היינריך כריסטוף ווילהלם זיגווארט: ההיסטוריون שסירב לבנות שיטה
הוא כיהן כקבינט הפילוסופיה בטיבינגן במשך עשרים וחמש שנים בדיוק רבע המאה שבו הגל כבש את המחשבה הגרמנית ולאחר מכן מת ונלחמו עליו. היינריך כריסטוף ווילהלם זיגווארט לא הצטרף לאף אחד מהצדדים. הוא דחה את הספקנות הקאנטיאנית לגבי מה שהתודעה יכולה לדעת ודחה את הדיאלקטיקה ההגליאנית כפאנתאיזם המולבש בלוגיקה, וסירב לבנות שיטה מתחרה משלו. מה שהוא הפיק במקום זאת היה אחת מההיסטוריות של הפילוסופיה המכובדות ביותר בדורו ועקרון מנחה לכתיבת היסטוריות כאלה: כי "על ההיסטוריון לתת להיסטוריה עצמה לנהל את הדיונים".
יתום בווירטמברג
זיגווארט נולד ב-31 באוגוסט 1789 ברמינגסהיים, כפר ליד רוטנבורג אן דר נקר המהווה כיום חלק מהרשות המקומית נוישטטן. הוא היה בן שמונה כאשר אביו מת, וגדל אצל קרובי משפחה – מעל לכל אצל דודו, יוהאן כריסטוף שוואב, פקיד בחצר המלכות בשטוטגרט. זוהי עובדה ביוגרפית קטנה עם השלכה ניכרת: הנער נבלע במנגנון המנהלי והאינטלקטואלי של דוכסות וירטמברג כבר בגיל צעיר, ומעולם לא עזב אותו.
הוא למד בגימנסיה אילוסטרה בשטוטגרט, ולאחר מכן בסמינרי ההכנה המנזריים של המדינה בבלובויורן ובמאולברון מ-1803 עד 1807. זו הייתה סולם וירטמברג המהולל – מסלול סלקטיבי במימון ציבורי שלקח בנים מוכשרים מכפרים פרובינציאליים דרך בתי ספר לטינית אל הטיבינגר שטיפט, ומשם אל הכנסייה, בתי הספר והאוניברסיטה. ב-1807 נכנס זיגווארט לשטיפט כדי ללמוד תיאולוגיה, פילוסופיה ופילולוגיה.
הסולם
התקדמותו במעלה השלבים הנותרים הייתה יציבה ולא מטאורית. ב-1812 שימש כמורה פרטי של נסיך הוהנלוהה-לאנגנבורג. ב-1813 חזר לטיבינגר שטיפט כרפטינט (Repetent), משרת ההוראה הזוטרה שבאמצעותה שחזר הסמינר את עצמו. ב-1815 היה כומר עירוני בשטוטגרט. ב-1816 מונה לפרופסור חריג לפילוסופיה באוניברסיטת טיבינגן, וב-1818 לפרופסור מן המניין – קבינט שהחזיק בו עד 1841.
תאיסט נגד שתי שיטות
עמדתו הפילוסופית של זיגווארט מוארת בצורה הטובה ביותר על ידי מה שהיא סירבה לו. היסוד שלו היה תאיסטי: הוא טען שהעולם בר-הבנה משום שהוא יצירתו של אלוהים אישי, ושעניינה של הפילוסופיה הוא להבין את אותה בהירות במקום להדגים את בלתי-אפשרותה או לבלוע את אלוהים בתוך תהליך לוגי. מעמדה זו הוא תקף בשני כיוונים בו-זמנית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →נגד קאנט, וביתר דיוק נגד ההשלכות הספקניות שנשאבו מן הפילוסופיה הביקורתית, הוא הכחיש שהתודעה האנושית סגורה בפני הדברים כפי שהם. נגד הגל, הוא טען שהפילוסופיה הדיאלקטיקה מסתכמת בפאנתאיזם – שאלוהים הזהה להתפתחות עצמית של המושג אינו אלוהים כלל. בעידן שבו פרופסורים גרמניים צורפו להשתייך לזרם, זיגווארט לא השתيزף באף זרם, כשהוא שאב באופן סלקטיבי מיאקופי ומשרליירמאכר מבלי להיות תלמיד של אף אחד מהם.
כתביו נפרשו על פני שטח נרחב זה: חיבורים שיטתיים על לוגיקה ועל אנתרופולוגיה, לרבות היסודות שלו לאנתרופולוגיה (Grundzüge der Anthropologie); מחקרים היסטוריים על שפינוזיזם, על לייבניץ ועל לוגיקה יוונית; ועבודה על חירות הרצון – השאלה שבה תאיזמו והדחייה שלו את הדיאלקטיקה מתכנסים לנקודה אחת.
חוק ההיסטוריון
הישגו הבשל היה "ההיסטוריה של הפילוסופיה" בת שלושה הכרכים (Geschichte der Philosophie), שפורסמה ב-1844, אשר זכתה לכבוד רב בהיסטוריוגרפיה הפילוסופית. הרעיון המנחה שלה היה מתודולוגי וב-1844 שנוי במחלוקת של ממש. המודל הדומיננטי של ההיסטוריה הפילוסופית באותה עת היה זה של הגל: היסטוריה של הפילוסופיה כהתפתחות הכרחית של רעיון יחיד, שבה לכל הוגה עבר מוקצה מקום לפי מידת התפתחותו של המושג בו. עמdתו הנוקשה של זיגווארט שעל ההיסטוריון לתת להיסטוריה לנהל את דיוניה שלה היוותה דחייה ישירה. פירוש הדבר היה שחזור מה שפילוסוף טען בפועל ולמה, לפי התנאים של אותו פילוסוף עצמו, במקום למדוד אותו מול יעד שמעולם לא היה לנגד עיניו.
כנסייה, בתי ספר וכתר
זיגווארט מעולם לא היה אקדמאי בלבד. מ-1822 עד 1834 הוא פיקח על בתי הספר של השוורצוואלדקרייס. ב-1837 קיבל את מסדר כתר וירטמברג, אשר כלל אצולה אישית – ומכאן ה-von בשמו המאוחר. ב-1841 עזב את האוניברסיטה כדי להיות פרלאט וגנרל-סופריטנדנט של הכנסייה האוונגליסטית של וירטמברג בהול, תפקיד שהגיע עם מושב בפרלמנט של הממלכה. הוא מת בשטוטגרט ב-1844, באותה שנה שבה הופיעה ההיסטוריה של הפילוסופיה שלו; המקורות חלוקים בשאלה האם התאריך היה ספטמבר או נובמבר. בנו הצעיר, כריסטוף פון זיגווארט, הפך ללוגיקן מרכזי ובהמשך פרופסור לפילוסופיה בטיבינגן – דמות מפורסמת הרבה יותר מאביו.
מדוע היינריך מכונה גאון
המקרה הניתן להגנה עבור זיגווארט הוא מקרה הנוגע לעצמאות אינטלקטואלית ולדיסציפלינה עצמית היסטורית. עמידה בקבינט גרמני בין 1816 ל-1841 וסירוב להיות קאנטיאני או הגליאני דרשו סוג נדיר של אומץ, משום שבאותה סביבה סירוב לשיטה נראה פחות כשיקול דעת ויותר כהיעדר רעיונות. מה שהציע במקום זאת הוא המעלה הקשה יותר: הנכונות לשחזר פילוסוף מת בדיוק רב גם כאשר הדיוק אינו מעניק תמיכה לעמדה של עצמך. השעיית ההشתכנעויות של האדם לזמן מספיק כדי לייצג יריב כפי שהבין את עצמו מהווה משמעת קוגניטיבית אמיתית, וזיגווארט ניסח זאת כעיקרון דור שלם לפני שזה הפך לפרקסטיקה אקדמית מקובלת.
הטיעון הנגדי הוא חד-משמעי ואין לרכך אותו. זיגווארט לא יצר שום דוקטרינה, לא ניסח שום בעיה שפילוסובים מאוחרים נאלצו לענות עליה, ולא הותיר שום מושג שנשא את שמו. הטיעונים האנטי-הגליאניים והאנטי-קאנטיאניים שלו לא שכנע איש מחוץ לווירטמברג ואינם נקראים כיום. התאיזם שלו היה העמדה הקונפեսיונלית הרגילה של אקדמאי פרוטסטנטי במדינה לותרנית, לא תוצאה פילוסופית שהושגה בעמל רב. הכבוד המהותי ביותר שלו היה עיטור ממלכתי ופרלטורה כנסייתית – הכרות של פקיד דגול, לא של הוגה דעות. הוא זכור בעיקר בשל היסטוריה טובה של פילוסופיה ועל שהוליד פילוסוף טוב יותר. אף מקור בן-זמן בעל שיעור קומה לא כינה אותו גאון, והפסיקה ההגונה היא שהוא היה מלומד קפדני, עצמאי וכיום נשכח ברובו.
מורשת
תרומתו בת-הקיימא של זיגווארט היא הרף שהציב לקריאת העבר. העיקרון לפיו היסטוריה של הפילוסופיה היא דיסציפלינה בעלת חובות ראייתיות משלה, ולא מחלקה של השיטה של עצמך, מובן מאליו כיום לחלוטין עד שמגיניו מהמאה התשע-עשרה אינם נראים. הוא היה אחד מהם. מורשתו האחרת ישבה באותו שולחן בטיבינגן: בנו כריסטוף, שעבודתו על לוגיקה נשאה את שם המשפחה אל תוך הפילוסופיה שבאה בעקבותיו.