוגות של באך ושתי סונטות של בטהובן, מהזיכרון. הופמן לעולם לא הורשה להביא את אותה יצירה פעמיים, מכיוון שרובינשטיין אמר שכמורה הוא כנראה ישכח מה אמר לתלמיד בשיעור הקודם. רובינשטיין מעולם לא ניגן עבור הופמן, אך נתן עדות רבה לתפיסתו הפסנתרנית במהלך רסיטלים רבים שהילד שמע.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →במשך תקופה של שלושה ימים שמע הופמן בהיכל בכשטיין (Bechstein Hall) החדש בברלין רסיטלים של הנס פון בולוב, יוהנס ברהמס (Johannes Brahms) ורובינשטיין, והגיב על נגינתם השונה בתכלית. רובינשטיין ארגן את הופעת הבכורה למבוגרים של הופמן ב-14 במרץ 1894, באולם האספה הסימפוני בהמבורג, כשהיצירה היא קונצ'רטו לפסנתר מס' 4 ברה מינור של רובינשטיין, בניצוחו של המלחין. לאחר הקונצרט, רובינשטיין אמר להופמן שלא יהיו עוד שיעורים, והם מעולם לא ראו זה את זה שוב. רובינשטיין חזר לרוסיה ונפטר מאוחר יותר באותה שנה. בשנים מאוחרות יותר התייחס הופמן למערכת היחסים שלו עם האמן הרוסי הטיטאני כאל "האירוע החשוב ביותר בחיי".
הופמן בסוף הקריירה שלו: בתחילת שנות ה-30, הופמן הפך לאלכוהוליסט אך שמר על שליטה פסנתרנית יוצאת דופן לאורך עשור זה; רודולף סרקין (Rudolf Serkin) וגלן גולד (Glenn Gould) הצעיר סיפרו על רשמים קסומים שנוצרו עליהם מהקונצרטים של הופמן באמצע ובסוף שנות ה-30. לאחר עזיבתו את מכון קרטיס ב-1938, שילוב של שתייתו, בעיות נישואין ואובדן עניין בהופעה גרם להידרדרות מהירה ביכולותיו האמנותיות. בהגיבו על הירידה החדה של הופמן, אמר סרגיי רחמנינוב (Sergei Rachmaninoff): "הופמן עדיין בשמיים... הפסנתרן הגדול ביותר בחיים אם הוא פיכח ובכושר. אחרת, אי אפשר לזהות את הופמן הישן". אוסקר לבנט (Oscar Levant) כתב: "אחת הטרגדיות הנוראות במוזיקה הייתה התפוררותו של יוזף הופמן כאמן. בימיו האחרונים, הוא הפך לאלכוהוליסט."
טכניקה וסגנון מוזיקלי
…הקונצרט הפומבי האחרון שלו… היה מסע ייסורים עבור כולנו". טכניקה וסגנון: דעותיו של הופמן על טכניקה ומוזיקליות מוסברות בספרו 'נגינה בפסנתר עם שאלות ותשובות'. היו לו ידיים קטנות אך חזקות בצורה יוצאת דופן. סטיינוויי בנתה עבורו בסופו של דבר מקלדות בהתאמה אישית עם קלידים צרים מעט יותר; הפסנתרן והמבקר סטיבן הוך (Stephen Hough) העיר על כך שהבנתו המכנית של הופמן את מנגנון הפסנתר של סטיינוויי הבדילה אותו מכל פסנתרן אחר. כלי הקונצרט שלו היו בעלי שינויי מנגנון עדינים לחזרה מהירה יותר, שני דוושות במקום שלוש (הוא אהב את הגיאומטריה של דוושות הסטיינוויי הישנות), כיוון ללא דופי, והם לוו בסיורים בכיסא הרסיטל שלו, שנבנה עם גב מתקפל קצר ושיפוע של 1.5 אינץ' מאחור לחזית.
לאחר שניגן על כלי הקונצרט המיוחד של הופמן במרתף סטיינוויי בניו יורק, גונאר יוהנסן (Gunnar Johansen) דיווח כי לפסנתר היה הצליל הגדול ביותר מכל מה שאי פעם ניסה. יוזף הופמן מנגן סולו בערב הגאלה במטרופוליטן אופרה ב-28 בנובמבר 1937, יובל ה-50 להופעת הבכורה האמריקאית שלו. בניגוד לרובינשטיין, הופמן ישב בשקט ליד הפסנתר, מכה בקלידים בצורה לישתית. הסטקטו באצבעותיו היה באותה תקופה ללא תחרות, וכך גם הצליל התזמורתי שלו. לדברי תלמידתו נדיה רייזנברג, הוא השתמש ללא הרף בשילוב של דוושות אצבעות ודוושות רגליים. מבקר הניו יורק טיימס, הרולד סי. שונברג (Harold C. Schonberg), אמר שלהופמן הייתה כל הטכניקה של ליאופולד גודובסקי (Leopold Godowsky), טענה שאושרה על ידי גודובסקי עצמו.
לפי הודאתו שלו, סרגיי רחמנינוב, בשנות ה-40 לחייו, התכונן לקריירה כפסנתרן קונצרטים על ידי תרגול של למעלה מ-15 שעות ביום במטרה להגיע לרמת הטכניקה של הופמן. כשנשאל הפסנתרן ראלף ברקוביץ (Ralph Berkowitz) אם לוולדימיר הורוביץ (Vladimir Horowitz) הייתה הטכניקה הגדולה ביותר מכל הפסנתרנים ששמע, השיב ברקוביץ שהורוביץ אכן היה המאסטר העליון של החלקים הטכניים של הביצוע, אך פסנתרן אחד מהעידן המבוגר יותר היה שווה לו - הופמן. גישתו וסגנונו של הופמן ניתנים לסיכום במוטו שלו "אריסטוקרט לעולם אינו ממהר". הוא הצהיר לעיתים קרובות שרובינשטיין ומוריץ רוזנטל (Moriz Rosenthal) היו הפסנתרנים היחידים שהשפיעו על אמנותו, והעריץ את הזמרים מטיאה בטיסטיני (Mattia Battistini) ומרצלה סמבריך.
הוא אימץ סגנון מפגין יותר בהופעות חיות אך סגנון עדין ומאופק להקלטות האולפן שלו; בשני המקרים, הוא הקפיד על התווים הכתובים, לעיתים הכפיל אוקטבות ביד שמאל, ונמנע מסנטימנטליות. הוא הציב את הספונטניות לפני המבנה והודה בפני רחמנינוב כי "איני יודע כיצד לבנות קומפוזיציה... לפעמים, זה נשמע טוב". שונברג כתב שבין בני דורו של הופמן, רק לגודובסקי היה את הגימור והעידון של הופמן אך חסרו לו הצבע, האש וה"דם האדום" של הופמן, בעוד שרק פרוצ'ו בוזוני (Ferruccio Busoni) ורחמנינוב הוזכרו אי פעם על ידי בני דורם כשווים להופמן. לאחר ששמע את הביצוע של הופמן לסונטה בסי מינור של שופן, רחמנינוב מחק יצירה זו מהרפרטואר שלו ואמר: "מאז אנטון רובינשטיין לא שמעתי נגינה טיטאנית כזו".
רפרטואר וזיכרון
דוגמאות מוצעות הממחישות את סגנונו של הופמן: 'קונטרדנס' של רובינשטיין, 'אנדנטה ספיאנטו ופולונז גדולה' אופוס 22 של שופן, בלדה אופוס 23 של שופן, פרק שני מהסונטה אופוס 31 מס' 3 של בטהובן, פרלוד אופוס 23 מס' 5 של רחמנינוב, רפסודיה הונגרית מס' 2 של ליסט, 'קפריס אוריינטלי' של סטויובסקי שהוקדש לו על ידי זיגיסמונד סטויובסקי (Sigismond Stojowski). רפרטואר, שמיעה מוזיקלית וזיכרון: הרפרטואר של הופמן היה מוגבל לרוב למוזיקה שנכתבה לפני תחילת המאה ה-20. בדומה לשבעת הרסיטלים ההיסטוריים של רובינשטיין משנת 1885, הוא נתן 21 קונצרטים רצופים בסנט פטרסבורג מבלי לחזור על יצירה אחת, מנגן 255 יצירות שונות מהזיכרון במהלך מחזור מרתון זה בשנים 1912–1913.
ביומן שאשתו ניהלה במהלך סיבוב ההופעות שלו ברוסיה ב-1909, היא מציינת שהוא הרים את גבותיו כשראה את 'וריאציות הנדל' של ברהמס בתוכנית - יצירה שלא ניגן או אפילו הסתכל עליה במשך שנתיים וחצי. הוא ניגן את היצירה בקונצרט ללא היסוס. אף שהיה קורא תווים גרוע, נאמר עליו שהחזיק ביכולת של פרנץ ליסט (Franz Liszt) וקאמי סן-סנס (Camille Saint-Saëns) לשמוע יצירה פעם אחת ולנגן אותה בחזרה בצורה נכונה מבלי לראות את התווים המודפסים. רוזינה לוין (Rosina Lhévinne) נזכרה שהופמן שמע את בעלה יוזף לוין (Josef Lhévinne) מנגן את 'לורליי' של ליסט, יצירה שהופמן מעולם לא שמע אך ניגן אותה "בדיוק כמו יוזף לוין שלי" כהדרן בקונצרט שלו מאוחר יותר באותו יום. מוריס ארונסון (Maurice Aronson), ששימש כעוזרו של ליאופולד גודובסקי, נזכר שהופמן למד את העיבוד של גודובסקי ל'עטלף'.
הקלטות
גודובסקי והופמן נפגשו בברלין בשנת 1900, והפכו לחברים עד מותו של גודובסקי ב-1938. הופמן נהג לבקר בסטודיו של גודובסקי ולהקשיב בזמן שגודובסקי הלחין את 'העטלף'. שבוע לאחר מכן ביקר הופמן את גודובסקי שוב וניגן את העיבוד כולו, והוא מעולם לא ראה את התווים. גודובסקי, למעשה, עדיין לא כתב אותם. שונברג הוסיף ש'העטלף' של גודובסקי הוא אחד התעלולים התחבולניים והמסובכים ביותר שנכתבו אי פעם לפסנתר. הקלטות: הופמן החל להקליט באולפנים בשנות ה-80 של המאה ה-19 אך מעולם לא היה מרוצה מהטכנולוגיה הזמינה ועשה רק הקלטות מבחן לאחר 1923; הוא ראה בהקלטות המבחן שנעשו עבור HMV בנובמבר 1935 ייצוג ראוי של אמנותו.
בשנות ה-40 הוא הקליט עבור תוכניות הרדיו 'בל טלפון' (Bell Telephone Hour) שחלק מהצילומים הנדירים שלהן נותרו, כולל פרלוד בדו-דיאז מינור, אופוס 3, מס' 2 של רחמנינוב, וקונצ'רטו במי-במול מז'ור, "הקיסר" של בטהובן. גרגור בנקו (Gregor Benko) ציין שהופמן לא היה צריך להופיע ברבות משידורי 'בל טלפון' מכיוון שעד זמן זה, השליטה הפסנתרנית שלו הידרדרה משמעותית, אף שהפלטה הטונאלית הייתה עדיין עצומה והניסוח היה פרובוקטיבי. תלמידתו של הופמן ג'ין בהרנד (Jeanne Behrend), לאחר ששמעה את ההקלטות משנת 1940 עד 1946, הצהירה: "ובכן, זו הנגינה שלו, אבל שום דבר לא דומה למה ששמענו בשנות ה-20". גלילים שהוקלטו בסביבות 1890 עבור תומאס אדיסון היו מההקלטות המוקדמות ביותר של מוזיקה קלאסית ואבדו במהלך מלחמת העולם הראשונה. ארבעה גלילים שנוצרו ברוסיה בשנים 1895–1896, עם מוזיקה של מנדלסון, לואי בראסין (Louis Brassin) ורובינשטיין, התגלו לאחרונה והוצאו על גבי תקליטור.
הוא יצר שתי סדרות של גלילי פסנתר משחזרים, כולל 23 יצירות ב-1913 עבור 'וולטה-מיניון' (Welte-Mignon), אך לא סמך על גלילים כייצוג מדויק של נגינתו. הופמן הקליט תקליטים אקוסטיים משנת 1912 עד 1923 עבור קולומביה וברונסוויק, אך הרגיש שהייצוג של הפלטה הטונאלית הצלולה והפריזמטית שלו לא נלכד. הופמן התנסה בהקלטות אולפן קצרות עבור RCA ויקטור בשנת 1935 שיצאו על גבי LP על ידי RCA בשנת 1970, ובפרישתו בקליפורניה התנסה בפיקאפים חשמליים למיתרי פסנתר ותכנן לוח תהודה נוסף מאשוח מתחת למכסה הפסנתר. RCA ויקטור הקליטה באופן פרטי את קונצרט יובל ה-50 להופעת הבכורה של הופמן בניו יורק במטרופוליטן אופרה ב-28 בנובמבר 1937. לפחות שניים מהקונצרטים האחרים שלו בשנות ה-30 הוקלטו בשידור חי.
מורשת וקבלת פנים ביקורתית
הקלטות קונצרט אלו מציגות הופמן מבוגר יותר (גיל 60-62) בציבור רגע לפני הירידה החדה בשליטתו הפסנתרנית, וכוללות קריאות סנסציוניות לבלדה בסול מינור של שופן, 'אנדנטה ספיאנטו ופולונז גדולה', וולס בלה-במול אופוס 42 ובלדה בפה מינור. כל ההקלטות הללו פורסמו על גבי תקליטורים תחת חסותם של גרגור בנקו ומומחה שחזור האודיו וורד מרסטון (Ward Marston). קומה: הרולד סי. שונברג טען שהופמן היה הפסנתרן המושלם ביותר ואולי הגדול ביותר של המאה ה-20. HMV ו-RCA חיפשו ללא הצלחה פרויקטים של הקלטות עם הופמן בשנות ה-30. רחמנינוב הקדיש את הקונצ'רטו לפסנתר מס' 3 ברה מינור (1909) להופמן, אם כי הופמן לא אהב אותו ומעולם לא ניגן אותו.
מבקרים מהדור המבוגר יותר כמו ג'יימס הונקר (James Huneker) כינו את הופמן "מלך הפסנתרנים", וסמואל צ'וצינוף (Samuel Chotzinoff) כינה אותו "הפסנתרן הגדול ביותר של זמננו". בני דורו כמו רחמנינוב, איגנץ פרידמן (Ignaz Friedman), יוזף לוין וגודובסקי החשיבו את הופמן, בסך הכל, לפסנתרן הגדול ביותר של דורם, אך השבחים לא היו כה אוניברסליים מהדור הבא של הפסנתרנים. באוטוביוגרפיה שלו ביקר ארתור רובינשטיין את הופמן כמי שהתעניין רק במכניקה של המוזיקה ולא בלב או ברוחניות שבה, והעיר שבסוף הקריירה של הופמן "הוא נשאר עם כלום אחרי שהטכניקה שלו עזבה אותו". קלאודיו אראו (Claudio Arrau) דחה את הופמן יחד עם פדרובסקי כמי שרק קרה שהיה מפורסם מאוד ואמר "לא ידעתי מה לעשות איתו".
סביאטוסלב ריכטר, לאחר שהקשיב להקלטת מבחן של RCA של הופמן לסקרצו מתוך סונטה במי-במול מז'ור אופוס 31 מס' 3 של בטהובן, החשיב את הפסנתרן המבוגר ל"מדהים" מבחינה טכנית, אך ציין שהופמן התעלם מסימני הספורצנדו של המלחין; בעוד שג'רג' שאנדור (György Sándor) כינה אותו הגדול מכל הפסנתרנים של המאה ה-20 מבחינת מוזיקה, פרשנות וטכניקה. תלמידו של הופמן, שורה צ'רקאסקי, השווה את הורוביץ לטובה עם הופמן כדלקמן: "הופמן היה כנראה המוח המוזיקלי הגדול יותר. אבל, אני חושב, הורוביץ היה הפסנתרן הגדול יותר, הווירטואוז הגדול יותר - הוא איכשהו פנה לכל העולם. הופמן לא יכול היה לתקשר ברמה ההיא".
כדי לאזן את התיעוד, ארל ויילד (Earl Wild) הכיר בסגנונו של הופמן כהשפעה הגדולה ביותר עליו בהשגת טכניקה זורמת וגמישה: "הפרשנויות שלו הוגשו תמיד בהיגיון וביופי רב". חורחה בולט דווח כאומר שבכל פעם ששמע את רחמנינוב או את הופמן, תמיד חשב לעצמו: "כל תו שהם מנגנים - זה מה שהייתי רוצה לנגן". ביבליוגרפיה: ספריו של הופמן התבססו על מאמריו התכופים ב-'Ladies' Home Journal': 'נגינה בפסנתר: ספר קטן של הצעות פשוטות' (1907), 'שאלות על פסנתר שקיבלו תשובה' (1909), 'נגינה בפסנתר: עם שאלות על פסנתר שקיבלו תשובה' (1920), אוסף של שני הספרים הראשונים.