ג'ים מוריסון: מלך הלטאות והספרייה
בשנת 1990, אדמירל בדימוס בצי ארצות הברית טס לפריז והניח אבן שטוחה על קברו של בנו בפר לשז. הכתובת שבחר הייתה יוונית: ΚΑΤΑ ΤОΝ ΔΑΙΜОΝΑ ΕΑΥΤОΥ – נאמן לרוחו שלו. ג'ורג' סטיבן מוריסון פיקד על כוחות ימיים אמריקאיים במהלך תקרית מפרץ טונקין באוגוסט 1964, העילה למלחמת וייטנאם. בנו בילה את השנים שחלפו בהפיכה לטיעון המפורסם ביותר נגד כל מה שאביו ייצג, והיה מת במשך תשע-עשרה שנים עד שהאבן הונחה.
בנו של אדמירל
ג'יימס דאגלס מוריסון נולד במלבורן, פלורידה, ב-8 בדצמבר 1943. ילדות ימית פירושה ללא כתובת קבועה: בתי ספר בסן דייגו, מחוז פיירפקס, קינגסוויל, אלבקרקי, אלמדה, ולבסוף תיכון ג'ורג' וושינגטון באלכסנדריה, וירג'יניה, שם סיים את לימודיו ביוני 1961 עם ממוצע של 88 ומנת משכל (IQ) שנבדקה כ-149 – העשירית העליונה של אחוז אחד.
הסיפור שסיפר על עצמו נגע לכביש בניו מקסיקו. בגיל שלוש או ארבע, אמר, הוא היה עד לתוצאות של התנגשות שכללה משאית הפוכה ואינדיאנים פצועים, וכינה זאת האירוע המעצב ביותר בחייו. זה צף ב-"Peace Frog". משפחתו זכרה זאת אחרת. אביו הודה רק שהם "עברו ליד כמה אינדיאנים" ש-"עשו עליו רושם". אחותו הייתה בוטה יותר: "הוא אומר שראינו אינדיאני מת בצד הדרך, ואני אפילו לא יודעת אם זה נכון". חוקרים תארכו מאוחר יותר את התאונה ל-17 באוקטובר 1947 וקבעו שהאדם היחיד שמת לא היה אינדיאני. המיתוס היה טוב יותר מהאירוע, וזה דבר שימושי לדעת על מוריסון.
UCLA, ורשימת הקריאה
הוא למד במכללת סנט פיטרסבורג ג'וניור, אחר כך בפלורידה סטייט – שם בספטמבר 1963 נעצר שיכור במשחק פוטבול – וסיים בבית הספר לקולנוע של UCLA עם תואר באמנויות התיאטרון ב-1965. הוא לקח את הקורס של ג'ק הירשמן על אנטונן ארטו, סירב להשתתף בטקס הסיום שלו, ושלח את התעודה בדואר לאימו.
הקריאה הייתה תוכנית הלימודים האמיתית. ניטשה, שנמצא בגיל ההתבגרות, נתן לו את הסכימה האפולונית והדיוניסית שיבצע לשארית חייו. רמבו עיצב את שירי הפרוזה הקצרים שלו. בלייק, בודלר, בורוז, קרואק, גינסברג, ג'ויס וסלין כולם הותירו סימנים – "End of the Night" הוא הנהון ישיר ל-מסע אל קצה הלילה. התיאטרון וכפילו של ארטו סיפק את תיאוריית האכזריות והמחזה שלקח לבמת הרוק.
הדלתות
הוא וריי מנזארק, סטודנטים לקולנוע ב-UCLA, הקימו את הלהקה בוונציה בקיץ 1965 לאחר שמנזארק שמע את המילים שלו על החוף ואמר לו שהן חומר ללהקת רוק. רובי קריגר וג'ון דנסמור השלימו אותה. מוריסון קרא להם על שם דלתות התודעה של אלדוס האקסלי, שציטט בעצמו את בלייק: "אם דלתות התודעה היו מנוקות, הכל היה מופיע לאדם כפי שהוא, אינסופי."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שישה אלבומים עקבו בארבע שנים, מ-The Doors (1967) ועד L.A. Woman (1971). "Light My Fire" – ברובו יצירתו של קריגר – בילה שלושה שבועות במקום הראשון בקיץ 1967. מוריסון לא ניגן על שום כלי על הבמה מעבר למראקאס, טמבורין ומפוחית מדי פעם. הוא היה הקול והתיאטרון.
התיאטרון הביא למעצרו. ב-המופע של אד סאליבן בספטמבר 1967 הוא שר "girl we couldn't get much higher" לאחר שהצנזורים דרשו לשנות זאת; סאליבן ביטל שש הופעות. תגובתו של מוריסון: "היי, איש. אז מה? בדיוק עשינו את המופע של סאליבן!" בדצמבר ההוא בניו הייבן הוא רוסס בגז מדמיע מאחורי הקלעים לאחר שאמר לשוטר "תאכל אותי", ואז תיאר את המפגש מהבמה והפך לאמן הרוק הראשון שנעצר באמצע הופעה.
מלך הלטאות במשפט
ב-1 במרץ 1969 באודיטוריום דינר קי במיאמי, מוריסון שיכור באופן גלוי נאם בפני הקהל, ולדברי התובעים, חשף את עצמו. כל חבר אחר בלהקה, ומנהל הדרכים וינס טרינור, התעקשו שהוא לא עשה זאת; אף תמונה או סרט לא אישרו זאת מעולם. חבר מושבעים של שישה אנשים הרשיע אותו ב-20 בספטמבר 1970 לאחר משפט של שישה עשר ימים וגזר עליו שישה חודשי מאסר וקנס של 500 דולר. הוא היה חופשי בערבות של 50,000 דולר כשמת. השופט מארי גודמן אמר לו שהוא "אדם שחונן בכישרון". מושל פלורידה צ'ארלי כריסט העניק חנינה מלאה לאחר המוות ב-8 בדצמבר 2010, שהיה אמור להיות יום הולדתו השישים ושבעה.
מה שמוריסון לקח מהמשפט לא היה קדושות מעונה. "היו שם חבר'ה, חבר'ה שחורים, שהיו הולכים כל יום לפני שעליתי", אמר. "זה לקח בערך חמש דקות והם היו מקבלים עשרים או עשרים וחמש שנים בכלא."
עד אז השתייה ניצחה. הוא הגיע להקלטות שיכור מ-1968; בתחילת 1969 הוא עלה במשקל, גידל זקן ונטש את מכנסי העור לחלוטין. במרץ 1971 הוא לקח חופשה מהלהקה והצטרף לפמלה קורסון לדירה ברחוב בוטרי ברובע המארה, כותב מכתבים על טיולים בודדים ארוכים בעיר. הוא התגלח, ירד במשקל, והתקשר לדנסמור לשאול איך L.A. Woman נמכר. קורסון מצאה אותו מת באמבטיה בסביבות השעה שש בבוקר ב-3 ביולי 1971. סיבת המוות שצוינה הייתה אי-ספיקת לב. החוק הצרפתי לא דרש נתיחה, ואף אחת לא בוצעה, וזו הסיבה שתאוריות ההרואין מעולם לא נעלמו.
מדוע ג'ים מכונה גאון
לטענה יש בסיס מילולי יוצא דופן ומבנה-על חלש יוצא דופן. הבסיס הוא שמוריסון היה פיקח באופן מדיד וניתן לאימות: מנת משכל של 149, ה-0.1% העליון, תואר מ-UCLA, והרגל קריאה שרץ מניטשה לארטו עם הבנה אמיתית. מנזארק, שהכיר אותו הכי טוב, תיאר פיצול: "ג'ים היה באמת שני אנשים מובחנים ושונים מאוד. ג'קיל והייד. כשהיה פיכח, הוא היה ג'קיל, הבחור הכי מלומד, מאוזן וידידותי." הדלתות ששרדו הגישו את התלונה הספציפית שהעניין שלו ב-"מרד, אי-סדר וכאוס" נקרא כניהיליזם כאשר "כמעט אף אחד לא שם לב שג'ים פירפרז את רמבו ואת המשוררים הסוריאליסטים."
המילה הזו – פירפרז – היא המקום שבו המקרה הופך לקשה, והיא מגיעה מחבריו ללהקה. מוריסון הביא השכלה ספרותית רצינית לתוך צורה שלא הייתה לה כזו, והטרנספוזיציה עצמה הייתה מקורית. אבל השירים שפרסם בחייו, האדונים ו-היצורים החדשים (שניהם 1969), מעולם לא ביססו אותו בקאנון שממנו ציטט; המוניטין שלו כמשורר נשען במידה רבה על אוספים שלאחר המוות ועל המיסטיקה של המוות בגיל עשרים ושבע. הוא כתב מילים, לא מוזיקה, ולא יכול היה לנגן על כלי על הבמה. הערכתו של המפיק שלו פול רוטשילד לגבי הכלי האמיתי הייתה מורידה: "בינג קרוסבי של הרוק אנד רול". ושלוש השנים האחרונות לחייו היו גלישה מתועדת לאלכוהוליזם שהרסה הופעות והסתיימה באמבטיה בפריז ללא נתיחה.
פסק הדין הכנה הוא שמוריסון ניחן באינטליגנציה אמיתית, נבדקת ובאינסטינקט תיאטרלי נדיר – סטיבן דייוויס כינה אותו "כוכב הרוק האמריקאי הגדול ביותר של תקופתו", וזה ניתן להגנה. האם הוא היה משורר גדול זו טענה שהמעריצים שלו משמיעים הרבה יותר מאשר מבקרים, והראיות לכך דקות יותר ממה שהאגדה שלו דורשת.
מורשת
הוא הוכנס להיכל התהילה של הרוק אנד רול עם הדלתות ב-1993, דורג במקום החמישי בסקר קוראי רולינג סטון ב-2011 של הסולנים הטובים ביותר, והשאיר סגנון ווקאלי שסיימון ריינולדס זיהה כאבטיפוס לרוק גותי. איגי פופ, פאטי סמית', איאן קרטיס וסוזי סו כולם תבעו אותו. קברו הוא בין המתויירים ביותר בפריז, כמה שבילים מאוסקר ויילד ואדית פיאף, אם כי רק ארבעה או חמישה אנשים השתתפו בהלוויה. פסק הדין של מנזארק על סרטו של אוליבר סטון מ-1991 משמש גם כפסק דין על האגדה באופן כללי: "זה היה על 'ג'ימבו מוריסון', השיכור. אלוהים, איפה היה המשורר הרגיש והבחור המצחיק?"