איוורי גיטליס: המשורר הפראי של הכינור
איוורי גיטליס היה הכנר שכנרים אחרים כינו כוח טבע — נגן שהפרשנויות שלו יכלו להיות עקשניות, חשמליות, כמעט פזיזות, ושטיפל בכלי פחות כמשמעת ויותר כאמצעי דיבור. נולד בחיפה ב-1922, הוא היה ילד פלא שקיבל כינור בגיל שש ולמד בקונסרבטוריון של פריז בתחילת גיל ההתבגרות שלו. לאורך קריירה שנמשכה כמעט מאה שנה — הוא מת ב-2020, שבועות ספורים לפני יום הולדתו ה-98 — הוא ניגן עם התזמורות הגדולות ביותר, הקליט את הקונצ'רטי המפחידים ביותר, הופיע בסרטים, נע בין דמויות הרוק והאוונגרד של זמנו, וכיהן כשגריר רצון טוב של אונסק"ו לאמנויות.
ילדות בחיפה
גיטליס נולד ב-22 באוגוסט 1922, ילדם של מהגרים יהודים ממזרח אירופה שהגיעו לארץ ישראל המנדטורית עם מעט מאוד. הוא קיבל כינור בגיל שש, ומהירות התקדמותו הייתה כזו שבתוך כמה שנים השאלה לא הייתה אם יש לו כישרון אלא לאן בעולם צריך לקחת אותו. התשובה, כפי שהייתה לעיתים קרובות עבור המוכשרים ביותר, הייתה פריז.
גיטליס נכנס לקונסרבטוריון של פריז כילד וזכה ב-premier prix שלו — כבוד הסטודנט הגבוה ביותר שלו — בתחילת גיל ההתבגרות, מה שהציב אותו בין הצעירים שבחתני הפרס של אחד המוסדות התובעניים ביותר במוזיקה. הוא המשיך לעבוד עם קבוצה של מורים ומוזיקאים אגדיים של התקופה, כשהוא סופג את האלגנטיות של האקדמיה הצרפתית תוך פיתוח הסגנון הבלתי מרוסן והאישי להפליא שיהפוך לחתימתו.
מלחמה, ואמונה לכל החיים
הקריירה שלו נקטעה ועוצבה מחדש על ידי מלחמת העולם השנייה. במהלך הסכסוך הוא בילה זמן בבריטניה, שם הופיע בפני עובדי מפעלים וחיילים — חוויה שקיבעה בו אמונה לכל החיים שמוזיקה אינה קישוט למיוחסים אלא צורך עבור כולם. אמונה זו תהפוך אותו מאוחר יותר לאחד הפופוליסטים האמיתיים ביותר של המוזיקה הקלאסית, נוח בתוכנית אירוח בטלוויזיה או בסט צילומים בדיוק כמו באולם קונצרטים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →חסר פחד בהקלטות
כאמן הקלטות גיטליס היה חסר פחד. הוא הקליט את הקונצ'רטי הרומנטיים והמאה העשרים הגדולים — צ'ייקובסקי, סיבליוס, ברטוק, ברג, סטרווינסקי — בחופש שחילק את הפוריסטים וריגש את כל השאר. הוא מעולם לא היה הכנר הנקי ביותר של דורו, והוא לא ניסה להיות; מה שהוא הציע במקום זאת היה סיכון, ספונטניות, ותחושה שכל הופעה מומצאת בזמן אמת. בקרב מוזיקאים ההקלטות שלו הפכו לחפצי פולחן בדיוק בגלל הסכנה הזו.
הוא סירב לגבולות שבדרך כלל מגדרים וירטואוז קלאסי. הוא הופיע בסרטים, כולל עבודה עם הבמאי פרנסואה טריפו (François Truffaut); הוא נע בקלות בין תרבות הנגד האמנותית של שנות ה-60 וה-70; הוא לימד, חנך והעביר כיתות אמן ברחבי העולם עד גיל מבוגר. בשנת 1990 מינתה אותו אונסק"ו לשגריר רצון טוב, מתוך הכרה בעשורים שבילה בהתעקשות שהאמנויות הן כלי לשלום וכבוד אנושי.
מאה של מוזיקה
גיטליס נשאר פעיל בצורה מדהימה עד מאוחר, מופיע ומלמד כמעט עד סוף חייו. כשמת בפריז ב-24 בדצמבר 2020, בגיל תשעים ושמונה, ההספדים התכנסו סביב רעיון אחד: שהוא לא היה רק כנר גדול אלא כנר חופשי — מוזיקאי שלקח את מתנת ילד הפלא ובילה חיים שלמים בסירוב לתת לה להתקשות לכדי נכונות בלבד.
מדוע זה חשוב
גיטליס חיוני לסיפור המוזיקה הישראלית בדיוק בגלל שהוא משקל הנגד. היכן שהמסורת העריכה שליטה, הוא העריך חופש; היכן שהיא הפיקה טכנאים ללא רבב, הוא הפיק משורר שחיזר אחרי סיכון. בית ספר לאומי צריך את שניהם, וגיטליס היה ההוכחה שהמדינה יכולה לייצר לא רק דיוק אלא אישיות.
כמעט מאה שנות חייו הופכות אותו גם לגשר חי — מתרבות המוזיקה המהגרת של ארץ ישראל המנדטורית, דרך ההרס והבנייה מחדש של שנות המלחמה, ועד לעולם הגלובלי חוצה הז'אנרים של סוף המאה העשרים. מעט אמנים מגלמים כל כך הרבה היסטוריה בזרוע קשת אחת, ומעטים עוד יותר מבלים אותה בתזכורת לעולם שהנקודה של כל המשמעת היא, בסופו של דבר, להיות מסוגל לומר משהו.