ג'ק סוויגרט: הטייס שתיקן חללית תקולה
שלושה ימים לפני המראת אפולו 13 (Apollo 13), ג'ק סוויגרט לא היה אמור להיות על סיפונה. הוא היה טייס מודול הפיקוד הגיבוי, תפקיד שבדרך כלל מסתיים בצפייה בשיגור מהקרקע. לאחר מכן קן מטינגלי (Ken Mattingly), הטייס הראשי, נחשף לאדמת, ונאס"א ביצעה את ההחלפה. חמישים ושש שעות לאחר תחילת המשימה, מכל חמצן במודול השירות התפוצץ, והטיסה שעליה התאמן סוויגרט כגיבוי הפכה למקרה החירום שכל הסוכנות תיזכר בזכותו.
מהנדס לפני שהיה טייס
סוויגרט נולד ב-30 באוגוסט 1931 בדנוור, קולורדו, וקיבל רישיון טיס בגיל שש-עשרה. הוא השלים תואר ראשון בהנדסת מכונות מאוניברסיטת קולורדו ב-1953, ולאחר מכן הוסיף תואר שני ממכון רנסלר הפוליטכני (Rensselaer Polytechnic Institute) ב-1965 – עשור שהושקע בבניית הבסיס הטכני שמתחת לטיסה. בין לבין, הוא שירת כטייס קרב בחיל האוויר האמריקאי ביפן ובקוריאה, ולאחר מכן הטיס מטוסים עבור המשמר הלאומי האווירי של מסצ'וסטס וקונטיקט בזמן שעבד כטייס ניסוי עבור יצרנית התעופה פראט אנד ויטני (Pratt & Whitney). זה היה קורות חיים מחושבים בצורה יוצאת דופן: הסמכות הנדסיות שנערמו על גבי ניסיון בקרב ובטיסות ניסוי, בדיוק השילוב שנאס"א חיפשה כאשר בנתה את קבוצות האסטרונאוטים המוקדמות שלה.
נדחה פעמיים, נבחר פעם אחת
סוויגרט הגיש מועמדות לחיל האסטרונאוטים של נאס"א ונדחה פעמיים לפני שהתקבל סוף סוף באפריל 1966, כחלק מקבוצת האסטרונאוטים החמישית של הסוכנות לצד פרד הייז (Fred Haise), שלימים יטוס איתו באפולו 13. הוא שירת בתפקיד תמיכה עבור אפולו 7 ב-1968, ולאחר מכן עבר לצוות הגיבוי של אפולו 13 כטייס מודול הפיקוד – תפקיד שבנסיבות רגילות היה מסתכם בשנות אימון מבלי לעזוב את הקרקע.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אפולו 13: המשימה שהפכה אותו למי שהוא
הדבר השתנה 72 שעות לפני השיגור ב-11 באפריל 1970, כאשר חשיפתו של מטינגלי לאדמת אילצה את נאס"א להקפיץ את סוויגרט לצוות הראשי לצד המפקד ג'יימס לוול (James Lovell) וטייס מודול הירח פרד הייז. סוויגרט היה בן 38. כ-56 שעות לאחר תחילת הטיסה, מכל חמצן התפוצץ במודול השירות, וסוויגרט הוא זה ששידר בחזרה את המשפט שההיסטוריה זוכרת, מעט תמציתי ממה שאמר בפועל: "אוקיי, יוסטון, הייתה לנו בעיה כאן". הנחיתה על הירח בוטלה מיד; היעד החדש הפך להחזרת שלושה גברים הביתה בחיים באמצעות מודול ירח שמעולם לא תוכנן כסירת הצלה. סוויגרט צבר 142 שעות ו-54 דקות בחלל במשימה שלא ביצעה אף אחד מהניסויים המתוכננים שלה אך הפכה, במקום זאת, לתיק חקר בהנדסת משברים בזמן אמת. לוול תיאר אותו מאוחר יותר בפשטות כ"טייס מוכשר מאוד מאוד", תיאור שמפחית בערך העובדה שכמה מהישרדות הצוות הייתה תלויה בידע של סוויגרט במערכות מודול הפיקוד בתנאים שאיש לא תרגל. על התנהלותם, הצוות קיבל את מדליית החירות הנשיאותית מריצ'רד ניקסון בבסיס חיל האוויר היקאם – הכבוד האזרחי הגבוה ביותר במדינה.
מתא הטייס לקפיטול
סוויגרט מעולם לא טס שוב בחלל. ב-1973 הוא לקח חופשה ללא תשלום מנאס"א כדי להפוך למנהל בפועל של ועדת המדע והטכנולוגיה של בית הנבחרים האמריקאי, והתפטר רשמית מחיל האסטרונאוטים ב-1977 כדי להתמודד לסנאט האמריקאי מטעם קולורדו. הוא הפסיד בפריימריז הרפובליקנים לביל ארמסטרונג (Bill Armstrong), ואז עבר למגזר הפרטי כסגן נשיא תאגיד BDM. ב-1982 הוא התמודד שוב, הפעם בהצלחה, ונבחר לבית הנבחרים האמריקאי מטעם מחוז הקונגרס ה-6 החדש של קולורדו. הוא מעולם לא הושבע לתפקיד. לאחר שאובחן עם סרטן מח עצם ששלח גרורות לריאותיו, סוויגרט מת מכשל נשימתי ב-27 או 28 בדצמבר 1982 (המקורות חלוקים ביום), בוושינגטון די.סי., בגיל 51 – חבר קונגרס נבחר שמעולם לא ישב בקונגרס.
המוניטין שמאחורי קורות החיים
עמיתים ופרופילים מאוחרים יותר מתארים את סוויגרט כרווק מושבע בעל מוניטין של חובב מסיבות, מה שלא תאם בקלות לדיוק הטכני שלו – אסטרונאוט נדיר הידוע באותה מידה בשל חייו החברתיים ובשל כישוריו ההנדסיים. תיאורו שלו כיצד נכנס לתוכנית נשען על התמדה ולא על ליטוש: "אני לוחם, לא מוותר. תראו מה עשיתי כדי להיכנס לתוכנית החלל". השילוב הזה של נחישות ודחייה-ולאחריה-גאולה – שתי מועמדויות שנכשלו לפני שנאס"א אמרה כן – הפך, אחרי אפולו 13, לחלק מהאופן שבו סופר סיפורו: אדם שכל הקריירה שלו הייתה רצף של קריאה מהספסל למגרש וביצוע המשימה.
למה ג'ק מכונה גאון
המילה המוצמדת לסוויגרט בתיעוד ההיסטורי היא בדרך כלל לא "גאון" – אלא "מוכשר", "קפדן", מהנדס מערכות שקרה לו להיות גם טייס קרב. להבחנה הזו יש משמעות. הישגו באפולו 13 לא היה הבזק של גאונות אינדיבידואלית כפי שהמילה "גאון" מרמזת בדרך כלל עבור מדען או אמן; זה היה היישום המוצלח, תחת לחץ קיצוני וללא זמן להתכונן, של שנים של הכשרה הנדסית וטיסתית שנצברו לבעיה שמתכנני החללית לא צפו. המיומנות שהופעלה הייתה שליטה טכנית ויכולת קור רוח – היכולת לעבור על נהלי חירום עבור מערכת עליה התאמן כגיבוי, בתוך קפיסולה שמאבדת כוח וחום, מבלי שפאניקה תישמע בקולו. זוהי צורה אמיתית ונדירה של מומחיות, אך מדובר במלאכת כפיים והכנה יותר מאשר גאונות גולמית. הטיעון הנגדי הכנה הוא שסוויגרט לא תכנן את התיקון; מהנדסי הקרקע של נאס"א, בהובלת דמויות כמו הצוות של ג'ין קרנץ (Gene Kranz), עבדו על נהלים כמו התאמת מקרצף הפחמן הדו-חמצני, וסוויגרט, לוול והייז ביצעו אותם. תרומתו הייתה ביצוע ללא דופי של תוכנית שנבנתה בשיתוף פעולה, בתנאים שבהם הביצוע עצמו היה החלק הקשה ביותר – גאונות של משמעת ועצבים, אם לא של המצאה.
מורשת
חייו שאחרי המוות של סוויגרט היו מונומנטליים בצורה יוצאת דופן עבור אדם שהחזיק בתפקיד נבחר במשך אפס ימים. הוא נכנס להיכל התהילה הבינלאומי של החלל ב-1983 ולהיכל התהילה של האסטרונאוטים בארה"ב ב-1997; פסל שלו ניצב במרכז המבקרים של הקפיטול האמריקאי ובנמל התעופה הבינלאומי של דנוור; קרן החלל (Space Foundation) הוקמה לכבודו ב-1983; ואקדמיית ג'ק סוויגרט לתעופה וחלל נפתחה בקולורדו ספרינגס ב-2009. קווין בייקון גילם אותו בסרטו של רון הווארד מ-1995 "אפולו 13", מה שביסס את "יוסטון, הייתה לנו בעיה" כאחד המשפטים המצוטטים ביותר בהיסטוריה של הטיסות לחלל באמריקה. סוויגרט נותר הדוגמה הברורה ביותר בחיל האסטרונאוטים לקריירה שנבנתה על המוכנות ברגע שהמשימה שאף אחד לא רצה הפכה פתאום למשימה היחידה שחשובה.