ג'ו אנגל (Joe Engle): האדם האחרון שהטיס מעבורת חלל באופן ידני
ב-29 ביוני 1965, טייס ניסוי של חיל האוויר בן 32 הטיס מטוס רקטי מסוג X-15 לגובה של 280,600 רגל מעל מדבר קליפורניה והפך, לכמה דקות ספורות, לאדם הצעיר ביותר אי פעם שהוכשר כאסטרונאוט. שש-עשרה שנים מאוחר יותר הוא עשה משהו שאף אחד לא עשה לפניו או אחריו: הוא הטיס מעבורת חלל באופן ידני, ללא סיוע מחשב, לאורך כל הדרך ממהירות מאך 25 ועד לנחיתה על מסלול. ג'ו אנגל נותר האדם היחיד שהטיס גם את ה-X-15 וגם את מעבורת החלל, הבחנה שנותרה עמו גם לאחר מותו ביולי 2024 כטייס ה-X-15 האחרון שנותר בחיים.
נער חווה מקנזס שרצה לעוף
אנגל נולד ב-26 באוגוסט 1932, במחוז דיקינסון שבקנזס, והשלים תואר ראשון בהנדסת אווירונאוטיקה מאוניברסיטת קנזס באמצע שנות ה-50 דרך תוכנית ה-ROTC של חיל האוויר, כשקיבל את כנפי הטיס שלו ב-1958. הוא החל את לימודיו בבית הספר לטיסה של חיל האוויר במרץ 1956 והטיס מטוסי F-100 סופר סייבר עם טייסת הקרב ה-474 בבסיס חיל האוויר ג'ורג' שבקליפורניה, לפני שנבחר ב-1960 לבית הספר לטייסי מחקר בחלל בבסיס חיל האוויר אדוארדס – תוכנית טייסי הניסוי העילית שפעלה אז בהשפעתו של צ'אק ייגר (Chuck Yeager), האדם שפרץ את מחסום הקול. זה היה השער שהפריד בין טייסי קרב רגילים לבין הקבוצה המצומצמת שזכתה לאמון להטיס כלי טיס ניסיוניים עד לקצה גבול היכולת שלהם, ואנגל עבר דרכו אל עבר ניסויי קרב ומערכות לפני התפקיד שיגדיר אותו.
שש-עשרה טיסות אל קצה החלל
בשנת 1963 הוצב אנגל כטייס ניסוי של חיל האוויר בתוכנית ה-X-15, המטוס בעל המנוע הרקטי שנותר המטוס המאויש המהיר ביותר שהוטס אי פעם. מתוך שש-עשרה טיסות ה-X-15 שלו, שלוש נשאו אותו מעבר לגובה של 50 מייל, ההגדרה של חיל האוויר לטיסה לחלל, מה שהכשיר אותו כאסטרונאוט בעודו משרת בצבא ולא בסוכנות החלל נאס"א (NASA). הטיסה ביוני 1965 לגובה של 280,600 רגל הפכה אותו, בגיל 32, לאדם הצעיר ביותר שזכה בכנפי אסטרונאוט – שיא שמעולם לא נשבר, שכן תוכנית ה-X-15 עצמה הופסקה ב-1968 ומאז לא הטיס טייס צעיר דומה כלי רכב לגובה זה תחת הגדרה זו.
נאס"א בחרה באנגל מבין מחזור של תשעה-עשר טייסים במרץ 1966, והוא כבר היה יוצא דופן ביניהם: מועמד האסטרונאוט היחיד שנבחר שכבר טס בפועל לחלל. הוא שירת כטייס גיבוי לרכב הנחיתה הירחי במשימת אפולו 14 והוצב בצוות של אפולו 17, הנחיתה הירחית האחרונה של התוכנית – אך הוא הודח מהטיסה כאשר קיצוצים בתקציב צמצמו את המשימות הנותרות ונאס"א בחרה להטיס גאולוג מקצועי, הריסון שמיט (Harrison Schmitt), במקומו. זו הייתה הפעם הקרובה ביותר שאנגל הגיע להליכה על הירח, והאובדן של המושב לטובת האסטרונאוט-מדען המיומן היחיד בתוכנית החלל היה, לפי רוב הדיווחים, אכזבת חייו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פיקוד על המעבורת, פעמיים
הפרק השני בקריירה של אנגל הגיע עם תוכנית מעבורת החלל. ב-1977 הוא פיקד על טיסות ניסוי של גישה ונחיתה של אב-טיפוס המעבורת אנטרפרייז (Enterprise), ששוחררה מעל גבי מטוס בואינג 747 מותאם כדי להוכיח שהמעבורת מסוגלת לדאות לנחיתה על מסלול. הוא פיקד על טיסת המסלול השנייה של הקולומביה (Columbia), משימת STS-2, בנובמבר 1981 – הפעם הראשונה שבה חללית כלשהי ביצעה משימה שנייה – ובמהלך החזרה לאטמוספירה הוא נטל שליטה ידנית על המעבורת, כשהוא מטיס אותה ידנית ממהירות של בערך מאך 25 דרך האטמוספירה ועד לנחיתה, כשהוא בוחן איכויות טיסה שאף טייס לא זכה לחוש לפני כן. הוא פיקד על משימה שנייה, STS 51-I על גבי הדיסקברי (Discovery), באוגוסט 1985, שבה פרס שלושה לווייני תקשורת וביצע תיקון במסלול של לוויין סינקום (Syncom) תקול.
במהלך הקריירה האווירית שלו צבר אנגל יותר מ-14,000 שעות טיסה, כ-10,000 מהן במטוסי סילון, על גבי 180 סוגי מטוסים שונים, ו-224 שעות בחלל. מאוחר יותר הוא שירת כסגן של המפקד העליון במשמר הלאומי האווירי בפיקוד החלל של ארה"ב והמשיך לשמש כיועץ טכני לתוכנית תחנת החלל הבין-לאומית של נאס"א גם בשנותיו המאוחרות.
עיטורים והוקרה
הכיבודים הצטברו במקביל לטיסות: מדליית השירות המצוין של מחלקת ההגנה, מדליית השירות המצוין של חיל האוויר, צלב התעופה המצוינת של חיל האוויר עם אשכול עלי אלון, מדליית השירות המצוין ומדליית טיסות החלל של נאס"א, גביע התעופה הבין-לאומי הרמון, גביע קולייר, גביע החלל גודארד וגביע החלל על שם הגנרל תומאס ד. ווייט. בשנת 1964 חיל האוויר הכתיר אותו כקצין הצעיר המצטיין של השנה וקנזס הכתירה אותו כאיש השנה של קנזס; ב-1982 העניקה לו האוניברסיטה שבה למד את הכבוד הגבוה ביותר שלה, ציון השירות המצוין של אוניברסיטת קנזס. הוא התקבל להיכל התהילה של התעופה בקנזס, להיכל התהילה של האסטרונאוטים, ובשנת 2001 להיכל התהילה הלאומי לתעופה בין ארבעת האנשים שנבחרו באותה שנה.
מוות ומחוות
אנגל הלך לעולמו בביתו ביוסטון ב-10 ביולי 2024, בגיל 91, כשהוא מוקף במשפחתו, ומותיר אחריו את רעייתו ג'יני ונכדיהם. מנהל נאס"א ביל נלסון כינה אותו "טייס טבעי" ש"עזר לחלומות של האנושות להמריא" לאורך תוכניות טיסות חלל מרובות, תוך שהוא משבח את אומץ ליבו וחמימותו. המחווה של רעייתו הדגישה את אותו הדבר שעמיתיו אמרו במשך עשורים: קלות אינסטינקטיבית וצנועה בשליטה על כל דבר בעל כנפיים.
מדוע ג'ו מכונה גאון
סיפורו של אנגל אינו סיפור של גאונות תיאורטית; זהו מקרה בוחן של מיומנות פיזית ותפיסתית נדירה במיוחד – היכולת לחוש את התנהגות כלי הטיס דרך הכיסא וההגאים מהר ומדויק יותר מאשר מכשירים, או מאוחר יותר, מחשבים מוטסים שיכלו למדל זאת, והיכולת לתרגם תחושה זו לקלט שליטה בתנאים שאף סימולטור אימון לא יכול היה לשחזר במלואו. חזרה לאטמוספירה ממהירות מאך 25 כרוכה בכוחות אווירודינמיים ותרמיים אלימים ומשתנים לאורך משטרים מהיפר-קולי ועד תת-קולי בירידה אחת; נאס"א בנתה את מערכות המעבורת כדי לטפל בכך באופן אוטומטי, והרשות לבן אנוש להטיס אותה ידנית ב-STS-2 הייתה בעצמה ניסוי בשאלה האם מיומנות הטסה אנושית יכולה להשתוות למודלים של המכונה או להתעלות עליהם. אנגל עשה זאת, פעם אחת, ואיש לא נזקק לכך מאז. עמיתים ובכירים בנאס"א העדיפו להשתמש במילה "טבעי" במקום "גאון" כדי לתאר אותו – המילה שחוזרת על עצמה במחוות היא אינסטינקט, לא אינטלקט. החשבון הכנה הוא שזו הייתה מיומנות, שנשתכללה לאורך עשור של טיסות קרב וטיסות ניסוי לפני שה-X-15 והמעבורת נכנסו לתמונה, ולא הברקה רגעית; תואר ההנדסה שלו העניק לו את אוצר המילים לתאר את מה שהוא עושה, אך הייתה זו המיומנות המצטברת והמגולמת של אלפי שעות טיסה שאפשרה לו לעשות זאת. להבחנה הזו יש חשיבות, ועמיתיו של אנגל היו ככל הנראה מתעקשים עליה: מה שהיה לו זו מומחיות, שנרכשה בעמל רב ופיזית, ולא גאונות במובן המופשט – אם כי בקצוות הקיצוניים של טיסות ניסוי, לעיתים קשה להבחין בין השניים.
מורשת
מותו של אנגל סגר את הזיכרון החי של תוכנית ה-X-15 לחלוטין; הוא היה הטייס האחרון שלה שנותר, והחזרה לאטמוספירה שלו ב-STS-2 נותרה הירידה ההיפר-קולית הידנית המלאה היחידה עד לנחיתה שביצע אי פעם אסטרונאוט של מעבורת. בין מטוס רקטי שנגע בחלל ב-1965 לבין מעבורת שהטיס הביתה באופן ידני ב-1981, הקריירה של אנגל מקיפה כמעט את כל הקשת של המעבר של טיסות החלל המאוישות האמריקאיות ממטוסים ניסיוניים לחלליות רב-פעמיות – גשר שאותו טייס אחד במקרה חצה פעמיים.