ז'אן ארפ: הפסל שנתן למקריות לעצב את הצורה
כדי להתחמק מגיוס לצבא הגרמני בשנת 1915, נכנס ז'אן ארפ (Jean Arp) לקונסוליה בציריך ומילא את טפסי הגיוס שלו באלמנטים של הבל מכוון ומפורט, כשהוא מוסיף מספרים לכל משבצת ריקה ומתפשט חלקית במהלך הראיון, עד שהפקידים, משוכנעים שהוא משוגע, שלחו אותו לדרכו כבלתי כשיר לשירות. האבסורד התיאטרלי של אותו אחר-צהריים לא היה חריגה; הוא היה קרוב לשיטת העבודה שארפ יקדיש את חמשת העשורים הבאים לשכלולה לכדי מערכת אמנותית של ממש — שימוש באקראיות, בנייר קרוע ובחוטים שהופלו ככלים לגיטימיים לקומפוזיציה, על בסיס התיאוריה שהמקריות חושפת צורות שהטבע כבר אישר, וכי הכוונה האנושית רק מפריעה לתהליך.
משורר שהפך לפסל באמצעות שני שמות
הוא נולד בשם הנס פטר וילהלם ארפ (Hans Peter Wilhelm Arp) ב-16 בספטמבר 1886 בשטרסבורג, שהייתה אז חלק מהאימפריה הגרמנית, לאם צרפתייה ואב גרמני; מאוחר יותר אימץ את השם הצרפתי ז'אן כאשר אלזס-לורן הוחזרה לצרפת לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעודו ממשיך להשתמש בשם הנס בהקשרים גרמניים — סמן קטן וקבוע לזהות הגבול המלווה את הביוגרפיה שלו. הוא למד בבית הספר לאמנות בוויימאר החל מ-1905 ובאקדמיה ז'וליאן (Académie Julian) בפריז מ-1908, הציג עם חוג "הפרש הכחול" (Der Blaue Reiter) של קנדינסקי במינכן ב-1912, ועד 1913 כבר זכה לתמיכתו של סוחר האמנות המשפיע מברלין, הרווארת' וולדן, ובכך נכנס לאוונגרד האירופי כצייר ומשורר שנים לפני שהפיסול הפך למדיום העיקרי שלו.
דאדא בציריך
ארפ עבר לשווייץ הנייטרלית ב-1915, ובשנה שלאחר מכן הפך למשתתף מייסד ב"קברט וולטר" (Cabaret Voltaire) בציריך לצד הוגו באל, מרסל ינקו וטריסטן צארה — מקום הולדתו של זרם הדאדא. בשנת 1920 הוא היה שותף להקמת תא דאדא שני בקלן עם מקס ארנסט. האינסטינקט המרכזי של הדאדא, לפיו קומפוזיציה רציונלית הולידה ציוויליזציה רציונלית שמסוגלת לטבח של מלחמת העולם הראשונה, העניק לשיטות המבוססות על מקריות של ארפ את הצדקתן האינטלקטואלית: אם שליטה מכוונת נכשלה באופן כה קטסטרופלי, הוויה מכוונת על השליטה הפכה, עבור ארפ, הן לטכניקה אמנותית והן למשהו הקרוב לעמדה מוסרית.
נישואים של שני אמנים
ארפ פגש את האמנית והרקדנית השווייצרית סופי טויבר (Sophie Taeuber) ב-1915; הם נישאו ב-1922 ועבדו כשווים יצירתיים לכל דבר במשך למעלה משני עשורים, הפכו לאזרחי צרפת יחד ב-1926 ובנו בית-סטודיו בהשפעת הבאוהאוס בקלאמאר שמחוץ לפריז. המופשט הגיאומטרי של טויבר-ארפ (Taeuber-Arp) התקיים במקביל ולעיתים התמזג ישירות עם הצורות הביומורפיות של ארפ, ושיתוף הפעולה שלהם נתפס כיום על ידי חוקרים כאחת השותפויות האמנותיות המאוזנות יותר של המודרניזם, ולא כסידור הטיפוסי של מוזה ואמן של אותה תקופה. היא מתה ב-1943 מהרעלת פחמן חד-חמצני מקרית בציריך, אליה נמלטו בני הזוג כדי לברוח מהכיבוש הגרמני בצרפת — אובדן שממנו, לפי רוב הדיווחים, ארפ לא התאושש מעולם באופן מלא.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מהסוריאליזם למקריות כשיטה
עבודתו של ארפ הופיעה בתערוכה הקבוצתית הסוריאליסטית הראשונה בפריז ב-1925, אך הוא נפרד מהנהגת התנועה ב-1931 כדי לסייע בהקמת "הפשטה-יצירה" (Abstraction-Création), קבוצה יריבה שהתחייבה לאמנות לא-פיגורטיבית ללא הדימויים החלומיים או הדוגמות של הסוריאליזם. במהלך שנות ה-30 הוא עבר באופן נחרץ מקולאז' ותבליטים שטוחים לפיסול חופשי בברונזה ובאבן, תוך פיתוח צורות רכות, אורגניות ומעוגלות — המעלות על הדעת בו-זמנית עננים, פלגי גוף, קונכיות ואמבות — שהפכו לסימן ההיכר שלו והעניקו למונח "ביומורפי" חלק ניכר מהתפוצה שלו בביקורת האמנות המודרנית.
הכרה ועבודות מוזמנות
פריצתו האמריקאית של ארפ הגיעה עם תערוכת יחיד ב-1949 בגלריית בוכולץ (Buchholz Gallery) בניו יורק, ולאחריה הפרס הגדול לפיסול בביאנלה של ונציה ב-1954 ורטרוספקטיבה מרכזית ב-1958 במוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA). אוניברסיטת הרווארד הזמינה ממנו תבליט למרכז הבוגרים שלה ב-1950, והוא יצר ציור קיר עבור מטה אונסק"ו בפריז. רטרוספקטיבה גדולה ב-1972 סיירה בשבעה מוזיאונים אמריקאים ובשישה אוסטרליים, מה שביסס את המוניטין שלו בשתי יבשות בשנים שלאחר מותו.
חיים מאוחרים ומוות
ארפ נישא לאספנית מרגריט האגנבאך (Marguerite Hagenbach), בת זוגו מזה שנים רבות, ב-1959. הוא מת בבאזל, שווייץ, ב-7 ביוני 1966, בגיל שבעים ותשע. מורשתו מנוהלת כיום באמצעות שלוש קרנות קשורות — קרן ארפ (Fondation Arp) בקלאמאר, קרן מרגריט ארפ-האגנבאך (Fondazione Marguerite Arp-Hagenbach) בלוקרנו, וקרן הנס ארפ וסופי טויבר-ארפ (Stiftung Hans Arp und Sophie Taeuber-Arp) בברלין וברולנדסק — האחרונה מחזיקה באוסף הגדול ביותר של עבודותיהם ובזכויות היוצרים עליהן.
מדוע ארפ מכונה גאון
הטענה לגאונותו של ארפ היא מקורית באמת במסגרת האמנות של המאה ה-20: הוא זוכה להכרה רחבה, לצד קומץ בני דורו, בהפיכת האקראיות עצמה לעיקרון קומפוזיציוני לגיטימי ולא רק לאמצעי מזדמן, ובהמצאת אוצר מילים של הפשטה ביולוגית רכה ומעוגלת שעיצבה ישירות פסלים מאוחרים יותר כולל הנרי מור וברברה הפוורת'. מוזיאון טייט והמוזיאון לאמנות מודרנית מחזיקים שניהם בעבודתו כעדות קנונית לשינוי זה, והפרס שלו בביאנלה של ונציה והרטרוספקטיבה ב-MoMA מייצגים את האישור הרשמי של ממסד האמנות לשיפוט זה במהלך חייו. המורכבות הכנה היא ש"המקריות" בעבודתו של ארפ מעולם לא הייתה אקראית לחלוטין — הוא בחר, סידר ויצק את תוצאות פעולות המקרה שלו בעין מאומנת של פסל, כך שהחידוש הוא ככל הנראה מושגי ותהליכי ולא נטישה טהורה של מיומנות; מבקרים ציינו גם כי אוצר המילים הביומורפי שלו, על אף השפעתו, צר וחוזר על עצמו יותר לאורך חמישה עשורים בהשוואה למגוון עליו הצהירו ציירים-פסלים כמו פיקאסו או ג'קומטי. מה שלא נתון במחלוקת הוא שהוא זיהה דרך חדשה באמת ליצירת צורה והתמיד בה בעקביות יוצאת דופן לאורך שירה, קולאז', תבליט ופיסול כאחד.
מורשת
ההפשטה הביומורפית של ארפ הפכה לאחד מאוצרות המילים הסטנדרטיים של פיסול המאה ה-20, הנראית באמנות ציבורית ובאוספי מוזיאונים ברחבי העולם, ובית-הסטודיו שלו ושל טויבר-ארפ בקלאמאר מתפקד כיום כקרן מחקר המשמרת את שיטות העבודה של שניהם עבור חוקרים — תוצאה הולמת לאמן שהרעיון המרכזי שלו היה שצורה יכולה להגיח מתהליך באופן לגיטימי לא פחות מאשר מכוונה.