ג'ון בורג'י: השותף שבנה את הפוסט-מודרניזם
בשנת 1975 הוקמו שני מגדלים בני 36 קומות בכתובת רחוב לואיזיאנה 711 במרכז העיר יוסטון, שחתוכים בזווית של ארבעים וחמש מעלות כך שצמרותיהם מתרחקות זו מזו כמו זוג אזמלים המונחים שפיץ מול שפיץ. פנזואיל פלייס (Pennzoil Place) עלה כ-50 מיליון דולר, התנשא לגובה של 495 רגל, והפך יזם בשם ג'רלד ד. היינס (Gerald D. Hines) לפטרון המסחרי החזק ביותר באמריקה. עדה לואיז הקסטבל (Ada Louise Huxtable) כינתה אותו "הישג רם". השם שהופיע על השרטוטים היה ג'ונסון/בורג'י - והמחצית השנייה של השם הזה הייתה שייכת לאדריכל יליד שיקגו שניהל את המשרד, השיג את הלקוחות ומסר את הבניינים, בעוד שהמחצית הראשונה זכתה במחיאות הכפיים.
האיש משיקגו במשרד ניו-יורקי
ג'ון בורג'י נולד בשיקגו ב-28 באוגוסט 1933 וסיים את לימודיו בבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת נוטרדאם (University of Notre Dame) בשנת 1956. להשכלה זו יש משמעות: נוטרדאם בשנות ה-50 הכשירה אדריכלים לבנות, לא לתאר תיאוריות, ובורג'י הגיע לניו יורק עם אופי עבודה של משרד מסחרי מהמערב התיכון ולא של חדר סמינרים מליגת הקיסוס. בשנת 1967 החל לעבוד עם פיליפ ג'ונסון (Philip Johnson), המבוגר ממנו בעשרים ושבע שנים וכבר אז האדריכל המפורסם ביותר באמריקה. בשנת 1968 השניים הקימו רשמית את משרד ג'ונסון/בורג'י אדריכלים במנהטן, כאשר בורג'י משמש כמנכ"ל.
הסידור היה יוצא דופן ובסופו של דבר לא בר-קיימא. ג'ונסון היה הפנים הציבוריות - בעל השנינות, מכתיב הטעם, האיש שהיה שותף לאוצרות התערוכה שהעניקה לסגנון הבינלאומי את שמו. בורג'י היה זה ששמר על משרד גדול סולבנטי לאורך שלושה עשורים של עבודות תכנון גורדי שחקים. בפועל שני התפקידים התמזגו זה בזה, וזו בדיוק הסיבה שהשאלה מי תכנן מה מעולם לא יושבה.
יוסטון ויצירת משרד של ימי שגשוג
פנזואיל פלייס הוא המקרה הברור ביותר. היינס ופנזואיל ביקשו בניין מכובד אך לא בצורת קופסה, כזה שיאפשר כניסת אור טבעי בשפע. ג'ונסון/בורג'י, בעבודה משותפת עם S. I. Morris Associates, השיבו בטרפזים תאומים: קירות פנימיים משופעים, צמרות מנוגדות, רחבות בעלות גגות זכוכית התחובים ברווח שביניהם, וכל המבנה עטוף בזכוכית סולארית בגוון ברונזה. הוא נבנה בין השנים 1972 ל-1976, וזכה לשתי קומות נוספות במהלך הבנייה ב-1974 כאשר הביקוש גבר על המיתון. הוא זכה בפרס הכבוד של המכון האמריקאי לאדריכלים ב-1977 ובפרס הזיכרון על שם ר. ס. ריינולדס ב-1978, ודחף את ג'ונסון לעבר פרס פריצקר הראשון בשנת 1979.
זה גם שינה את האופן שבו מגדל משרדים ספקולטיבי יכול להיראות. אחרי פנזואיל, קופסת הזכוכית בעלת הגג השטוח כבר לא הייתה התשובה המכובדת היחידה, ויזמים ברחבי המדינה החלו לבקש צלליות. משרדו של בורג'י סיפק להם כאלו במהלך חמש עשרה השנים הבאות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הבניין שהעניק לגיטימציה לפוסט-מודרניזם
בניין AT&T בשדרות מדיסון 550, שהושלם ב-1984, הוא זה שכולם מכירים. הוא מצופה בגרניט ורודה מסטוני קריק ברגע שבו גרניט על גורד שחקים נתפסה ככפירה, והוא הוכתר בגמלון שבור - צמרת הצ'יפנדייל, כפי שכונתה מיד ולתמיד. הוועדה לשימור אתרים של העיר ניו יורק הגדירה אותו כציון דרך ב-1 באוגוסט 2018, ובכך הגנה על הגרניט ועל הכתר. פרדריק בלנד (Frederick Bland), סגן יו"ר הוועדה, ניסח זאת בבירור: "זהו הבניין שהקים את הפוסט-מודרניזם כתנועה אדריכלית לגיטימית".
ההגדרה הזו הגיעה בעקבות מאבק קשה על שיפוץ מוצע של חברת סנהאטה (Snøhetta) והריסת הלובי, מה שאומר משהו על מעמדו של הבניין. מגדל שמעורר מלחמת שימור שלושים וארבע שנים לאחר השלמתו אינו רק פריט תקופתי.
תיק העבודות של שנות השגשוג
הרשימה מאותן שנים היא מפה של השאפתנות התאגידית האמריקאית. תוכנית האב של רוזוולט איילנד הגיעה ב-1969. לאחר מכן פנזואיל פלייס ב-1975; מרכז IDS במיניאפוליס; מגדל ויליאמס ביוסטון ב-1983; מגדל שדרות מדיסון, ששונה שמו מאוחר יותר לבניין סוני, ב-1984; PPG Place בפיטסבורג באותה שנה, קתדרלת זכוכית גותית עבור חברת זכוכית; הקרסנט (The Crescent) בדאלאס ב-1986; מגדלי שער אירופה הנטויים במדריד ב-1989; מרכז וואן דטרויט (One Detroit Center) ב-1991. בשנת 1986 עבר המשרד לרחוב השלישי 885 - בניין הליפסטיק (Lipstick Building) האליפטי והמדורג שלו, אחד ממגדלי ג'ונסון/בורג'י הבודדים שכינוים חיבתי ולא מתחכם.
פירוק המשרד
הסוף היה מהיר ונגרם בעצמו. ראג' אהוג'ה (Raj Ahuja) הפך לשותף שלישי ב-1984. ב-1986 בורג'י הוריד את ג'ונסון לתפקיד מייעץ מצומצם. ב-1988 הוא ביקש מאהוג'ה לעזוב. בתחילת שנות ה-90 ג'ונסון עצמו כבר לא היה במשרד, לבקשתו של בורג'י. הבוררות שנבעה מעזיבתו של אהוג'ה הובילה את המשרד לפשיטת רגל, ופשיטת הרגל סיימה את קריירת התכנון של בורג'י כליל. הוא היה בשנות החמישים לחייו. הוא מעולם לא בנה שוב.
זהו דבר נדיר באדריכלות: קריירה שמסתיימת לא בגלל יציאה מהאופנה, ולא בגלל שערורייה סביב העבודה, אלא בגלל סכסוך שותפות שהעומד בראשו יזם בעצמו.
מדוע ג'ון מכונה גאון
המילה יושבת כאן בצורה מביכה, והגרסה הכנה של המקרה חייבת להכיר בסיבה לכך. שמו של בורג'י מופיע על אולי תריסר בניינים שעיצבו מחדש את קו הרקיע האמריקאי, אך עבור כמעט כולם קרדיט התכנון ניתן בציבור לפיליפ ג'ונסון. ג'ונסון לקח את פרס פריצקר; בורג'י לקח את השכר. הטענה בשמו של בורג'י היא אפוא לא שהוא היה מעצב צורות דגול שהמצאתו נגנבה - הראיות לא תומכות בכך, וניפוח העניין יהיה לא ישר.
הטענה צרה וספציפית יותר: בורג'י היה טוב באופן יוצא דופן בדבר שבאמת גורם לבניינים שאפתניים להיבנות. הוא קרא את הבריף המסחרי - הבריף של היינס, הבריף של פנזואיל - והבין שיזם ישלם עבור צללית ייחודית כי יוקרה הניתנת להשכרה שווה כסף. הוא ניהל משרד גדול שיכול היה לבצע מגדלים ביוסטון, פיטסבורג, דאלאס, מדריד ודטרויט בו-זמנית מבלי שהאיכות תקרוס. והוא בחר לרתום את המכונה הזו לתיאבון הצורני חסר המנוחה של ג'ונסון בדיוק ברגע שבו לקוחות תאגידיים אמריקאיים היו מוכנים לנטוש את קופסת הזכוכית. זוהי צורה של שיקול דעת, והיא נדירה. עמיתים זיהו זאת בהתאם: הוא היה נשיא ויו"ר המכון לאדריכלות ומחקרים עירוניים, ישב במועצות המנהלים של הליגה האדריכלית של ניו יורק ובית הספר לעיצוב פרסונס (Parsons School of Design), והחזיק בנאמנות של נוטרדאם מ-1988, תואר דוקטור לשם כבוד בהנדסה מהאוניברסיטה ב-1983, פרס ה-AIA לשנת 1978 עבור פנזואיל פלייס, פרס אדריכלות של שיקגו ב-1984, ופרס אורלנדו ט. מאיונה (Orlando T. Maione) של נוטרדאם ב-2004.
טיעון הנגד אמיתי ויש לציינו. לבורג'י אין גוף עבודה חתום שאינו תלוי בג'ונסון. כאשר השותפות התפרקה, לא צצה שום אדריכלות בורג'ית ייחודית שתוכיח את תרומתו - הייתה פשוט דממה. הגאונות שלו, אם המילה חלה, הייתה מהסוג היישומי ושיתופי שלא מותיר טביעת אצבע שהציבור יכול לראות.
מורשת
בורג'י פרש לקליפורניה, והבניינים מתווכחים עבורו. צמרת הצ'יפנדייל בשדרות מדיסון היא ציון דרך מוגן. פנזואיל פלייס הוא עדיין האובייקט הנערץ ביותר על קו הרקיע של יוסטון. מחצית מערי העולם רכשו כתרים דקורטיביים לגורדי שחקים בעשור שלאחר הקמת המגדלים הללו. כל חלק מכך ששייך לשם השני על נייר המכתבים, הוא לא אפסי - והאיש שיכול היה לבלות את פרישתו בהתדיינות משפטית על הנקודה, אמר במקום זאת כמעט כלום.