היפאטיה

ילדות ורקע

שמרו על זכותכם לחשוב, כי אפילו לחשוב בשגגה עדיף על לא לחשוב כלל. היפאטיה (Hypatia) הייתה פילוסופית, אסטרונומית ומתמטיקאית ניאו-פלטוניסטית הלניסטית, שחיה באלכסנדריה שבמצרים, שהייתה אז חלק מן האימפריה הרומית המזרחית. היא הייתה הוגת דעות בולטת באסכולה הניאו-פלטוניסטית באלכסנדריה, שבה לימדה פילוסופיה ואסטרונומיה. אף על פי שקדמה לה פנדרוסיון (Pandrosion), מתמטיקאית אלכסנדרונית אחרת, היא המתמטיקאית הראשונה שחייה מתועדים היטב באופן סביר. היפאטיה נודעה בחייה שלה כמורה דגולה וכיועצת חכמה. ידוע כי כתבה פירוש על "אריתמטיקה" (Arithmetica) בת שלושה-עשר הכרכים של דיופנטוס (Diophantus), שאולי שרד בחלקו לאחר ששולב בטקסט המקורי של דיופנטוס, ופירוש נוסף על חיבורו של אפולוניوس מפרגה (Apollonius of Perga) על חתכים חרוטיים, אשר לא שרד.

מלומדים מודרניים רבים סבורים גם כי היפאטיה עשויה הייתה לערוך את הטקסט ששרד של "אלמגסט" (Almagest) מאת תלמי (Ptolemy), על בסיס כותרת הפירוש של אביה תאון (Theon) על ספר III של האלמגסט. היפאטיה ידועה בכך שבנתה אסטרובלאבים והידרומטרים, אך לא המציא איש מכשירים אלה, אשר היו שניהם בשימוש זמן רב לפני שנולדה. אף על פי שהיא עצמה הייתה פגאנית, היא הייתה סובלנית כלפי נוצרים ולימדה תלמידים נוצרים רבים, בהם סינסיוס (Synesius), הבישוף העתידי של פטולמאיס. מקורות עתיקים מתעדים שהיפאטיה זכתה לאהבה רבה מצד פגאנים ונוצרים כאחד, וכי היא ביססה השפעה רבה בקרב האליטה הפוליטית באלכסנדריה. לקראת סוף חייה, היפאטיה ייעצה לאורסטס (Orestes), הנציב הרומי של אלכסנדריה, שהיה בעיצומה של יריבות פוליטית עם קירילוס (Cyril), הבישוף של אלכסנדריה.

שמועות התפשטו והאשימו אותה במניעת פיוס בין אורסטס לבין קירילוס, ובמרץ 415 לספירה היא נרצחה בידי המון נוצרי בהנהגת קורא (lector) בשם פטרוס. רצחתה של היפאטיה הדהים את האימפריה והפך אותה ל"מרטירית למען הפילוסופיה", דבר שהוביל ניאו-פלטוניסטים עתידיים כגון דמאסקיוס (Damascius) להפוך לנחרצים יותר ויותר בהתנגדותם לנצרות. במהלך ימי הביניים, היפאטיה אומצה כסמל של סדרה נוצרית, ומלומדים סבורים שהיא היוותה חלק מהבסיס לאגדת הקדושה קתרינה מקסיאנה (Saint Catherine of Alexandria). במהלך עידן האורות, היא הפכה לסמל של התנגדות לקתוליות. במאה התשע-עשרה, הספרות האירופית, ובמיוחד רומן משנת 1853 מאת צ'ארלס קינגסלי (Charles Kingsley) בשם "היפאטיה", הפכו אותה לרומנטית כ"אחרונת ההלנים". במאה העשרים, היפאטיה החלה להיתפס כאייקון לזכויות נשים וכמבשרת התנועה הפמיניסטית.

מאז סוף המאה העשרים, תיאורים מסוימים קשרו את מותה של היפאטיה בהרס הספרייה של אלכסנדריה, על אף העובדה ההיסטורית שהספרייה כבר לא התקיימה בימי חייה של היפאטיה. חיים וגידול היפאטיה הייתה בתו של המתמטיקאי תאון מאלכסנדריה (c. 335 – c. 405 לספירה). לפי ההיסטוריון הקלאסי אדוארד ג'יי. ווטס (Edward J. Watts), תאון היה ראש של אסכולה בשם "מוסיון" (Mouseion), שנקראה כך בחיקוי המוסיון ההלניסטי, שחברותו חדלה להתקיים בשנות ה-60 של המאה ה-2 לספירה. אסכולתו של תאון הייתה בלעדית, יוקרתית מאוד ושמרנית מבחינה דוקטרינרית. תאון דחה את תורתו של יאמבליכוס (Iamblichus) ואולי התגאה בלימוד ניאו-פלטוניזם טהור ואת פלוטינוס (Plotinus).

אף על פי שהוא נתפס באופן נרחב כמתמטיקאי דגול בזמנו, עבודתו המתמטיקאית של תאון נחשבת בסטנדרטים מודרניים כבעיקרה "שולית", "טריוויאלית" ו"חסרת מקוריות לחלוטין". הישגו העיקרי היה ההפקה של מהדורה חדשה של "היסודות" (Elements) לאוקלידס (Euclid), שבה תיקן שגיאות סופרים שנעשו במהלך קרוב ל-700 שנים של העתקה. מהדורת "היסודות" לאוקלידס של תאון הפכה למהדורה הנפוצה ביותר של ספר הלימוד במשך מאות שנים ודחקה כמעט לחלוטין את כל המהדורות האחרות. אביה של היפאטיה, תאון מאלכסנדריה, ידוע בעיקר בשל עריכת הטקסט הקיים של "היסודות" לאוקלידס, המוצג כאן בכתב יד מהמאה התשיעית. דבר אינו ידוע על אמה של היפאטיה, שאינה נזכרת כלל באף אחד מהמקורות הקיימים.

תאון מקדיש את פירושו לספר IV של ה"אלמגסט" מאת תלמי לאדם בשם אפיפניוס (Epiphanius), כשהוא פונה אליו כאל "בני היקר", דבר המרמז כי ייתכן שהיה אחיה של היפאטיה, אך המילה היוונית שבה השתמש תאון, teknon, אינה תמיד פירושה "בן" במובן הביולוגי ולעתים קרובות שימשה אך ורק לציון רגשות עזים של קשר אבהי. שנת לידתה המדויקת של היפאטיה עדיין שנויה במחלוקת, כאשר תאריכים מוצעים נעים בין 350 ל-370 לספירה. מלומדים רבים הלכו בעקבות ריצ'רד הוכה (Richard Hoche) בהסקת המסקנה שהיפאטיה נולדה בסביבות השנת 370. על פי תיאור של היפאטיה מתוך היצירה האבודה "חיי איסידורוס" (Life of Isidore) מאת ההיסטוריון הניאו-פלטוניסטי דמאסקיוס (c. 458 – c. 538), השמור בערך עליה ב"סודא" (Suda), אנציקלופדיה ביזנטית מהמאה העשירית, היפאטיה פרחה בתקופת שלטונו של ארקדיוס (Arcadius).

קריירה ותורות

הוכה סבר שהתיאור של דמאסקיוס את יופיה הפיזי מרמז כי הייתה לכל היותר בת 30 באותו זמן, ושנת 370 הייתה 30 שנה לפני אמצע תקופת שלטונו של ארקדיוס. לעומת זאת, תיאוריות לפיהן נולדה עוד ב-350 מבוססות על ניסוחו של הכרוניקן יוחנן מלאלס (John Malalas c. 491 – 578), המכנה אותה מבוגרת בזמן מותה ב-415. רוברט פנלה (Robert Penella) טוען ששתי התיאוריות מבוסसान בחולשה, וששנת לידתה צריכה להישאר לא מוגדרת. קריירה היפאטיה הייתה ניאו-פלטוניסטית, אך כמו אביה, היא דחתה את תורתו של יאמבליכוס ובמקום זאת אימצה את הניאו-פלטוניזם המקורי שנוסח על ידי פלוטינוס. האסכולה האלכסנדרונית נודעה בזמנה בשל הפילוסופיה שלה, ואלכסנדריה נחשבה לשנייה רק לאתונה כבירה הפילוסופית של העולם היווני-רומי. היפאטיה לימדה תלמידים מכל רחבי הים התיכון.

לדברי דמאסקיוס, היא הרצתה על כתביהם של אפלטון ואריסטו. הוא מציין גם שהיא הלכה ברחבי אלכסנדריה בלבוש טריבון (tribon), סוג של גלימה המזוהה עם פילוסופים, כשהיא מעבירה הרצאות ציבוריות ספונטניות. טקסט יווני מקורי של אחד משבעת מכתביו הקיימים של סינסיוס אל היפאטיה מתוך מהדורה מודפסת משנת 1553. לדברי ווטס, שני סוגים עיקריים של ניאו-פלטוניזם נלמדו באלכסנדריה במהלך סוף המאה הרביעית. הסוג הראשון היה הניאו-פלטוניזם הדתי הפגאני בגלוי שנלמד בסראפאום (Serapeum), אשר הושפע רבות מתורתו של יאמבליכוס. הסוג השני היה המתיון והפחות פולמוסי שחודש על ידי היפאטיה ואביה תאון, אשר התבסס על תורתו של פלוטינוס. אף על פי שהיפאטיה עצמה הייתה פגאנית, היא הייתה סובלנית כלפי נוצרים. למעשה, כל אחד מתלמידיה הידועים היה נוצרי.

אחד מתלמידיה הבולטים ביותר היה סינסיוס מקירנה (Synesius of Cyrene), אשר המשיך והפך לבישוף של פטולמאיס (הנמצאת כיום בלוב המזרחית) בשנת 410. לאחר מכן, הוא המשיך להחליף מכתבים עם היפאטיה ומכתביו ששרדו הם המקורות העיקריים למידע על הקריירה שלה. שבעה מכתבים מאת סינסיוס אל היפאטיה שרדו, אך אף מכתב ממנה המופנה אליו אינו קיים. במכתב שנכתב בסביבות השנת 395 לידידו הרקוליאנוס (Herculianus), סינסיוס מתאר את היפאטיה כ"...אדם בעל מוניטין כה רב, עד ששמה נראה ממש בלתי ייאמן. ראינו ושמענו במו עינינו ואוזנינו אותה המכהנת בכבוד במסתרי הפילוסופיה." סינסיוס משמר את מורשת דעותיה ותורותיה של היפאטיה, כגון השאיפה ל"מצב הפילוסופי של אפאתיה (apatheia) – שחרור מוחלט מרגשות ומחיבה".

ההיסטוריון הנוצרי סוקרטס מאיסטנבול (Socrates of Constantinople), בן זמנו של היפאטיה, מתאר אותה בחיבורו "היסטוריה כנסייתית" (Ecclesiastical History): הייתה אישה באלכסנדריה בשם היפאטיה, בתו של הפילוסוף תאון, אשר הגיעה להישגים כה רבה בספרות ובמדע, עד שהתעادت בהרבה על כל פילוסופי תקופתה שלה. לאחר שירשה את אסכולת אפלטון ופלוטינוס, היא הסבירה את עקרונות הפילוסופיה לשומעיה, שרבים מהם הגיעו מרחוק כדי לקבל את הדרכתה. בשל השליטה העצמית ונוחות ההליכה שרכשה בעקבות טיפוח מחשבתה, היא הופיעה לא מעט בציבור בנוכחות השופטים. היא גם לא חשה בושה בהגיעה לאספת גברים. שכן כל הגברים, בשל כבודה ומידותיה יוצאי הדופן, העריצו אותה אף יותר.

פילורסטורגיוס (Philostorgius), היסטוריון נוצרי נוסף שהיה גם בן זמנו של היפאטיה, מציין שהיא התעלתה על אביה במתמטיקה, והלסיקוגרף הסיכיוס מאלכסנדריה (Hesychius of Alexandria) מתעד שכמו אביה, היא הייתה גם אסטרונומית מוכשרת באופן יוצא דופן. דמאסקיוס כותב שהיפאטיה הייתה "יפהפייה בצורה יוצאת דופן והוגנת צורה", אך שום דבר אחר אינו ידוע בנוגע למראה הפיזי שלה ואף תיאורים עתיקים שלה לא שרדו. דמאסקיוס מציין שהיפאטיה נותרה בתולה כל ימי חייה, וכאשר אחד הגברים שהגיעו להרצאותיה ניסה לחזר אחריה, היא ניסתה להרגיע את תאותו על ידי נגינה בנבל.

השפעה פוליטית ומוות

כאשר סירב לנטוש את חיזוריו, היא דחתה אותו על סף, תוך שהיא מציגה את סמרטוטי המחזור המדממים שלה ומכריזה "זהו הדבר שאתה באמת אוהב, בני הצעיר, אך אינך אוהב יופיו לשמו." דמאסקיוס ממשיך ומספר שהצעיר היה טראומטי כל כך עד שנטש את תשוקותיו אליה מיד. מוות רקע משנת 382 ועד 412, הבישוף של אלכסנדריה היה תיאופילוס (Theophilus). תיאופילוס התנגד באופן מיליטנטי לניאו-פלטוניזם היאמבליכאני, ובשנת 391 הוא הרס את הסראפאום. למרות זאת, תיאופילוס סבל את אסכולתה של היפאטיה ונראה כי ראה בה בעלת ברית שלו. תיאופילוס תמך בבישופות של תלמידה של היפאטיה, סינסיוס, המתאר את תיאופילוס במכתביו באהבה ובהערצה. תיאופילוס גם התיר להיפאטיה עצמה לבסס יחסים קרובים עם הנציבים הרומיים ומנהיגים פוליטיים בולטים אחרים.

חלקית כתוצאה מסובלנותו של תיאופילוס, היפאטיה הפכה לפופולרית מאוד בקרב תושבי אלכסנדריה והפעילה השפעה פוליטית עמוקה. תיאופילוס מת באופן בלתי צפוי בשנת 412. הוא הכשיר את אחיינו קירילוס, אך לא מינה אותו באופן רשמי כיורשו. מאבק כוח אכזרי על הדיוקסיה פרץ בין קירילוס לבין יריבו טימותי (Timothy). קירילוס ניצח ומיד החל להעניש את אלה שתמכו בטימותי; הוא סגר את הכנסיות של הנובטיאנים (Novatianists), שתמכו בטימותי, והחרים את רכושם. נראה כי אסכולתה של היפאטיה פיתחה מיד חוסר אמון עמוק כלפי הבישוף החדש, כפי עדות לכך שבכל התכתבויותיו העצומות, סינסיוס כתב אי פעם רק מכתב אחד לקירילוס, שבו הוא מתייחס אל הבישוף הצעיר כאל בלתי מנוסה ומוטع.

במכתב שנכתב להיפאטיה בשנת 413, סינסיוס מבקש ממנה להתערב לטובת שני אנשים שנפגעו מן הסכסוך האזרחי המתמשך באלכסנדריה, כשהוא מתעקש, "תמיד יש בידך כוח, ואתה יכולה להביא לטובה על ידי שימוש בכוח ההוא." הוא גם מזכיר לו שהיא לימדה אותו כי פילוסוף ניאו-פלטוניסטי חייב להכניס את סטנדרטים המוסריים הגבוהים ביותר לחיים הפוליטיים ולפעול לטובת חבריהם האזרחים. מתוך כרוניקת העולם האלכסנדרונית המתארת את האפיפיור תיאופילוס מאלכסנדריה. לדברי סוקרטס סכולסטיקוס (Socrates Scholasticus), בשנת 414, בעקבות חילופי מעשי איבה וטבח בהנהגה יהודית, קירילוס סגר את כל בתי הכנסת באלכסנדריה, החרים את כל הרכוש השייך ליהודים, וגירש מספר יהודים מן העיר; סכולסטיקוס טוען שכל היהודים גורשו, בעוד שיוחנן מניקיאו (John of Nikiu) מציין שרק אלה שהיו מעורבים בטבח גורשו.

אורסטס, הנציב הרומי של אלכסנדריה, שהיה גם ידיד קרוב של היפאטיה וממיר דת טרי לנצרות, הזדעזע ממעשיו של קירילוס ושלח דיווח נוقب אל הקיסר. הסכסוך החמיר ופרצה מהומה שבה הפרבלאני (parabalani), קבוצת אנשי דת נוצרים תחת סמכותו של קירילוס, כמעט הרגו את אורסטס. כעונש, אורסטס הורה לענות פומבי את אממוניוס (Ammonius), הנזיר שהתחיל את המהומה, עד מוות. קירילוס ניסה להכריז על אממוניוס כמרטיר, אך הנוצרים באלכסנדריה נגעלu, שכן אממוניוס נהרג בגין הסתה למהומה וניסיון לרצח המושל, ולא בשל אמונתו. נוצרים אלכסנדרונים בולטים התערבו ואילצו את קירילוס לרדת מהעניין. אף על פי כן, יריבותו של קירילוס עם אורסטס נמשכה.

אורסטס התייעץ לעתים קרובות עם היפאטיה לקבלת עצות משום שהיא הייתה אהובה הן בקרב פגאנים והן בקרב נוצרים כאחד, היא לא הייתה מעורבת באף שלב קודם של הסכסוך, והייתה לה מוניטין ללא דופי כיועצת חכמה. למרות פופולריות של היפאטיה, קירילוס ובני בריתה ניסו להשחיר את פניה ולערער את מוניטין שלה. סוקרטס סכולסטיקוס מזכיר שמועות המאשימות את היפאטיה במניעת פיוסו של אורסטס עם קירילוס.

עקבות לשמועות אחרות שהתפשטו בקרב האוכלוסייה הנוצרית של אלכסנדריה ניתן למצוא בכתביו של הבישוף הקופטי המצרי מהמאה השביעית יוחנן מניקיאו, הטוען בכרוניקה שלו שהיפאטיה עסקה בפרקטיקות ששניות והפריעה בכוונה להשפעת הכנסייה על אורסטס: ובימים ההם הופיעה באלכסנדריה אישה פילוסופית, פגאנית בשם היפאטיה, והיא הקדישה את עצמה בכל עת לקסמים, לאסטרובלאבים ולכלי נגינה, והיא פיתתה אנשים רבים באמצעות תעלוליה השטניים. ומושל העיר כיבד אותה מאוד; שכן היא פיתתה אותו באמצעות קסמיה. והוא חדל להגיע לכנסייה כמנהגו... והוא לא רק עשה זאת, אלא הוא משך מאמינים רבים אליה, והוא עצמו קיבל את הלא-מאמינים בביתו.

רצח לפי סוקרטס סכולסטיקוס, במהלך עונת התענית הנוצרית במרץ 415, המון נוצרים בהנהגת קורא בשם פטרוס, פשטו על כרכרתה של היפאטיה בעת שנסעה הביתה. הם גררו אותה אל מבנה המכונה קאיסריון (Kaisarion), מקדש פגאני לשעבר ומרכז של פולחן הקיסר הרומי באלכסנדריה אשר הוסב לכנסייה נוצרית. שם, ההימון הפשיט את היפאטיה מערומיה ורצח אותה באמצעות אוסטרקה (ostraka), שניתן לתרגמם כ"רעפי גגות" או "קונכיות צדפה". דמאסקיוס מוסיף שהם גם עקרו את עיניה. הם קרעו את גופתה לחתיכות וגררו את גפיה המרוטשות ברחבי העיר למקום בשם סינאריון (Cinarion), שם העלו אותן באש.

לדברי ווטס, הדבר היה תואם את הדרך המסורתית שבה האלכסנדרונים נשאו את גופותיהם של "הפושעים השפלים ביותר" מחוץ לגבולות העיר כדי לשרוف אותם כדרך לטהר את העיר באופן סמלי. אף על פי שסוקרטס סכולסטיקוס אינו מזהה במפורש את רוצחיה של היפאטיה, מקובל להניח שהם היו חברי הפרבלאני. כריסטופר האאס (Christopher Haas) חולק על זיהוי זה, וטוען שהרוצחים היו ככל הנראה "קהל של הדיוטות אלכסנדרונים". איור מאת לואי פיגייה (Louis Figuier) מתוך "חייהם של מדענים דגולים, מהעת העתיקה ועד המאה התשע-עשרה" משנת 1866. סוקרטס סכולסטיקוס מציג את רצחתה של היפאטיה כמונע לחלוטין משיקולים פוליטיים ואינו מזכיר שום תפקיד שעשוי היה להיות לפגאניות של היפאטיה במותה. במקום זאת, הוא סובר כי "היא נפלה קורבן לקנאה הפוליטית ששררה באותו זמן.

שכן מאחר שהיו לו פגישות תכופות עם אורסטס, דווח בשקר בקרב האוכלוסייה הנוצרית שהיא היא זו שמנעה מאורסטס להתפייס עם הבישוף." סוקרטס סכולסטיקוס מגנה באופן חד-משמעי את מעשיו של ההמון, ומצהיר, "בוודאי שדבר אינו יכול להיות רחוק יותר מרוח הנצרות מאשר ההיתרה של טבחים, קטטות ועסקאות מסוג זה." המתמטיקאי הקנדי ארי בלניקי (Ari Belenkiy) טען כי היפאטיה עשויה הייתה להיות מעורבת במחלוקת על תאריך החג הנוצרי של חג הפסחא של שנת 417 וכי היא נהרגה ביום השוויון האביבי בזמן שערכה תצפיות אסטרונומיות. המלומדים הקלאסיים אלן קמרון (Alan Cameron) ואדוארד ג'יי. ווטס דוחים שניהם השערה זו, ומציינים שאין שום ראיה באף טקסט עתיק שתומכת בחלק כלשהו של ההשערה.

השלכות והשפעה היסטורית

השלכות מותה של היפאטיה שלח גלי הדף ברחבי האימפריה; במשך מאות שנים, פילוסופים נתפסו למעשה כבלתי פגיעים במהלך הפגנות האלימות הציבוריות שהתרחשו לעתים בערים רומיות, ורציחתה של פילוסופית בידי המון נתפסה כ"מסוכנת ומערערת עמוקות". אף על פי שאף ראיה ממשית לא התגלתה מעולם המקשרת באופן חד-משמעי את קירילוס לרצחתה של היפאטיה, האממונה הרווחת הייתה שהוא הורה עליה. גם אם קירילוס לא הורה ישירות על הרצח בעצמו, היה זה מובן מאליו שמסע ההכפשה שלו נגד היפאטיה השראה אותו. מועצת אלכסנדריה הייתה מודאגת מהתנהגותו של קירילוס ושלחה משלחת לקונסטנטינופול. יועציו של תאודוסיוס השני (Theodosius II) פתחו בחקירה כדי לקבוע את חלקו של קירילוס ברצח.

היפאטיה (1885) מאת צ'ארלס וויליאם מיטשל (Charles William Mitchell), המשערת להיות תיאור של סצנה ברומן של צ'ארלס קינגסלי משנת 1853 "היפאטיה". החקירה הביאה לכך שהקיסרים הונוריוס (Honorius) ותאודוסיוס השני הוציאו צו בסתיו 416, שניסה להוציא את הפרבלאני מסמכותו של קירילוס ולשים אותם תחת סמכותו של אורסטס. הצו הגביל את הפרבלאני מלהשתתף ב"שום מחזה ציבורי באשר הוא" או מלהיכנס ל"מקום מפגש של מועצה עירונית או לבית משפט". הוא גם הגביל באופן חמור את גיוסם על ידי הגבלת המספר הכולל של פרבלאני ללא יותר מחמש מאות. קירילוס עצמו לכאורה הצליח להימנע מעונש חמור אף יותר רק על ידי מתן שוחד לאחד מפקידיו של תאודוסיוס השני. ווטס טוען שרצחתה של היפאטיה היה נקודת המפנה במלחמתו של קירילוס להשיג שליטה פוליטית על אלכסנדריה.

עבודות מתמטיות ומדעיות

היפאטיה היוותה את הבורג המרכזי שהחזיק יחד את האופოזיציה של אורסטס נגד קירילוס, ובלעדיה, האופוזיציה התמוטטה במהירות. שנתיים לאחר מכן, קירילוס ביטל את החוק שהעמיד את הפרבלאני תחת שליטתו של אורסטס, ובראשית שנות ה-420 של המאה ה-4, קירילוס הגיע לשלוט במועצה האלכסנדרונית. יצירות היפאטיה תוארה כגאון אוניברסלי, אך היא ככל הנראה הייתה יותר מורה ופרשנית מאשר חדשנית. לא נמצאה כל ראיה לכך שהיפאטיה פרסמה אי פעם יצירות עצמאיות בפילוסופיה ונראה כי לא עשתה תגליות מתמטיות פורצות דרך. בתקופתה של היפאטיה, מלומדים שימרו יצירות מתמטיקאיות קלאסיות והגיבו עליהן כדי לפתח את טיעוניהם, במקום לפרסם יצירות מקוריות.

כמו כן הוצע כי סגירת המוסיון והרס הסראפאום עשויים היו לגרום להיפאטיה ולאביה למקד את מאמציהם בשימור ספרי מתמטיקה בסיסיים והנגשתם לתלמידיהם. ה"סודא" קובע בטעות שכל כתביה של היפאטיה אבדו, אך מחקר מודרני זיהה כמה יצירות שלה כקיימות. סוג זה של אי-ודאות מחברית אופייני לפילוסופיות מהעת העתיקה. היפאטיה כתבה ביוונית, שהייתה השפה המדוברת על ידי רוב האנשים המשכילים במזרח הים התיכון באותה עת. בעת העתיקה הקלאסיקה, אסטרונומיה נתפסה כבעלת אופי מתמטי בעיקרה. יתר על כן, לא נעשתה הבחנה בין מתמטיקה לנומרולוגיה או בין אסטרונומיה לאסטרולוגיה. מהדורה של האלמגסט. היפאטיה ידועה כיום כמי שערכה את הטקסט הקיים של ספר III של "האלמגסט" לתלמי.

פעם חשבו שהיפאטיה בסך הכל תיקנה את פירושו של תאון על האלמגסט, על בסיס כותרת הפירוש של תאון על הספר השלישי של האלמגסט, הקוראת "פירוש מאת תאון מאלכסנדריה על ספר III של האלמגסט לתלמי, מהדורה מתוקנת על ידי בתי היפאטיה הפילוסופית", אך על בסיס ניתוח כותרות פירושיו האחרים של תאון וכותרות דומות מהתקופה, מלומדים הגיעו למסקנה שהיפאטיה תיקנה, לא את פירוש אביה, אלא את טקסט האלמגסט עצמו. תרומתה נחשבת לשיטה משופרת עבור אלגוריתמי החלוקה הארוכה הדרושים לחישוב אסטרונומי. המודל התלמאי של היקום היה גאוצנטרי, כלומר הוא לימד שהשממש סובבת סביב כדור הארץ.

ב"אלמגסט", תלמי הציע בעיית חלוקה לחישוב מספר המעלות שנסחפו על ידי השמש ביום אחד בזמן שהיא מקיפה את כדור הארץ. בפירושו המוקדם, תאון ניסה לשפר את חישוב החלוקה של תלמי. בטקסט שנערך על ידי היפאטיה, מפורטת שיטת טבלאות. שיטת טבלאות זו עשויה להיות ה"טבלה האסטרונומית" שמקורות היסטוריים מייחסים להיפאטיה. הקלאסיציסט אלן קמרון מוصף וקובע כי ייתכן שהיפאטיה ערכה, לא רק את ספר III, אלא את כל תשעת הספרים הקיימים של האלמגסט. כתבים עצמאיים היפאטיה כתבה פירוש על "אריתמטיקה" בת שלושה-עשר הכרכים של דיופנטוס, אשר נכתב סביב שנת 250 לספירה. היא הציגה יותר מ-100 בעיות מתמטיות, שעבורן מוצעים פתרונות באמצעות אלגברה. במשך מאות שנים, מלומדים האמינו כי פירוש זה אבד.

רק כרכים אחד עד ששה של ה"אריתמטיקה" שרדו ביוונית המקורית, אך לפחות ארבעה כרכים נוספים השתמרו בתרגום ערבי שהופק בסביבות שנת 860. הטקסט הערבי מכיל הרחבות רבות שאינן נמצאות בטקסט היווני, כולל אימותים של דוגמאות של דיופנטוס ובעיות נוספות. קמרון קובע שהמקור הסביר ביותר לחומר הנוסף הוא היפאטיה עצמה, שכן היפאטיה היא הסופרת העתיקה היחידה שידוע עליה שכתבה פירוש על האריתמטיקה ונראה שהתוספות עוקבות אחר אותן שיטות ששימשו את אביה תאון. האדם הראשון שהסיק שהחומר הנוסף בכתבי היד הערביים הגיע מהיפאטיה היה המלומד מהמאה התשע-עשרה פול טארי (Paul Tannery). בשנת 1885, סר תומאס היט (Sir Thomas Heath) פרסם את התרגום האנגלי הראשון לחלק ששרד של האריתמטיקה.

היט טען שהטקסט ששרד של האריתמטיקה הוא למעשה מהדורת בית ספר שהופקה על ידי היפאטיה כדי לסייע لتלמידיה. לפי מרי אלאן ווייט (Mary Ellen Waithe), היפאטיה השתמשתה באלגוריתם יוצא דופן לחלוקה במערכת המספרים הסקסאצ'ימאלית שהייתה תקנית אז, מה שהקל על מלומדים לזהות אילו חלקים מהטקסט היא כתבה. היפאטיה כתבה פירוש על חיבורו של אפולוניוס מפרגה על חתכים חרוטיים. הקונצנזוס שפירושה של היפאטיה הוא מקור החומר הנוסף בכתבי היד הערביים של האריתמטיקה אותגר על ידי ווילבור קנור (Wilbur Knorr), היסטוריון של המתמטיקה, הטוען שהאינטרפולציות הן "ברמה נמוכה כל כך עד שאינן דורשות שום תובנה מתמטית אמיתית" ושמחבר האינטרפולציות יכול להיות רק "מוח שטחי בעיקרו..."

בניגוד ישיר לעדויות העתיקות על רמתה הגבוהה של היפאטיה כפילוסופית ומתמטיקאית." קמרון דוחה טיעון זה, ומציין ש"גם תאון נהנה ממוניטין גבוה, ובכל זאת יצירתו ששרדה נשפטה כ'חסרת מקוריות לחלוטין'." קמרון גם מתעקש ש"עבודתו של היפאטיה על דיופנטוס הייתה מה שהיום היינו קוראים לו מהדורת בית ספר, המיועדת לשימוש תלמידים ולא מתמטיקאים מקצועיים." היפאטיה כתבה גם פירוש על יצירתו של אפולוניוס מפרגה על חתכים חרוטיים, אך פירוש זה אינו קיים עוד. היא יצרה גם "קנון אסטרונומי"; סבורים כי זה היה או מהדורה חדשה של "הלוחות השימושיים" (Handy Tables) מאת תלמי האלכסנדרוני או הפירוש הנזכר לעיל על האלמגסט שלו.

המצאות וידע טכני

על בסיס קריאה צמודה בהשוואה לתרומותיה המשוערות לעבודתו של דיופנטוס, קנור מציע שהיפאטיה עשויה הייתה לערוך גם את "מדידת מעגל" (Measurement of a Circle) לארכימדס, טקסט אנונימי על צורות איזומטריות, וטקסט ששימש מאחר יותר את יוחנן מטינמות' (John of Tynemouth) בעבודתו על מדידת הכדור של ארכימדס. דרגה גבוהה של הישג מתמטי הייתה נדרשת כדי לפרש על המתמטיקה המתקדמת של אפולוניוס או על הקנון האסטרונומי. בשל כך, רוב המלומדים כיום מכירים בכך שהיפאטיה חייבת הייתה להיות בין המתמטיקאים המובילים של תקופתה. המצאות מיוחסות אחד ממכתביו של סינסיוס מתאר את היפאטיה כמי שלימדה אותו כיצד לבנות אסטרובלאב שטוח מכסף כמתנה לפקיד. אסטרובלאב הוא מכשיר המשמש לחישוב תאריך ושעה על סמך מיקומי הכוכבים והכוכבי לכת.

הוא יכול לשמש גם לחיזוי היכן יהיו הכוכבים וכוכבי הלכת בכל תאריך נתון. "אסטרובלאב קטן" או "אסטרובלאב שטוח" הוא סוג של אסטרובלאב המשתמש בהיטל סטריאוגרפי של הכדור השמימי כדי לייצג את השמיים על משטח שטוח, בניגוד לספירה ארמילרית (armillary sphere), שהייתה בצורת כדור. ספירות ארמילריות היו גדולות ובדרך כלל שימשו לתצוגה, בעוד שאסטרובלאב שטוח היה נייד ויכול היה לשמש למדידות מעשיות. היפאטיה ידועה כמי שבנתה אסטרובלאבים שטוחים. הצהרה ממכתבו של סינסיוס פורשה לפעמים בטעות כמשמעותה שהיפאטיה המציאה את האסטרובלאב השطוח בעצמה, אך ידוע שהאסטרובלאב השטוח היה בשימוש לפחות 500 שנים לפני שנולדה היפאטיה.

היפאטיה עשויה הייתה ללמוד כיצד לבנות אסטרובלאב שטוח מאביה תאון, אשר כתב שני חיבורים על אסטרובלאבים: אחד שכותרתו "זיכרונות על האסטרובלאב הקטן" ומחקר נוסף על הספירה הארמילרית באלמגסט של תלמי. חיבורו של תאון אבד כיום, אך הוא היה מוכר היטב לבישוף הסורי סוורוס סבוכט (Severus Sebokht 575–667), המתאר את תוכנו בחיבורו שלו על אסטרובלאבים. היפאטיה ותאון עשויים היו ללמוד גם את "פלניספאריום" (Planisphaerium) של תלמי, המתאר את החישובים הדרושים לבניית אסטרובלאב. ניסוחו של סינסיוס מראה שהיפאטיה לא תכננה או בנתה את האסטרובלאב בעצמה, אלא שימשה אך ורק כמדריכה ומורה במהלך תהליך בנייתו. במכתב אחר, סינסיוס מבקש מהיפאטיה לבנות עבורו "הידרוסקופ" (hydroscope), מכשיר הידוע כיום כהידרומטר, כדי לקבוע את הצפיפות או המשקל הסגולי של נוזלים.

על בסיס בקשה זו, נטען שהיפאטיה המציאה את ההידרומטר בעצמה. עם זאת, הפירוט הדק שבו סינסיוס מתאר את המכשיר מראה שהוא מניח שהיא מעולם לא שמע על המכשיר, אך בוטח שהיא תוכל לשכפל אותו על בסיס תיאור מילולי. הידרומטרים התבססו על עקרונותיו של ארכימדס מהמאה ה-3 לפני הספירה, ייתכן שהומצאו על ידו, ותוארו עד המאה ה-2 לספירה בשיר מאת המחבר הרומי רמניוס (Remnius). אף על פי שמחברים מודרניים מייחסים לעתים קרובות להיפאטיה פיתוח של מגוון המצאות אחרות, ניתן לבטל את כל ייחוסים אלו כמזויפים. בות' (Booth) מסכם, "המוניטין המודרני שמחזיקה היפאטיה כפילוסומית, מתמטיקאית, אסטרונומית וממציאה מכנית, אינו פרופורציונלי לכמות העדויות ששרדו על עבודת חייה.

מורשת ותיאור בספרות

מוניטין זה בנוי או על מיתוס או על שמועות בניגוד לעדויות. או זאת או שאנחנו חסרים את כל העדויות שהיו תומכות בכך." מורשת עת העתיקה ניאו-פלטוניזם ופגאניות שרדו שניהם במשך מאות שנים לאחר מותה של היפאטיה, ואולמות הרצאות אקדמיים חדשים המשיכו להיבناء באלכסנדריה לאחר מותה. במהלך 200 השנים הבאות, פילוסופים ניאו-פלטוניסטים כגון הירוקלס מאלכסנדריה (Hierocles of Alexandria), יוחנן פילופונוס (John Philoponus), סימפליקיוס מקיליקיה (Simplicius of Cilicia) ואולימפודורוס הצעיר (Olympiodorus the Younger) ערכו תצפיות אסטרונומיות, לימדו מתמטיקה וכתבו פירושים ארוכים על יצירותיהם של אפלטון ואריסטו. היפאטיה לא הייתה אפילו הפילוסופית הניאו-פלטוניסטית האחרונה; מאוחרות יותר כללו את אדסיה (Aedesia), אסקלפגניה (Asclepigenia) ותיאודורה מאמסה (Theodora of Emesa).

עם זאת, לדברי ווטס, להיפאטיה לא היה יורש מנוי, לא בן זוג ולא צאצאים, ומותה הפתאומי לא רק השיר את מורשתה בלתי מוגנת, אלא גם עורר תגובה נגדית נגד כל האידאולוגיה שלה. היפאטיה, עם סובלנותה כלפי תלמידים נוצרים ונכונותה לשתף פעולה עם מנהיגים נוצרים, קיוותה לבסס תקדים לפיו ניאו-פלטוניזם ונצרות יכולים להתקיים יחד בשלום ובשתף פעולה.

במקום זאת, מותה והכישלון שלאחר מכן של הממשלה הנוצרית להטיל צדק על רוצחיה הרסו את הרעיון לחלוטין והוביל ניאו-פלטוניסטים עתידיים כגון דמאסקיוס לראות בבישופים נוצרים "דמויות מסוכנות, קנאיות שהיו גם בלתי פילוסופיות לחלוטין." היפאטיה החלה להיתפס כ"מרטירית למען הפילוסופיה", ורצחתה הוביל פילוסופים לאמץ עמדות שהדגישו יותר ויותר את ההיבטים הפגאניים של מערכת אמונותיהם ועזרו ליצור תחושת זהות לפילוסופים כבעלי מסורת פגאניים המובדלים מן ההמונים הנוצרים. לפיכך, בעוד שמותה של היפאטיה לא הביא קץ לפילוסופיה הניאו-פלטוניסטית בכללותה, ווטס טוען שהוא כן הביא קץ לסוג המיוחד שלה. זמן קצר לאחר רצחתה של היפאטיה, הופיע מכתב אנטי-נוצרי מזויף תחת שמה.

דמאסקיוס היה "להוט לנצל את שערוריית מותה של היפאטיה", וייחס אחריות לרצחתה לבישוף קירילוס ולחסידיו הנוצרים. קטע מתוך "חיי איסידורוס" של דמאסקיוס, השמור בסודא, מסיק שרצחתה של היפאטיה נבע מקנאתו של קירילוס על "חכמתה החורגת מכל גבול ובמיוחד בדברים הנוגעים לאסטרונומיה". תיאורו של דמאסקיוס על הרצח הנוצרי של היפאטיה הוא המקור ההיסטורי היחיד המייחס אחריות ישירה לבישוף קירילוס.

במקביל, דמאסקיוס לא היה נדיב לחלוטין כלפי היפאטיה; הוא מאפיין אותה כלא יותר מציניק נודד, ומשווה אותה לרעה מול מורו שלו איסידורוס מאלכסנדריה, תוך שהוא מעיר ש"איסידורוס האפיל בהרבה על היפאטיה, לא רק כפי שגבר עושה מעל אישה, אלא באופן שפילוסוף אמיתי עושה מעל סתם גאומטריקן." ימי הביניים מותה של היפאטיה היה דומה לאלה של מרטיריות נוצריות באלכסנדריה, שגררו אותן ברחובות במהלך הרדיפה הדציאנית (Decian persecution) בשנת 250. היבטים אחרים בחייה של היפאטיה התאימו גם הם לתבנית של מרטיר נוצרי, במיוחד בתוליותה לאורך כל חייה. בראשית ימי הביניים, נוצרים מיזגו את מותה של היפאטיה עם סיפורי המרטיריות הדציאניים והיא הפכה לחלק מהבסיס לאגדת הקדושה קתרינה מקסיאנה, מרטירית בתולה שנאמר עליה שהייתה חכמה ומשכילה ביותר.

התיעוד המוקדם ביותר לפולחן הקדושה קתרינה מגיע מהמאה השמינית, כשלוש מאות שנים לאחר מותה של היפאטיה. סיפור אחד מספר על קתרינה הקדושה המתעמתת עם חמישים פילוסופים פגאניים המבקשים להמיר את דתה, אך במקום זאת ממירה את דתם של כולם לנצרות באמצעות רהיטותה. אגדה אחרת טענה שקתרינה הקדושה הייתה תלמידתו של אתנסיוס מאלכסנדריה (Athanasius of Alexandria). איקונין של קתרינה הקדושה מקסיאנה ממנזר סנטה קתרינה בסיני, מצרים. האנציקלופדיה הביזנטית "סודא" מכילה ערך ארוך מאוד על היפאטיה, המסכם שני דיווחים שונים על חייה. אחד-עשר השורות הראשונות מגיעות ממקור אחד ושאר הערך מגיע מתוך "חיי איסידורוס" של דמאסקיוס.

רוב אחד-עשר השורות הראשונות של הערך מגיעות ככל הנראה מתוך "אונומטולוגוס" (Onomatologos) של הסיכיוס, אך חלקים מסוימים הם ממקור לא ידוע, כולל טعנה לפיה היא הייתה "אשתו של איסידורוס הפילוסוף", כנראה איסידורוס מאלכסנדריה. ווטס מתאר זאת כטענה תמוהה מאוד, לא רק משום שאיסידורוס מאלכסנדריה לא נולד אלא זמן רב לאחר מותה של היפאטיה, ואף פילוסוף אחר בשם זה בן זמנו של היפאטיה אינו ידוע, אלא גם משום שהיא סותרת את הצהרתו של דמאסקיוס עצמו המצוטטת באותו ערך על כך שהיפאטיה הייתה בתולה כל ימי חייה. ווטס מציע שמישהו כנראה הבין לא נכון את משמעות המילה gynē שבה השתמש דמאסקיוס כדי לתאר את היפאטיה ב"חיי איסידורוס", שכן אותה מילה יכולה להיות משמעותה "אישה" או "אישה/רעיה". האינטלקטואל הביזנטי פוטיוס (Photios c. 810/820–893) כולל הן את דיווחו של דמאסקיוס על היפאטיה והן את זה של סוקרטס סכולסטיקוס בחיבורו "ביבליotheke".

במעירו שלו, פוטיוס מעיר על פרסומה הגדול של היפאטיה כמלומדת, אך אינו מזכיר את מותה, מה שאולי מצביע על כך שהוא ראה את עבודתה המלומדת כמשמעותית יותר. האינטלקטואלית אודוקיה מקרמבוליטיסה (Eudokia Makrembolitissa 1021–1096), אשתו השנייה של הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס העשירי דוקאס (Constantine X Doukas), תוארה על ידי ההיסטוריון ניקיפורוס גרגורס (Nicephorus Gregoras) כ"היפאטיה שנייה". תקופה מודרנית מוקדמת חוקר הדאיזם מתחילת המאה ה-18 ג'ון טולאנד (John Toland) השתמש ברצחתה של היפאטיה כבסיס לחיבור אנטי-קתולי, כשהוא מציג את מותה של היפאטיה באור הגרוע ביותר האפשרי על ידי שינוי הסיפור והמצאת אלמנטים שאינם נמצאים באף אחד מהמקורות העיקריים. תגובה משנת 1721 מאת תומאס לואיס (Thomas Lewis) הגנה על קירילוס, דחתה את דיווחו של דמאסקיוס כבלתי אמין משום שמחברו היה "פגאני" וטענה שסוקרטס סכולסטיקוס היה "פוריטני", שהיה מוטה בעקביות נגד קירילוס.

חוקר הדאיזם האנגלי בן המאה ה-18 ג'ון טולאנד השתמש במותה של היפאטיה כבסיס לפולמוס אנטי-קתולי. וולטייר (Voltaire), בחיבורו "בחינה חשובה של מילורד בולינגברוק או קבר הפנאטיזם" (1736), פירש את היפאטיה כמאמינה ב"חוקי הטבע הרציונלי" ו"ביכולות המוח האנושי חסרות הדוגמות" ותאר את מותה כ"רצח בהמתי שבוצע על ידי כלביו המגולחים של קירילוס, עם כנופיה פנאטית בעקבותיהם". מאוחר יותר, בערך ל"מילון פילוסופי" (Dictionnaire philosophique) משנת 1772, וולטייר שוב הציג את היפאטיה כגאון דאיסטי חופשי מחשבה שנרצח באכזריות על ידי נוצרים בורים ובלתי מבינים. רוב הערך מתעלם מהיפאטיה עצמה לחלוטין ובמקום זאת עוסק במחלוקת סביב השאלה האם קירילוס היה אחראי למותה אם לאו.

וולטייר מסכם בהערה ארסית לפ，「כשהם מפשיטים נשים יפות מערומיהן, זה לא כדי לטבח בהן." בחיבורו המונומנטלי "שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית" (The History of the Decline and Fall of the Roman Empire), ההיסטוריון האנגלי אדוארד גיבון (Edward Gibbon) הרחיב על התיאורים המטעים של טולאנד וולטייר בכך שהכריז על קירילוס כמקור הבלעדי לכל הרע באלכסנדריה בתחילת המאה החמישית ופירש את רצחתה של היפאטיה כראיה לתמיכה בתזזה שלו לפיה עליית הנצרות האיצה את שקיעת האימפריה הרומית.

הוא מעיר על הערצתו המתמשכת של קירילוס כקדוש נוצרי, תוך שהוא מעיר כי "אמונת טפלה אולי תכפר בעדינות רבה יותר על דמו של בתולה, מאשר על הגלייתו של קדוש." בתגובה להאשמות אלו, מחברים קתולים, וכן פרוטستانטים צרפתים מסוימים, התעקשו בנחרצות רבה יותר כי לקירילוס לא היה שום מעורבות ברצחתה של היפאטיה וכי פטרוס הקורא היה האחראי הבלעדי. במהלך ויכוחים סוערים אלו, היפאטיה עצמה נטתה להיזרק הצידה ולהיחשב כלא חשובה, בעוד שהוויכוחים התמקדו בהרבה יותר בעוצמה בשאלה האם פטרוס הקורא פעל לבדו או תחת פקודותיו של קירילוס. המאה התשע-עשרה במאה התשע-עשרה סופרי ספרות אירופיים טוו את אגדת היפאטיה כחלק מהניאו-הלניזם, תנועה שעשתה רומנטיזציה ליוונים הקדמונים ולערכיהם. העניין ב"אגדה הספרותית של היפאטיה" החל לעלות.

חיבורה של דיודאטה סאלוצו רוארו (Diodata Saluzzo Roero) משנת 1827 "איפאציה או על הפילוסופיות" (Ipazia ovvero delle Filosofie) הציע שקירילוס למעשה המיר את דתה של היפאטיה לנצרות, ושהיא נהרגה בידי כהן "בוגדני". בחיבוריו משנת 1852 "היפאטיה" ומשנת 1857 "היפאטיה וקירילוס", המשורר הצרפתי שארל לקונט דה ליל (Charles Leconte de Lisle) תיאור את היפאטיה כגילום המושלם של "אמת ויופייה פגיעים". שירו הראשון של לקונט דה ליל תיאר את היפאטיה כאשת שנולדה לאחר זמנה, קורבן של חוקי ההיסטוריה. שירו השני חזר לתיאור הדאיסטי מהמאה ה-18 של היפאטיה כקורבן של אכזריות נוצרית, אך עם הטוויסט שהיפאטיה מנסה ונכשלת לשכנע את קירילוס שניאו-פלטוניזם ונצרות הם למעשה אותו דבר ביסודו.

הרומן משנת 1853 מאת צ'ארלס קינגסלי "היפאטיה; או, אויבים חדשים בפנים ישנות" (Hypatia; Or, New Foes with an Old Face) נועד במקור כחיבור היסטורי, אך הפך במקום זאת לרומן ויקטוריאני אמצעי טיפוסי עם מסר אנטי-קתולי מיליטנטי, המתאר את היפאטיה כ"גיבורה חסרת אונים, יומרנית וארוטית" עם "רוחו של אפלטון וגופה של אפרודיטה." המחזה "היפאטיה", שהוצג בתיאטרון היימרקט בינואר 1893. רומן של קינגסלי זכה לפופולריות עצומה; הוא תורגם למספר שפות אירופיות ונשאר בדפוס ברציפות למשך שארית המאה. הוא קידם את החזון הרומנטי של היפאטיה כ"אחרונת ההלנים" והותאם במהירות למגוון רחב של הפקות במה, שהראשונה שבהן הייתה מחזה שנכתב בידי אליזבת באוורס (Elizabeth Bowers), שהוצג בפילדלפיה בשנת 1859, כשכתבה והופיעה בתפקיד הראשי בעצמה.

ב-2 בינואר 1893, עיבוד לבמה בולט בהרבה של המחזה "היפאטיה", שנכתב בידי ג'. סטיוארט אוגילבי (G. Stuart Ogilvie) והופק בידי הרברט بيرבוהם טרי (Herbert Beerbohm Tree), עלה בבכורה בתיאטרון היימרקט בלונדון. בתפקיד הראשי שיחקה בתחילה ג'וליה נילסון (Julia Neilson), והוא כלל פסקול מוזיקלי מורכב שנכתב על ידי המלחין הוברט פארי (Hubert Parry). הרומן גם הוליד יצירות אמנות ויזואליות, כולל תמונה משנת 1867 המתארת את היפאטיה כאישה צעירה מאת הצלמת המוקדמת ג'וליה מרגרט קמרון (Julia Margaret Cameron) וציור משנת 1885 מאת צ'ארלס וויליאם מיטשל המראה היפאטיה עירומה עומדת לפני מזבח בכנסייה. במקביל, פילוסופים ומדענים אירופיים תארו את היפאטיה כנציגה האחרונה של המדע והחקירה החופשית לפני "שקיעה ימי-ביניימית ארוכה".

בשנת 1843, המחברים הגרמנים סולדן (Soldan) והפה (Heppe) טענו בחיבורם המשפיע מאוד "היסטוריה של משפטי המכשפות" שהיפאטיה עשויה הייתה להיות, למעשה, ה"מכשפה" המפורסמת הראשונה שהוענשה תחת סמכות נוצרית (ראו ציד מכשפות). היפאטיה זכתה לכבוד כאסטרונומית כאשר 238 היפאטיה (238 Hypatia), אסטרואיד בחגורת האסטרואידים שהתגלה בשנת 1884, נקרא על שמה. מכתש הירח היפאטיה נקרא גם הוא על שמה, בנוסף למכתשים שנקראו על שם אביה תאון. Rimae Hypatia באורך 180 קילומטרים ממוקמים צפונית למכתש, מעלה אחת דרומית לקו המשווה, לאורך ים השלווה (Mare Tranquillitatis). המאה העשרים בשנת 1908, הסופר האמריקאי אלברט האבארד (Elbert Hubbard) פרסם ביוגרפיה משוערת של היפאטיה במסגרת סדרתו "מסעות קטנים לבתי מורים דגולים" (Little Journeys to the Homes of Great Teachers). למרות כוונותיה הביוגרפיות הנטענות, הספר הוא כמעט כולו יצירת בדיון.

בו, האבארד מתאר בפירוט רב תוכנית פעילות גופנית מומצאת לחלוטין שלטענתו תאון ביסס עבור בתו, הכוללת "דיג, רכיבה על סוסים וחתירה". הוא גם טוען שתאון לימד את היפאטיה "שמרו על זכותכם לחשוב, כי אפילו לחשוב בשגגה עדיף על לא לחשוב כלל וכלל." האבארד מתאר כיצד, כאישה צעירה, היפאטיה נסעה לאתונה, שם הייתה תלמידה של הפילוסוף הנערץ פלוטרכוס מאתונה (Plutarch of Athens). כל המידע הביוגרפי המשוער הזה, לעומת זאת, הוא בדיוני לחלוטין ואינו נמצא באף מקור עתיק. האבארד אפילו מייחס להיפאטיה ציטוטים מומצאים רבים שבהם היא מוצגת כמי שמחזיקה בדעות מודרניות ורציונליות.

איור הכריכה של הספר, רישום של היפאטיה מאת האמן ז'ול מוריס גספאר (Jules Maurice Gaspard) המציג אותה כאישה צעירה ויפה עם שיערها הגלי הקשור לאחור בסגנון קלאסי, הפך כעת לתמונה האיקונית ביותר המופצת ביותר שלה. בערך באותו זמן, היפאטיה אומצה על ידי פמיניסטיות, וחייה ומותה החלו להיתפס לאור תנועת זכויות הנשים. המחבר קרלו פסקל (Carlo Pascal) טען בשנת 1908 כי רצחתה היה מעשה אנטי-פמיניסטי והביא לשינוי ביחס לנשים, כמו גם לשקיעת הציוויליזציה הים-תיכונית בכלל. דורה ראסל (Dora Russell), אשתו של ברטראנד ראסל, פרסמה ספר על החינוך הלקוי של נשים ואי-שוויון תחת הכותרת "היפאטיה או אישה וידע" (Hypatia or Woman and Knowledge) בשנת 1925.

הפרולוג מסביר מדוע בחרה בכותרת: "היפאטיה הייתה מרצה באוניברסיטה שגינתה על ידי ראשי כנסייה ונקרעה לגזרים על ידי נוצרים. כזה יהיה ככל הנראה גורלו של ספר זה." מותה של היפאטיה הפך לסמלי עבור היסטוריונים מסוימים. לדוגמה, קתלין וידר (Kathleen Wider) מציעה שרצחתה של היפאטיה סימן את סוף העת העתיקה הקלאסית, וסטיבן גרינבלט (Stephen Greenblatt) כותב שרצחתה "סימן למעשה את נפילתה של האינטליגנציה האלכסנדרונית".