ג'ים הנסון (Jim Henson): האיש שהעניק נשמה לבד
קרמיט הצפרדע (Kermit the Frog) החל את חייו כגרב שנגזרה ממעיל ירוק ישן של אמו של ג'ים הנסון, עם שני חצאי כדורי פינג-פונג לעיניים. הוא אפילו לא היה צפרדע עדיין. העובדה שחפץ פשוט כל כך יכול היה יום אחד לשיר את "Rainbow Connection" בפני מיליונים ולרגש אותם עד דמעות, היא תמצית סיפורו של ג'ים הנסון על רגל אחת: חומר גלם רגיל, שבאמצעות רגישות יוצאת דופן הפך למשהו שנראה, באופן בלתי אפשרי, חי.
בובנאי שמעולם לא ראה מופע בובות
הנסון הגיע אל עולם הבובנאות כמעט במקרה. כפי שעולה מעדותו ומראיונות מאוחרים יותר, הוא מעולם לא שיחק בבובות בילדותו ולא זכר שראה אי פעם מופע בובות. מה שמשך אותו לא הייתה המסורת העממית של מריונטות ותיאטרון בובות מסורתי, אלא המדיום החדש שהאיר את הסלונים האמריקאיים: הטלוויזיה. בשנת 1954, בגיל 17, הוא קיבל עבודה בהפעלת בובות בתחנה מקומית, ובשנת 1955 כבר הייתה לו תוכנית בת חמש דקות בשם סם וחברים (Sam and Friends), בתחנה בוושינגטון. שם הופיע קרמיט לראשונה, ושם החל הנסון לבנות את מה שהוא כינה לימים בובות בעלות "חיים ורגישות".
המצאה מחדש של מלאכה עתיקה
בובות מסורתיות היו מגולפות מעץ, נוקשות ובלתי גמישות. הנסון זרק את ספר החוקים. הוא בנה את יצוריו מחומרים גמישים כמו גומי מוקצף (ספוג) ובד, מה שאפשר לפנים להימתח, להתקמט ולהתעוות. בנו בריאן (Brian) הסביר לימים את הסוד: עיצוב פשוט כמו זה של קרמיט יכול להעביר מנעד רגשי שלם על ידי "מתן אפשרות לעיוות", בעוד המפעיל "שולט בעיוותים כך שהם הופכים להבעה". גבה מורמת, מצמוץ איטי, מבט מופתע אל המצלמה – הנסון הבין שבטלוויזיה, צילום התגובה הוא הכול, והוא תכנן את החבובות שלו כדי לספק זאת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →החבובות משתלטות
בשנת 1958 היה הנסון שותף להקמת החברה שהפכה ל"חברת ג'ים הנסון" (The Jim Henson Company). פריצתו לתודעה הציבורית הרחבה הגיעה בשנת 1969, כאשר הביא את דמויותיו לרחוב סומסום (Sesame Street), ושילב קומדיה עדינה ופרועה בתוך ניסוי פורץ דרך בחינוך ילדים. קרמיט, אריק ובנץ (Bert and Ernie), ועולמה של ציפורת (Big Bird) – אלו הפכו לחלק בלתי נפרד מילדותם של דורות. לאחר מכן, בשנת 1976, הגיעה החבובות (The Muppet Show), תוכנית מגוונת שהתייחסה למיס פיגי (Miss Piggy), פוזי הדוב (Fozzie Bear) וגונזו (Gonzo) כדמויות קומיות בעלות אישיות מגובשת, ומשכה את גדולי הכוכבים של התקופה כאורחים. היא שודרה עד 1981 והפכה את החבובות לתופעה עולמית.
הקפיצה לקולנוע
הנסון היה חסר מנוחה. הסרט החבובות (The Muppet Movie, 1979) הוכיח שיצירותיו יכולות להחזיק סרט באורך מלא, עם הכנסות של יותר מ-65 מיליון דולר בקופות בארצות הברית. אך הוא רצה לדחוף את טכנולוגיית הבובנאות לטריטוריה אפלה וזרה יותר. הקריסטל האפל (The Dark Crystal, 1982) ולבירינת' (Labyrinth, 1986) היו סרטי פנטזיה שאפתניים שבנויים כמעט לחלוטין מיצורים אנימטרוניים – עולמות ללא נקודות התייחסות אנושיות כלל. במקביל להם הוא יצר את פראגל רוק (Fraggle Rock, 1983-1987), סדרה שהוגתה מתוך תקווה כנה לקדם הבנה בין עמים. לא כל פרויקט היה ניצחון מסחרי, אך כל אחד מהם הרחיב את גבולות היכולת של בובות על המסך.
דממה פתאומית
הנסון מת ב-16 במאי 1990, בניו יורק, כשהוא בן 53 בלבד, מתסמונת הלם רעלי שנגרמה מזיהום סטרפטוקוקלי שהכריע אותו במהירות מזעזעת. הוא נישא לג'יין ניבל (Jane Nebel) ב-1959, ולזוג נולדו חמישה ילדים – ליסה, שריל, בריאן, ג'ון והת'ר – שרבים מהם המשיכו את דרכו. מותו הדהים ציבור שהניח שהאיש העדין שמאחורי קולו של קרמיט תמיד יהיה שם.
מדוע ג'ים נחשב לגאון
גאוניותו של הנסון הייתה בשילוב ואמפתיה ולא באינטלקט טהור. הוא חיבר הנדסה, משחק, עיצוב ואינטואיציה עמוקה לרגש לכדי מלאכה אחת שלא הייתה קיימת לפניו. המילה אינה רק הגזמה של מעריצים: הבמאי רון הווארד (Ron Howard) סיפר שג'ורג' לוקאס (George Lucas) תיאר את הנסון כ"גאון יצירתי אמיתי", והווארד עצמו מכנה את הנסון לא רק אמן ויזם מצליח אלא "חריג" – מישהו שפועל מחוץ להתפלגות הנורמלית של כישרון. האיכות הספציפית שמעורבת כאן ראויה לציון כנה: רובה הייתה מיומנות טכנית ופיזית, יכולתו של הבובנאי להעניק ליד של בד נשימה וכוונה, בשילוב עם אינסטינקט של מעצב למה שניתן לעשות עם חומרים. הוא לא היה מדען או תיאורטיקן. טענת הנגד ההוגנת היא שהנסון התבסס על שותפים – מעצבים, כותבים, שחקנים וחוקרי חינוך של רחוב סומסום – וכי חלק מסרטיו הניסיוניים התקבלו על ידי המבקרים והקהל רק מאוחר יותר. אך ההישג המרכזי הוא בלתי ניתן לערעור וברובו שלו: הוא לקח צורת אמנות עתיקה ושולית שמעולם אפילו לא למד, והמציא אותה מחדש לעידן האלקטרוני, כשהוא מעניק לבד ולספוג חיים פנימיים שאנשים התאבלו עליהם באמת, כאילו אדם מת. זוהי רמה נדירה של מקוריות יצירתית.
מורשת
הנסון קיבל לאחר מותו כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד ב-1991 והוכר כ"אגדת דיסני" (Disney Legend) בשנת 2011. אך האנדרטה האמיתית שלו היא החיים המתמשכים של דמויותיו: קרמיט עדיין שר, רחוב סומסום עדיין מלמד, והחבובות נותרו בין היצירות האהובות ביותר בהיסטוריה של הבידור הפופולרי. כל יצור אנימטרוני ודמות דיגיטלית מלאת הבעה שבאו אחריו חבים חוב לאיש שהוכיח שגרב וכדור פינג-פונג, אם מטפלים בהם עם מספיק אהבה, יכולים לשבור את הלב.