ג'ימי קרטר: הנשיא היחיד שזכה בפרס נובל לשלום על פועלו לאחר הכהונה
ג'ימי קרטר הוא נשיא ארצות הברית היחיד שזכה בפרס נובל לשלום כמעט אך ורק עבור עבודה שנעשתה לאחר שעזב את הבית הלבן, שני עשורים מלאים לאחר הכהונה היחידה שהבוחרים מנעו ממנו להמשיך לכהונה שנייה. הוא חי עד גיל מאה, הנשיא בעל אורך החיים הגדול ביותר בהיסטוריה האמריקאית, והקדיש כמעט מחצית מאותה מאה של חיים להפיכת נשיאות של קדנציה אחת לקריירה שלאחר הנשיאות הפעילה ביותר שראש מדינה לשעבר בנה אי פעם.
צוללן גרעיני מפליינס
ג'יימס ארל קרטר הבן (James Earl Carter Jr.) נולד ב-1 באוקטובר 1924, בפליינס, ג'ורג'יה, בנם של ג'יימס ארל קרטר האב, חקלאי ואיש עסקים, וליליאן גורדי קרטר, אחות מוסמכת. לאחר לימודים בבתי ספר ציבוריים בפליינס ותקופות במכללת ג'ורג'יה סאות'ווסטרן ובמכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה, הוא סיים את לימודיו באקדמיה הימית של ארצות הברית ב-1946 עם תואר בהנדסה והפך לקצין צוללות, שירת בצי האטלנטי והפסיפי והגיע לדרגת לוטננט. הוא נבחר על ידי האדמירל היימן ריקובר (Hyman Rickover), האדריכל התובעני של תוכנית הצוללות הגרעיניות של הצי, להכשרה מתקדמת בטכנולוגיית כורים ובפיזיקה גרעינית ביוניון קולג' בניו יורק – מסלול טכני וסלקטיבי ביותר שקרטר ייחס לו מאוחר יותר את עיצוב גישתו המדויקת והמפורטת לממשל.
חקלאי, סנאטור מדינתי, מושל
כאשר אביו נפטר ב-1953, קרטר עזב את הצי וחזר לג'ורג'יה כדי לנהל את משק הבוטנים המשפחתי ואת "מחסן קרטר", עסק לזרעים וציוד חקלאי, תוך בניית מעמד מקומי באמצעות שירות במועצות חינוך, בתי חולים וספריות. הוא נבחר לסנאט של מדינת ג'ורג'יה ב-1962, הפסיד במועמדות הראשונה לתפקיד המושל ב-1966, וזכה בתפקיד ב-1970, והפך למושל ה-76 של ג'ורג'יה. הוא נשא את רוזלין סמית' (Rosalynn Smith) ב-7 ביולי 1946, שותפות שהולידה ארבעה ילדים ושנהפכה, בעשורים שלאחר נשיאותו, לאחת השותפויות הציבוריות המשמעותיות ביותר בין בעל ואישה בהיסטוריה הפוליטית האמריקאית.
דרכו של אאוטסיידר לבית הלבן
קרטר הכריז על מועמדותו לנשיאות ב-12 בדצמבר 1974, מהלך נועז עבור מושל דרומי בעל כהונה אחת עם פרופיל לאומי נמוך, ורכב על גל הרעב שלאחר פרשת ווטרגייט למנהיגות חיצונית ולא מושחתת עד למועמדות המפלגה הדמוקרטית, וב-2 בנובמבר 1976, עד לנשיאות עצמה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קמפ דייוויד, ונשיאות שהוגדרה על ידי מדיניות חוץ
כהונתו היחידה של קרטר, מ-1977 עד 1981, הניבה רקורד של מדיניות חוץ שהערכות מאוחרות מתייחסות אליו באהדה רבה יותר מאשר בני דורו באותה עת. הוא ניהל משא ומתן על הסכמי תעלת פנמה, והחזיר את השליטה הסופית בתעלה לפנמה; כונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם הרפובליקה העממית של סין; חתם על הסכם הגבלת הנשק SALT II עם ברית המועצות; והחשוב מכל, תיווך באופן אישי בהסכמי קמפ דייוויד, המשא ומתן בן שלושה עשר הימים במעון הנשיאותי שהוביל להסכם שלום בר-קיימא בין מצרים לישראל – הישג שוועדת נובל ציינה מאוחר יותר כי היה ראוי להכרה בזכות עצמו. במישור הפנימי, ממשלו הקים את המחלקה הפדרלית לאנרגיה ואת מחלקת החינוך, קידם דה-רגולציה בתעשייה, וחוקק חקיקה סביבתית מרכזית, כולל חוק שימור אדמות האינטרס הלאומי של אלסקה. כהונתו נפגעה קשות גם ממשבר בני הערובה באיראן, שבו מהפכנים בטהראן השתלטו על השגרירות האמריקאית והחזיקו את צוותה כבני ערובה במשך למעלה משנה, השפלה לאומית ממושכת שתרמה ישירות לתבוסתו בבחירות 1980 על ידי רונלד רייגן.
בניית הקריירה הפעילה ביותר לאחר הנשיאות בהיסטוריה האמריקאית
במקום לסגת מהחיים הציבוריים לאחר 1981, קרטר בנה את מה שהפך למערכה שנייה יוצאת דופן באמת. הוא הצטרף לאוניברסיטת אמורי כפרופסור מכובד ב-1982, ויחד עם רוזלין, הקים את מרכז קרטר (The Carter Center), עמותה שהמשיכה לתווך בסכסוכים ברחבי יבשות מרובות, שלחה 114 משלחות תצפית כדי לפקח על הגינות הבחירות ברחבי העולם, והובילה קמפיין בן עשורים שהביא את מחלת תולעת גינאה לסף מיגור – מחלה שפקדה מיליוני אנשים מדי שנה כאשר המרכז החל את עבודתו ומאז צומצמה למספר מקרים בודדים בשנה. קרטר ורוזלין גם התנדבו מדי שנה בבניית בתים עם ארגון "Habitat for Humanity" עד 2020, וקרטר המשיך ללמד בבית הספר של יום ראשון בכנסייה הבפטיסטית מראנתה בעיר הולדתו פליינס עד גיל תשעים ומעלה. הוא כתב שלושים ושניים ספרים במהלך חייו, העוסקים בפוליטיקה, אמונה, זיכרונות ושירה.
פרס נובל לשלום
בשנת 2002 העניקה ועדת פרס נובל הנורווגית לקרטר את פרס נובל לשלום "על עשרות שנים של מאמץ בלתי נלאה למצוא פתרונות של שלום לסכסוכים בינלאומיים, לקידום דמוקרטיה וזכויות אדם, ולקידום פיתוח כלכלי וחברתי". הוועדה ציינה במיוחד את הסכמי קמפ דייוויד כהישג שרק הוא היה ראוי לכבוד, והצביעה על יום השנה העשרים להקמת מרכז קרטר כעדות למחויבותו המתמשכת והעקבית לתיווך בסכסוכים ולשיתוף פעולה בינלאומי המבוסס על זכויות אדם ומשפט בינלאומי – עבודה שהוועדה הגדירה במפורש כעומדת בניגוד לשימוש העכשווי בכוח צבאי ליישוב סכסוכים.
מדוע ג'ימי מכונה גאון
הטיעון בעד קרטר נשען פחות על הברקה בודדת ויותר על עקביות נדירה של רצינות מוסרית וטכנית שנשמרה לאורך חיים שלמים – אותה משמעת מדויקת, המוכשרת בהנדסה, שעזרה לו לעבור את תוכנית הצוללות הגרעיניות של ריקובר, יושמה עשורים לאחר מכן על שלושה עשר ימים של דיפלומטיה ישירה ומפורטת בקמפ דייוויד בין מנהיגי מצרים וישראל, ולאחר מכן יושמה שוב, במשך ארבעה עשורים נוספים, לבניית מוסד המסוגל לפקח על בחירות ביבשות מרובות וכמעט למגר מחלה. הרקורד המתמשך הזה הוא בדיוק מה שוועדת נובל העריכה. הסיבוך הכנה הוא שנשיאותו של קרטר עצמה נשפטה, לפי פסק הדין של הבוחרים, ככישלון באותה עת, כשהיא כרועה תחת משבר בני הערובה באיראן, אינפלציה גבוהה ומשבר אנרגיה שהפכו אותו לאחד הנשיאים המכהנים הלא-פופולריים ביותר בהיסטוריה המודרנית שביקשו להיבחר מחדש; הגאונות שלו, אם המילה הוגנת בכלל, מתוארת טוב יותר כמשמעת יוצאת דופן והתמדה מוסרית מאשר ככישרון אסטרטגי או אינטלקטואלי יחיד במינו, והיא באה לידי ביטוי בצורה המשכנעת ביותר רק לאחר שכוח הנשיאות כבר נלקח ממנו.
מורשת
קרטר נפטר ב-29 בדצמבר 2024, בביתו בפליינס, ג'ורג'יה, בגיל מאה, הנשיא בעל אורך החיים הגדול ביותר בהיסטוריה האמריקאית. הוא נזכר כיום פחות בזכות הכהונה היחידה שהבוחרים מנעו ממנו, ויותר בזכות מה שבא אחריה: פרס נובל לשלום שהושג ברובו מחוץ לתפקיד, מחלה שכמעט מוגרה, ומודל של שירות ציבורי לאחר הנשיאות שכמעט כל נשיא אמריקאי לשעבר מאז ניסה, בצורה כלשהי, לחקות.