ג'ו דימאג'יו: רצף המשחקים שניפץ את הסטטיסטיקה
ב-15 במאי 1941, ג'ו דימאג'יו (Joe DiMaggio) חבט חבטה בודדת חלשה לעברו של אדגר סמית' משיקגו ולא ייחס לכך חשיבות. חמישים ושישה משחקים וחודשיים לאחר מכן, הוא עדיין חבט בהצלחה בכל יום, רצף שהיה כה מחוץ לגבולות ההסתברות, שפיזיקאי זוכה פרס נובל ינסה מאוחר יותר, ללא הצלחה, להסביר אותו באמצעות מתמטיקה בלבד. שום דבר אחר בתיעוד הסטטיסטי של הבייסבול אינו מתקרב לכך.
בנו של דייג מנורת' ביץ'
ג'וזפה פאולו דימאג'יו נולד ב-25 בנובמבר 1914 במרטינז, קליפורניה, כאחד מתשעת ילדיהם של מהגרים סיציליאנים: ג'וזפה, דייג מאיזולה דלה פמינה, ורוזליה. המשפחה השתקעה בשכונת נורת' ביץ' בסן פרנסיסקו, שם החל ג'ו לשחק בייסבול בגיל עשר, במידה רבה כדי להימנע מסירת הדיג המשפחתית, עיסוק שמצא דוחה. שניים מאחיו, וינס ודום, הפכו גם הם לשחקני שדה מרכזיים בליגה הבכירה, שלישייה בלתי סבירה מאותו משק בית. ג'ו ערך את הופעת הבכורה המקצועית שלו ב-1 באוקטובר 1932 עם קבוצת סן פרנסיסקו סילס (San Francisco Seals) מליגת החוף הפסיפי, ובשנת 1933 כבר חבט בהצלחה ב-61 משחקים רצופים, שיא בליגה שרמז בבירור על הבאות. בשנת 1935 הוא חבט בממוצע של .398 עם 154 ריצות שנחבטו (RBIs) ונבחר ל-MVP של הליגה, מה שאילץ את הניו יורק יאנקיז לשים לב אליו, למרות פציעה בברך בשנה הקודמת שהרחיקה מציעים אחרים.
ג'ולטין ג'ו מגיע
דימאג'יו ערך את הופעת הבכורה שלו בניו יורק יאנקיז (New York Yankees) ב-3 במאי 1936, כשהוא חובט לפני לו גריג בליין-אפ שעיצב עשור שלם. כטירון, הוא קבע שיא מועדון של 29 הום-ראנס ב-138 משחקים. עד 1937 הוא הוביל את הליגות הבכירות עם 46 הום-ראנס, 151 ריצות, 167 ריצות שנחבטו ו-418 בסיסים בסך הכל – שיאי קריירה בכל הפרמטרים. לאורך 13 עונות, כולן בניו יורק, הוא חבט בממוצע .325 עם 2,214 חבטות, 361 הום-ראנס ו-1,537 ריצות שנחבטו ב-1,736 משחקים, מספרים שממעיטים בערכו: השדה המרכזי-שמאלי באצטדיון היאנקי היה באורך 457 רגל, ודימאג'יו, חובט ימני, איבד יותר הום-ראנס באצטדיון הביתי שלו במהלך הקריירה מכל שחקן אחר בהיסטוריה, לפי הסטטיסטיקאי ביל ג'יימס. הוא חבט 148 הום-ראנס בבית לעומת 213 בחוץ. אם היה משחק באצטדיון מודרני טיפוסי, אותה חבטה הייתה מניבה בערך 225 הום-ראנס נוספים; דימאג'יו שיחק למעשה חצי מהקריירה שלו עם יד אחת קשורה מאחורי גבו ועדיין סיים עם אחוז סלאגינג של .579.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →חמישים ושישה משחקים
הרצף החל ב-15 במאי 1941 ונמשך עד 17 ביולי, כאשר שחקן הבסיס השלישי של קליבלנד, קן קלטנר, עצר אותו פעמיים עם חבטות קרקע חדות. בינתיים, דימאג'יו השווה את שיא העידן המודרני של ג'ורג' סיסלר שעמד על 41 משחקים ב-29 ביוני, ואז שבר את שיא כל הזמנים של וילי קילר שעמד על 44 משחקים עם הום-ראן ב-2 ביולי מול 52,832 צופים באצטדיון היאנקי. לאורך 56 המשחקים הוא חבט בממוצע .408 עם 15 הום-ראנס ו-55 ריצות שנחבטו, והיאנקיז ניצחו ב-41 משחקים, הפסידו ב-13 וסיימו 2 בתיקו, מה שהפך את המרוץ לאליפות לעניין פורמלי. הוא החל מיד ברצף שני, וחבט בהצלחה ב-72 מתוך 73 משחקים בסך הכל. עשורים לאחר מכן, הפיזיקאי אדוארד מילס פרסל חישב שההיסטוריה של הבייסבול הייתה צריכה לייצר 52 חובטים עם ממוצע קריירה של .350, במקום השלושה שבאמת היו, כדי שרצף של 50 משחקים יהיה צפוי סטטיסטית. הפליאונטולוג סטיבן ג'יי גולד, שלא היה זר לאירועים בלתי סבירים, כינה זאת בפשטות "הדבר יוצא הדופן ביותר שקרה אי פעם בספורט האמריקאי". פיט רוז הגיע הכי קרוב להשוואת ההישג, כשהגיע ל-44 משחקים ב-1978.
תשע אליפויות, שלושה תוארי MVP
דימאג'יו זכה בתואר ה-MVP של הליגה האמריקאית שלוש פעמים, ב-1939, 1941 ו-1947, ונכנס לנבחרת האול-סטאר בכל 13 עונותיו הבריאות, מ-1936 עד 1951 עם הפסקה בזמן המלחמה. הוא הוביל את הליגה בממוצע חבטות פעמיים, בהום-ראנס פעמיים, וברצות שנחבטו פעמיים. הדבר המשמעותי ביותר הוא שהיאנקיז זכו בוורלד סיריס (World Series) תשע פעמים ב-13 שנותיו, אחוז ניצחונות שכמעט אין לו אח ורע עבור שחקן גדול בקבוצה גדולה. הוא התגייס לחיל האוויר של הצבא בפברואר 1943, שירת כמדריך לחינוך גופני בקליפורניה, הוואי וניו ג'רזי, וקיבל שחרור רפואי בספטמבר 1945 בשל אולקוס כרוני בקיבה, מה שגרם לו להחמיץ שלוש עונות מלאות בשיא הקריירה. הוא נבחר להיכל התהילה ב-1955 עם 88.8 אחוזים מהקולות, והיאנקיז פרשו את חולצתו עם המספר 5.
פרישה, מונרו, והעין הציבורית
דימאג'יו פרש בפתאומיות ב-11 בדצמבר 1951, בגיל 37, באומרו: "כשהבייסבול כבר לא כיפי, זה כבר לא משחק, ולכן, שיחקתי את המשחק האחרון שלי". נישואיו הראשונים, לשחקנית דורותי ארנולד, הולידו בן, ג'ו ג'וניור, לפני שהסתיימו בגירושין ב-1944. נישואיו השניים, למרילין מונרו (Marilyn Monroe) ב-14 בינואר 1954, נמשכו תשעה חודשים בלבד, ונהרסו בין היתר בגלל זעמו על סצנת החצאית המתנפנפת שצולמה לסרט "חטא על סף ביתך" (The Seven Year Itch) באותו ספטמבר. הוא מעולם לא עזב אותה באמת: ב-1961 הוא סייע להשתחרר ממרפאה פסיכיאטרית, ולאחר מותה ב-1962 הוא ארגן את הלווייתה, הרחיק את קהל הוליווד שהאשים בדעיכתה, ושלח ורדים לקברה שלוש פעמים בשבוע במשך עשרים שנה. הוא מעולם לא נישא שוב. בעשורים מאוחרים יותר הוא הפך לפרזנטור טלוויזיה מוכר עבור חברת "מר קופי" (Mr. Coffee) ובנק "באוורי סייבינגס", הכנסה שהפכה אותו לאחד הספורטאים הפורשים העשירים בתקופתו, למרות שבעצמו כמעט ולא שתה קפה, בגלל האולקוס.
מדוע ג'ו מכונה גאון
איש אינו מייחס לג'ו דימאג'יו גאונות אינטלקטואלית במובן המקובל, והמקורות מבהירים כי המילה, כשהיא משויכת אליו בכלל, מתארת משהו אחר: דיוק כמעט ללא חיכוך בתנועה ובשיפוט שחזר על עצמו במשך שלוש-עשרה שנים ללא פגם נראה לעין. חברו לקבוצה פיל ריזוטו אמר שהוא "הלך כמו שאף אחד אחר לא הלך" ו"היה מושלם בכל מה שעשה", תיאור של התנהלות כמו גם של חבטה. קוני מאק כינה אותו בפשטות "השחקן הטוב ביותר שחי אי פעם", וטד ויליאמס, חובט שהיה אובססיבי למלאכת עצמו ולעיתים נדירות נדיב כלפי יריבים, כינה את דימאג'יו "השחקן הכל-יכול הטוב ביותר שראיתי". מה שייחד אותו לא היה כוח גולמי – סך ההום-ראנס שלו דוכא על ידי האצטדיון הביתי שלו – אלא חבטה דחוסה וניתנת לשחזור שיצרה קשר עם הכדור בקצב עילית עונה אחר עונה; שבע פעמים הוא חבט יותר הום-ראנס מאשר סך הסטרייק-אאוטים שלו בשנה מסוימת, הישג נדיר ביותר. רצף 56 המשחקים הוא העדות הברורה ביותר לעקביות הזו: החישוב של פרסל הראה שזה לא היה אמור להיות אפשרי מתמטית עבור שחקן עם ממוצע הקריירה של דימאג'יו, מה שאומר שמשהו בדפוס החבטות שלו, בתזמון, במשמעת בצלחת החבטה, ובעמידות בפני משברים, מחה את הרעש הסטטיסטי הרגיל של הענף. הטענה הנגדית הכנה היא שגאונות היא תיאור מוגזם; חברים לקבוצה וביוגרפים פנו לעיתים קרובות יותר למילים כמו דיוק, כבוד ועקביות מאשר לאינטלקט, ודימאג'יו עצמו היה ידוע כאדם פרטי, שלא התעניין בניתוח כישרונו בקול רם.
מורשת
דימאג'יו מת מסרטן הריאות ב-8 במרץ 1999 בהוליווד, פלורידה, בגיל 84. ליגת הבייסבול הבכירה הקימה מאוחר יותר תחרות פנטזיה, "Beat the Streak", המבוססת כולה על חוסר האפשרות להשוות את 56 המשחקים שלו; עד שנת 2021 היא משכה יותר מ-100 מיליון ניסיונות לא מוצלחים. ארנסט המינגוויי כתב אותו לתוך ספרו "הזקן והים", וסיימון וגרפונקל שאלו, באופן מפורסם, לאן הוא נעלם. שום מספר שנקשר לשמו לא הוכח כעמיד יותר מאותו רצף, שלא נשבר ושאיש לא התקרב אליו.