ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר: עריצות הקו המושלם
מבקר אחד ספר. "האודליסק הגדולה" (La Grande Odalisque), שהוצגה בפריז ב-1819, הציגה עירום שוכב שעמוד השדרה שלו, לפי חישוב עוין אחד, היה ארוך בשלוש חוליות. אנגר לא טעה בחישוב. הוא תיאר את האנטומיה כ"מדע נורא שאני לא יכול לחשוב עליו ללא גועל", ומתי את הגב כי קווי המתאר דרשו זאת. הוא בילה חצי מאה בכך שאמרו לו שזה פגם. המאה העשרים החליטה שזה כל העניין.
מונטובאן, והכינור
הוא נולד ב-29 באוגוסט 1780, במונטובאן, לז'אן-מארי-ז'וזף אנגר, צייר, פסל ומעצב עבודה שלימד את בנו רישום ומוזיקה, ולאן מולה (Anne Moulet). מ-1791 למד הילד באקדמיה המלכותית בטולוז אצל הפסל ז'אן-פייר ויגאן (Jean-Pierre Vigan), צייר הנוף ז'אן בריאן (Jean Briant) והניאו-קלאסיקן גיום-ז'וזף רוק (Guillaume-Joseph Roques), כשהוא אוסף פרסים על קומפוזיציה ורישום חיים. בין גיל שלוש-עשרה לשש-עשרה ניגן כינור שני בתזמורת הקפיטול (Orchestre du Capitole). ההרגל נמשך: הוא ניגן רביעיות של בטהובן עם פגניני בזמן שניהל את האקדמיה הצרפתית ברומא, וליסט ב-1839 כינה את נגינתו מקסימה. הצרפתית רכשה מזה ניב – violon d'Ingres (כינורו של אנגר), התחביב הרציני שאינו המקצוע של האדם.
הסטודיו של דויד, ופרס שלא שולם
באוגוסט 1797 נסע לפריז ובילה ארבע שנים בסטודיו של ז'אק-לואי דויד (Jacques-Louis David), הצייר הרשמי של המהפכה. הוא נכנס לאקול דה בוז-ארט (École des Beaux-Arts) ב-1799 וזכה בפרס רומא (Prix de Rome) ב-1801 עם "שגרירי אגממנון". המדינה, בהיותה חסרת כסף, לא יכלה לשלוח אותו; הוא חיכה חמש שנים.
בינתיים צייר את דיוקנאות משפחת ריבייר של 1805–1806 ועבור הסלון של 1806, את "נפוליאון הראשון על כס מלכותו הקיסרי", הקובר את הקיסר תחת רגליה. הקבלה הייתה אכזרית. המבקר שוסאר (Chaussard) שאל כיצד, "עם כל כך הרבה כישרון, קו כל כך ללא רבב, תשומת לב לפרטים כל כך יסודית", הצליח אנגר לצייר תמונה גרועה. אחרים כינו את הסגנון גותי וארכאי. הוא עזב לרומא בספטמבר 1806, נשבע לעולם לא להציג בסלון שוב, וניתק את אירוסיו למארי-אן-ז'ולי פורסטייה (Marie-Anne-Julie Forestier), שהעירה בכבוד מסוים: "כשיש לאדם את הכבוד להיות מאורס למר אנגר, הוא לא מתחתן."
גלות, והדיוקנאות הקטנים
רומא הפיקה את "המתרחצת מוולפינסון" (Valpinçon Bather) (1808), הטורבן שלה שאול מרפאל, ו"יופיטר ותטיס" (1811), שהותקף כראוי בשל המרחב השטוח וחסר האוויר שלו. ב-1813 נישא למדלן שאפל (Madeleine Chapelle), שחברים המליצו עליה והוא מעולם לא פגש; הנישואים היו מאושרים, ואחרי לידה שקטה ב-1815, ללא ילדים. ב-1814 הזמינו המוראטים מנאפולי את "האודליסק הגדולה", ואז נפלו עם נפוליאון; ז'ואקים מורא (Joachim Murat) נורה ב-1815 ואנגר מעולם לא קיבל תשלום.
במשך שש שנים לא הייתה לו כל חסות והוא תמך בעצמו ברישום דיוקנאות בעיפרון של תיירים אנגלים – עבודה שתיעב, וכיום מדורגת בין המוערכות ביותר שלו. כשנשאל בדלתו האם זה המקום שבו גר האיש שצייר את הדיוקנאות הקטנים, הוא השיב: "לא, האיש שגר כאן הוא צייר!" בערך 450 מהרישומים האלה שרדו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הנדר של לואי ה-13
הכל השתנה ב-1824. "הנדר של לואי ה-13", ארבע שנות עבודה עבור קתדרלת מונטובאן ורפאלסקי בגלוי, ניצח בסלון. אדולף תייר (Adolphe Thiers) הריע ל"פריצת הדרך של סגנון חדש". שארל העשירי העניק לו את לגיון הכבוד בינואר 1825; האקדמיה לאמנויות יפות בחרה בו ביוני ההוא. ליטוגרפיות של ה"אודליסק" שפורסמו ב-1826 הרוויחו לו 24,000 פרנק, פי עשרים ממה שהציור עצמו היה שווה לו.
קו נגד צבע
סלון 1827 ביים את העימות שהגדיר את הציור הצרפתי לדור: "אפותאוזה של הומרוס" של אנגר, שהוצג לא גמור בגריזיי, נגד "מות סרדנפלוס" של דלקרואה (Delacroix). אנגר כינה את יריבו "שליח הכיעור".
הדוקטרינה שלו הייתה מוחלטת. "רישום הוא היושרה של האמנות"; "רישום הוא שבע שמיניות ממה שמרכיב ציור." צבע היה רק "המשרתת", וצבע בהיר היה "אנטי-היסטורי" – טוב יותר, לימד, ליפול לאפור. כפרופסור הוא צעד עם סטודנטים דרך הלובר והורה להם להסתכל ישר קדימה ולהימנע מהרובנסים.
"מות הקדושים של סן סיפוריאן" מ-1834, עשר שנים בהכנה ומיועד כסיכום אמנותו, נקרע על ידי קלאסיקנים ורומנטיקנים כאחד. הוא ויתר על עמלות ציבוריות ועל הסלון ועזב לנהל את האקדמיה הצרפתית ברומא, שם נשאר שש שנים, ארגן מחדש את הספרייה, קנה גבסים, התיידד עם ליסט, ואמר לשוער שלו שאם סטנדל (Stendhal) – שזלזל בבטהובן – יתקשר שוב, הוא לא בבית.
האמבט הטורקי
הוא חזר לפריז ב-1841. מות אשתו ב-1849 עצר אותו מלעבוד על ציורי הקיר העצומים של דמפייר, שכבר צרכו שש שנים ויותר מחמש מאות רישומים הכנתיים; הם מעולם לא הושלמו. ב-1852, בגיל שבעים ואחת, נישא לדלפין ראמל (Delphine Ramel) בת הארבעים ושלוש והתחדש. הרטרוספקטיבה של התערוכה האוניברסלית ב-1855 קבעה את מעמדו, ונפוליאון השלישי הפך אותו לקצין בכיר בלגיון הכבוד, ואז לסנאטור ב-1862.
"המקור" הושלם ב-1856 מסקיצות של שנות ה-1820; "ונוס אנדיומנה", שהחלה בסביבות 1807, הושלמה ב-1848. ב-1862–1863 הוא עיבד מחדש קומפוזיציה ישנה לטונדו והפיק את "האמבט הטורקי", נחיל של עירומים שצוירו בשנות השמונים לחייו. הנסיך נפוליאון החזיר אותו כ"יותר מדי"; הלובר סירב לו ב-1907 וקיבל אותו ב-1911.
מדוע ז'אן-אוגוסט-דומיניק נקרא גאון
היכולת הספציפית היא רישום של עידון פתולוגי כמעט – עין לקווי מתאר כל כך דומיננטית שהיא עקפה כל מה שציור אמור לכבד אחרת. אנגר יכול היה להחזיק קו מתפתל אחד לאורך גוף לכל אורכו ולכפוף לו עצם, שריר ומרחב סביר. עמוד השדרה המוארך של ה"אודליסק" אינו טעות אלא החלטה: ערבסקה המנצחת את האנטומיה. הוא השטיח עומק עד ש, כפי שהתלוננו מבקרים, דמויותיו ישבו על הקנבס כמו קלפים בחפיסה. הוא צייר דיוקן בארבע שעות בשני מושבים ולעיתים רחוקות ריטש אותו.
המילה שימשה וסורבה על ידי אנשים רציניים. ברנט ניומן (Barnett Newman) אמר בפשטות, "הבחור ההוא היה צייר מופשט... קליין, דה קונינג – אף אחד מאיתנו לא היה קיים בלעדיו." בודלר נתן את פסק הדין החד ביותר: אנגר היה "אדם מחונן בתכונות גבוהות... אך משולל הטמפרמנט האנרגטי שיוצר את גורליות הגאונות." דלקרואה כינה את הרטרוספקטיבה שלו מ-1855 "הביטוי המלא של אינטליגנציה לא שלמה"; האחים גונקור (Goncourts) לעגו ל"כישרון קמצני".
מקרה הנגד הוא של בני דורו, לא שלי. סגנונו נוצר מוקדם וכמעט לא זז – ז'אן קליי (Jean Clay) ציין שהוא "התקדם תמיד מוודאות לוודאות". טעמו היה ריאקציוני, הוראתו אוסרת, תלמידיו נשכחים, ויצירות המופת הנבחרות שלו הן ציורי ההיסטוריה העצומים שאף אחד לא מסתכל עליהם כעת, בעוד שהדורות הבאים שומרים על הדיוקנאות שהוא חשב לעבודה פחותה. הוא היה מבצע עליון עם מוח צר, שזה עשוי להיות בדיוק מה שהמילה צריכה להיות כאן.
מורשת
הוא מת מדלקת ריאות ב-14 בינואר 1867, בגיל שמונים ושש, בדירתו בקי וולטר (Quai Voltaire), וקבור בפר לשז (Père Lachaise). הוא הותיר את הסטודיו שלו, יותר מארבעת אלפים רישומים ואת הכינור שלו למונטובאן, שם הם מהווים את מוזיאון אנגר (Musée Ingres). ב-1905 רטרוספקטיבה בסלון הסתיו הציגה את "האמבט הטורקי" בפומבי בפעם הראשונה; פיקאסו ומאטיס שניהם ראו אותו. גופיו הסבוכים צפים ב"העלמות מאביניון" שנתיים לאחר מכן, תנוחת ברטן ב"גרטרוד שטיין" של פיקאסו, הרקדנים המעגלים ב"הריקוד" של מאטיס. הצייר השמרן ביותר בצרפת התברר כמי שצייר את הסקיצות הראשונות של המאה העשרים.